מאמרים
מאמר
אמין נאסר (מימין). צילום מסך מתוך יוטיוב
25.10.2021

מוזיקה קלאסית פלסטינית: המלחין אמין נאסר כמשל

אמין נאסר, שהלחין יצירות קלאסיות לפסנתר, חיבר שלל שירים ופואמות והיה ממייסדי הקונסרבטוריון הלאומי הפלסטיני, הוא סמל פלסטיני ליכולתו של הפרט להתגבר על מכשולים קשים מנשוא
ערב קיץ חמים בגינתו הקטנה של בית פרטי בנצרת. מוזיקה ממלאת את הגינה ואת הרחובות הסובבים: פסנתר מאיכות צנועה מנגן צלילי סונטה דרמטית, וקול סופרן נשי מלווה אותה בזמרה רבת־רגש בערבית. לנגינת הפסנתר מאזינים כמה עשרות בני אדם, ישובים על כיסאות שמסודרים בשורות על הדשא; מדי פעם מפרים את ההרמוניה צפירה רמה של מכונית, קריאות ילדים משחקים או אופנוע חולף בעל אגזוז מרעיש במיוחד. בשורה הראשונה, קשיש צנום בעשור התשיעי לחייו, לבוש חליפה מהודרת ומטה את ראשו לכיוון הפסנתר ברוב קשב: היצירות שמנוגנות ומושרות הן מפרי עטו. הקונצרט אומנם היה טוב, הוא יאמר מאוחר יותר, אולם "הייתי מעדיף שהמוזיקה הזו תבוצע באולם ראוי ועל פסנתר מאיכות ראויה, כאלה שיוכלו לבטא כהלכה את המסר שאליו כיוונתי". 
 
מדובר בסיפור אמיתי שהתרחש לפני כשנה, והגיבור הוא המלחין והמשורר הפלסטיני אמין נאסר. נאסר, שהלחין כמה וכמה יצירות קלאסיות לפסנתר, חיבר שלל שירים ופואמות, לימד מוזיקה במשך עשורים, והיה ממייסדי הקונסרבטוריון הלאומי הפלסטיני, הוא ללא ספק דמות מפתח בנוף המוזיקה הקלאסית המקומי בזכות עצמו. אולם לא פחות מכך, הוא סמל: סמל למקומה של מוזיקה קלאסית במציאות הפלסטינית, לתווך התרבותי המורכב שבו היא מצויה, למטענים הפוליטיים והאידיאולוגיים שאיתם היא מתמודדת ולאתגרים שעומדים בפני פלסטינים שעוסקים במוזיקה קלאסית. לאחרונה פורסם במגזין התרבות הערבי הגדה השלישית (ضفّة ثالثة) ריאיון שערך עימו המוזיקאי והעיתונאי יליד נצרת ויסאם ג'ובראן, ריאיון שנותן הצצה לסיפור חייו של נאסר ולמצבה של המוזיקה הקלאסית הפלסטינית היום. להלן תקציר. 
 
למעשה, הקשר בין נאסר לבין מוזיקה קלאסית מתחיל כבר בינקותו. הוא נולד ברמלה בשנת 1935 לשני הורים שוחרי תרבות: אביו, פסנתרן חובב שמעולם לא למד לקרוא תווים וניגן משמיעה, אהב במיוחד מוזיקה כנסייתית מתקופת הבארוק, וצלילי יצירותיהם של באך ושל הנדל מילאו תכופות את הבית. את האהבה למילים, מנגד, הוא ירש מאימו, מורה לאנגלית שחינכה אותו על מיטב הספרות היפה שנמצאה בשפע בבית. בין אימו לאביו, הוא מעיד, "החינוך שלי עמד על שני עמודי תווך – מוזיקה קלאסית וקריאה – שני סמי נגד לכל תופעה מכוערת ובלתי־אנושית". 
 
גם הסביבה שמחוץ לחיק המשפחה הותירה חותם על נאסר ועל המוזיקה שיצר בבגרותו. הוא ומשפחתו התגוררו בין היתר בביר זית, ביפו, בירושלים ובחיפה, והאווירה החמימה והמשפחתית בערים ובכפרים הפלסטיניים שלפני 1948 נספגה, לדבריו, בחוויות הילדות שלו ומאוחר יותר ביצירתו. בין היתר, הוא מספר, הוא זוכר היטב כיצד ברחובות היישובים שבהם גדל נישאו תכופות צליליהן של חגיגות עממיות, מנגינות ריקודי הדלעונה והטיארה ושירי החתונות. אלה מצאו את דרכם, בסופו של דבר, ליצירות המוזיקה הקלאסית שהלחין: בסונטה החמישית שלו לפסנתר, למשל, הוא משלב שני קוים מלודיים – נעימת שיר חתונה עממי וכן ריקוד בעל כוריאוגרפיה פשוטה בשם "סאמר", שהיה חביב במיוחד על גברים ישישים נוקשי מפרקים. 
 
לאחר שבגר, עבר נאסר ללמוד בכפר ביר זית. הכפר אכלס אז תיכון קטן ומכללה שזה אך הוקמה, שניהם קטנים ומשפחתיים בהרבה מן האוניברסיטה המונה עשרת אלפים סטודנטים שתתפתח מהם לימים. אולם כבר אז קיבצו מוסדות החינוך של הכפר לכותליהם תלמידים ממגוון מקומות ברחבי הארץ ובעולם הערבי; באווירה זו של פתיחות אל השונה ושל אחדות גורל, מספר נאסר, התפתחה אצלו סולידאריות עמוקה כלפי העם הפלסטיני וכלפי העולם הערבי. רגשות אלה התגברו בעקבות המאורעות הגדולים של התקופה – מלחמת 1948 וטראומת הנכבה. אז, כשהוא בן 14 וברקע תקופת "שיא סערת הרגשות הלאומית, כשהזעזוע שגרמה לנו התבוסה טרם שכך, וכבר התחילה לפעם בנו התביעה להשיב את מה שאבד" – חיבר נאסר את היצירה הראשונה בחייו. הוא התיישב אל הפסנתר, והוציא מתחת לאצבעותיו מעין שיר לכת ברוח ההמנונים הלאומיים שנפוצו אז ברחבי העולם הערבי. 
 
למעשה, הלחן שחיבר נאסר ביטא את רגשותיו בדיוק ובעוצמה כה רבים, עד שהוא התקשה לחבר טקסט שיהלום אותו. במקום זאת, שכלל נאסר את המנגינה עוד ועוד, עד שזו הפכה ליצירה של ממש שאיננה צריכה מילים. ממילא, סמוך לאותה עת מצא נאסר אדם שכישרון הכתיבה שלו ישלים את כישרונו להלחין. באחד הימים הוא נתקל בבן דודו כמאל נאסר, לימים משורר ואחד ממייסדי תנועת פתח שנהרג בפשיטת צה"ל בביירות ב־1973 (מבצע "אביב נעורים"), יושב ליד הפסנתר. בן הדוד, שכבר אז עסק בכתיבה, ביקש את עזרתו: הוא מנסה להלחין פואמה בערבית קלאסית, שלה חיבר כמה בתים נוספים, ואיננו מוצא לחן מתאים. נאסר, שידע כזכור לכתוב מנגינות ללא מילים, שמח על שהזדמנו לו מילים ללא מנגינה; שיתוף הפעולה המשפחתי-מקצועי הוכתר בהצלחה, והוליד את הראשון בשורה ארוכה של לחנים לשירים שכתב נאסר בהמשך חייו. 
 
בתום לימודיו בביר זית, החליט נאסר להפוך את נטיית ליבו למרכז חייו וללמוד מוזיקה. כמו רבים לפניו בתולדות המוזיקה הקלאסית, הוריו התנגדו לרעיון; הם העדיפו שהוא ילמד מקצוע יציב ומפרנס. נוסף על כך, ושלא כמו מלחינים מערביים אחרים, אהבתו של נאסר למוזיקה קלאסית נראתה חריגה בסביבה התרבותית שבה חי: "נמצאתי במלכוד כפול", הוא מספר, "מוזיקה בכלל נראתה לסובבים כעיסוק משעמם ואפילו מעורר חשד; ומוזיקה קלאסית בפרט נשמעה זרה ומוזרה לאוזן הערבית". אולם הוריו של נאסר השתכנעו, והגבות המתרוממות  לא ריפו את הלהט להביא את בשורת המוזיקה הקלאסית לפלסטין. הוא נסע לגרמניה ולאוסטריה ללמוד הלחנה קלאסית, ניצוח ונגינה בפסנתר ובכלים נוספים. 
 
כשסיים את לימודיו כעבור כמה שנים הסתבר שהחששות לגבי עתידו היו מוגזמים. מייד עם שובו ארצה החל ללמד מוזיקה בביר זית, העמיד תלמידים רבים, ועם תזמורת הסטודנטים בניצוחו אף העלה לבמה יצירה של ממש – האופרטה "חלום ואלס" מאת אוסקר שטראוס. הפרויקט הסטודנטיאלי זכה להצלחה רבה, ובשנת 1966 אף הושמע בשידור חי מתחנת הרדיו הירדנית הפופולארית אל־קודס שנודעה בכינויה "רדיו רמאללה". את העשורים הבאים של חייו בילה נאסר בהוראת מוזיקה בעמאן בירת ירדן, אולם הוא מעולם לא התכוון לעזוב את ארצו לצמיתות. הוא שב אל ביר זית, שאז כבר הייתה אוניברסיטה לאומית של ממש, כדי להקים בה בשנת 1993 מרכז לימודי מוזיקה שראוי לאכסניה החשובה – הקונסרבטוריון הלאומי הפלסטיני. נאסר לימד בקונסרבטוריון ועמד בראשו עד לפרישתו בשנת 2002. כיום, מעניין לציין, המוסד – שזכה להתעניינות אפילו מצד משטרת ישראל – מחזיק שישה סניפים בשטחי הרשות הפלסטינית ואת ספסליו חובשים לא פחות מאלף תלמידים למוזיקה בסגנונות קלאסי, ערבי וג'אז – יותר מכל מוסד מקביל אחר במדינת ישראל, לשם השוואה. 
 
לאחר פרישתו עבר נאסר לעסוק בהלחנה במשרה מלאה והתפנה ללבן את הסוגיות האידיאולוגיות והאומנותיות שהטרידו אותו. בשנת 2002, בעקבות פלישת צה"ל לרמאללה במסגרת מבצע חומת מגן, גלה נאסר לארצות הברית לתקופה קצרה מרצון. הרחק מרעמי הטנקים, הוא מעיד, "הבחנתי פתאום באדם האמיתי שבתוכי. רק אז הבנתי מה עשה הכיבוש הישראלי לאנושיות הערבית והפלסטינית, וידעתי שעל כך אין כפרה. באותה אווירה ממש", הוא נזכר, "הצלחתי להשלים את ההלחנה של עשר הסונטות שלי לפסנתר". יצירות אלה הביאו את "אישיותו המוזיקלית" לכדי בשלות ושכלול מלאים, ועזרו לו להגדיר את סגנונו מתוך מודעות למסורת המוזיקלית המערבית - לעיתים מאמץ את עקרונותיה, ולעיתים מוותר עליהם מבחירה. לדבריו, הוא מושפע מסגנון ההלחנה של הזרם הרומנטי, אולם משלב בו שפע אלמנטים מוזיקליים פוסט־רומנטיים מודרניסטיים כמו הלחנה פולי-טונאלית. בסופו של דבר, לדעתו, הגדרת הסגנון המדויקת היא עניין למלומדים; הוא מצידו מבקש ליצור מוזיקה ולהשמיע באמצעותה מסר, ולא להגיע לחיקוי מושלם של דגמים קיימים.  
 
דברים אלה יכולים לעמוד גם כמענה לביקורות שנמתחו על נאסר, כאילו הבחירה לבטא עמדות פאן־ערביות ולאומיות באמצעות כלי מערבי - הפסנתר, ובמדיום מערבי – המוזיקה הקלאסית לסוגותיה – היא צבועה. כשהוא מלחין בסגנון מערבי, טוענים המבקרים, נאסר משמר למעשה את ההגמוניה התרבותית של המערב על העולם הערבי ואת עמדת הנחיתות של הערבים שהביאה לדיכוי של תרבותם ושל שאיפותיהם הלאומיות. תחילה, נאסר משיב, מדובר בטעות עובדתית. המוזיקה שלו איננה רק מערבית, והלוא משולבים בתוכה כאמור אלמנטים מן התרבות העממית הפלסטינית. באחדות מיצירותיו משולבים אלמנטים "ערביים" מובהקים – מרווחים טונאליים מסוימים שמזכירים את צליל המקאמים, סולמות המוזיקה הערבית וכן מהלכים מוזיקליים אופייניים לעולם הערבי, כמו וריאציה על קריאת המואזין לתפילה. 
 
אולם יותר מכך, מי שמבקרים את נאסר על בחירתו לנגן בפסנתר או לחבר סונטות פשוט אינם מבחינים לדעתו בין צורה לבין תוכן. אומנם, הצורה שבה הוא משתמש מגיעה ממקור מערבי, ומה לעשות שאיתרע מזלו ולפי חינוכו רק בה הוא מסוגל לבטא את רגשותיו ואת מסריו באופן אותנטי ונוגע ללב. אולם זוהי רק צורה, ואילו המסרים שנאסר מבקש להעביר הם מסרים מובהקים של התנגדות לכיבוש ושל עצמאות ערבית. כפי שלמד נאסר בשלב מוקדם בחייו, מוזיקה היא רק מחצית מהתמונה, ולצידה ישנן מילים. המילים שהוא מחבר או בוחר להלחין משקפות גם הן את עמדותיו, והן תמיד מטעימות את אחדותם של הערבים, את המורשת העשירה של דת האסלאם ושל התרבות הערבית ואת ההתנגדות לכיבוש הישראלי. 
 
למעשה, ההתעקשות לעסוק במוזיקה קלאסית בתור פלסטיני היא בעיני נאסר מעין מעשה של התנגדות. לנוכח קשיי ההישרדות של הפלסטינים והפגיעות החומריות והמוראליות שהסב להם הכיבוש, המוזיקה הקלאסית הידרדרה באופן טבעי לתחתית סדרי העדיפויות. אולם כפי שבמישור הלאומי והפוליטי הפלסטינים צריכים להתעלות על הפגיעה ולהיאבק בכיבוש, כך גם במוזיקה הקלאסית: "התנאים הנוכחיים תובעים מאיתנו מסירות והקרבה", הוא קובע, "שכן זהו מצב של להיות או לחדול!" נאסר עצמו שואב נחמה גם מן העובדה שהחברה הפלסטינית משתנה אט אט, ומכך שפלסטינים רבים יותר ויותר בוחרים לעסוק במוזיקה קלאסית. בעיני המראיין ויסאם ג'ובראן, גם נאסר עצמו הוא מקור לתקווה בעבור מוזיקאים פלסטינים. דמותו מגלמת נוסחה מנצחת של מיזוג בין לאומיות פלסטינית לבין מוזיקה קלאסית, שכן "הוא חיבר מנגינות לשירים לאומיים בשם תפקידו הציבורי כמוזיקאי, והלחין יצירות לפסנתר בלי לשכוח את האנושיות ואת יופייה". לדבריו, "נאסר הוא העדות שעוד ישנם אנשים שיכולים להזכיר לציבור שלנו את ערכו ולמנוע ממנו להתרפס בפני הכיבוש". 
 
אפשר כמובן לקרוא את השורות האחרונות במידה של ציניות. אחרי הכול, קל לקבל את הרושם שאין קשר של ממש בין מפעל ההלחנה הקלאסית של אמין נאסר לבין עמדותיו האידיאולוגיות, שממילא אינן ברורות במיוחד. ניתן לתהות אם הגדרתן של סונטות לפסנתר כהתנגדות לכיבוש איננה הגדרה מאולצת במקצת. אולם גם בתור מלחין קלאסי, מחויבותו של הלה לסוגיה הפלסטינית עשויה להתבהר אם משווים אותו לדמות אחרת שדומה לו בקווים רבים – האינטלקטואל הפלסטיני המנוח אדוארד סעיד
 
השניים נולדו בפלשתינה/ארץ ישראל המנדטורית באותה שנה בדיוק 1935, וחונכו שניהם על ברכי שתי מורשות תרבותיות - הערבית והמערבית. שני נגני פסנתר מחוננים אלה גדלו על מיטב הספרות האנגלית, ובבגרותם נרתמו לאידיאולוגיה של התנועה הלאומית הפלסטינית. שניהם מתחו ביקורת על ההגמוניה המערבית בעולם הערבי, ושניהם עשו זאת באמצעות יצירה תרבותית במסורת ובסביבה מערבית. בהתאם לכך, שניהם עמדו בפני חיצי הביקורת של אידיאולוגים לאומנים וטהרנים והואשמו שהם מאמצים את דרכיו של המערב ומשרתים את ההגמוניה שלו. שניהם אף הציעו, במענה לביקורות אלה, מודל שמשלב דיאלוג תרבותי עם מחויבות אידיאולוגית – נאסר כפי שנאמר לעיל, וסעיד בספרו "תרבות ואימפריאליזם" (שראה אור בעברית ב־2019 בהוצאת רסלינג).
 
אלא שבין השניים ישנו הבדל חשוב. סעיד זכה כמובן להשפעה רבה בהרבה מזו של נאסר, ולטעמי, עמדתו ונימוקיו רהוטים יותר. אולם היו בין מבקריו של סעיד שטענו שאף אם הוא צודק בטענותיו, מדובר בדמות בלתי־רלוונטית לעולם הערבי. באקלים התרבותי של העולם הערבי והאסלאמי, נטען, דמות מורכבת כמו אדוארד סעיד לא הייתה יכולה להתקיים, והגותו הייתה זוכה להתעלמות במקרה הטוב ולרדיפה ולצנזורה במקרה הסביר. נאסר הוא מעין תשובה לביקורות אלה. בניגוד לסעיד, מפעל החיים שלו התמקד בעבודה עם פלסטינים, והוא בילה את מרבית חייו בגבולות מולדתו. המיזמים שמאחוריהם עמד אומנם היו צנועים מאלה של סעיד וזכו להכרה פחותה, והקשיים שבפניהם עמד היו ממשיים ויום־יומיים יותר מאלה של סעיד. אולם מאידך גיסא, הוא בגדר ההוכחה שדמות כמו נאסר, שעמדותיה דומות לאלה של סעיד, יכולה גם יכולה להתקיים בפלסטין. המנגינות שהלחין נאסר אומנם מנוגנות על פסנתר לא מכוון ומופרעות ברעשי העיר נצרת, אולם הן נשמעות. 

בשיתוף עם מאמרים נוספים