מאמרים

ניתוח ופרשנות
גדר ההפרדה. (צילום: רויטרס)
22.12.2019

מדינה פלסטינית או זכויות אזרח בישראל?

מדינה פלסטינית אינה אטרקטיבית עוד בעיני הפלסטינים, אך גם פתרון המדינה האחת בעייתי בעיניהם. הצעד הבא: תנועה מקיפה למען זכות להגדרה עצמית, שתדרוש מישראל לקחת אחריות על הכיבוש בגדה המערבית וברצועת עזה
מאמרו של חסאם אבו־חאמד, כותב פלסטיני, שפורסם באתר אל־ערבי אל־ג'דיד בספטמבר 2019, עוסק בסכסוך הישראלי-פלסטיני בדגש על הכישלון שנחל פתרון "שתי המדינות" ועל האופן שבו לדעתו העם הפלסטיני צריך לפעול בהמשך הדרך.
 
על פי אבו־חאמד, למרות דבקותה של הקהילה הבין־לאומית בפתרון שתי המדינות כאמצעי לפתרון הסכסוך הישראלי פלסטיני, מה שקורה בפועל הוא שהסכמי אוסלו, שאמורים להיות הבסיס לפתרון זה, מציבים את הפלסטינים במצב בלתי צודק. מאז 1967, ישראל מנצלת את יתרונותיה האסטרטגיים כדי לעצב את גבולות המאבק, ומפקיעה את רוב זכויותיהם של הפלסטינים. מתוקף הסכמי אוסלו, הסדר הקבע היה אמור להיחתם בשנת 1998; מעורבות ישראל בשטחים הפלסטיניים הכבושים הייתה אמורה אז לפקוע, ויישות גיאו־פוליטית פלסטינית הייתה אמורה להתכונן. אולם דבר מכל אלה לא קרה מאז ועד היום.
 
אבו־חאמד מציין כמה גורמים נוספים שהופכים את המצב לגרוע יותר. ראשית, בחירתו של דונלד טראמפ לנשיא ארצות הברית, והעובדה שתוכניתו בנוגע לפתרון הסכסוך ("עסקת המאה") מתעלמת כליל מהסכמי אוסלו, מהחלטות האו"ם ומהחוק הבין־לאומי. עמדתו של טראמפ ככל הנראה תביא להחזרת השליטה הישראלית בשטחים ולהפרת זכויותיהם של הפלסטינים.
 
שנית, ההתנחלויות הישראליות ממשיכות "לנגוס" בשטחים הפלסטיניים, וכל נקודות הכניסה לשטחים אלה נשלטות בידי ישראל, מה שמאפשר לה להתערב בחופש הכלכלי ואף בחופש התנועה של הפלסטינים. לבסוף, המשא ומתן לשלום בין ישראל לרשות הפלסטינית הגיע למבוי סתום, וחידושו מותנה בכך שהפלסטינים יכירו ב"אופייה היהודי" של המדינה ובכך שישראל תפסיק לבנות בהתנחלויות. מנימת הכותב ניכר כי לדעתו לא סביר שתנאים אלה יתממשו בעתיד הקרוב. אפילו ההצלחה המסוימת שנחלו הפלסטינים במאבקם להצטרף לאו"ם ולהעלות את ייצוגם בו לא תרמה לשיפור מציאות חייהם הנוכחית, אלא רק עוררה כעס בקרב ממשלות ישראל וארצות הברית, שבתגובה הטילו מצור כלכלי ודיפלומטי חסר תקדים על הרשות. שיאו של המצור היה בהעברת השגרירות האמריקאית לירושלים, מהלך שהכותב רואה כ"תקיעת מסמר חדש בארון הקבורה של פתרון שתי המדינות".
 
בנקודה זו מציין אבו־חאמד שהדיון סביב הסוגיה הישראלית-פלסטינית אומנם נסוב ברובו על פתרון ההפרדה, כלומר, שתי המדינות, אך בפועל ישראל כיום יוצרת שינויים בשטח שכוללים את "הפיכתה של כל מדינה פלסטינית עתידית לסיוט מנהלי מפוצל שהשליטה בו מפוזרת ולמקום שלא ניתן לחיות בו. רעיון 'שתי המדינות' איבד את האטרקטיביות שלו", הוא קובע. סקרים שנערכו בחברה הישראלית אף מצביעים על כך שעם השנים פחות ופחות ישראלים תומכים בפתרון זה, ושכמחצית מהישראלים, מכל קצוות הקשת הפוליטית, תומכים בסיפוח שטחי C ובהפיכתם באופן רשמי לחלק ממדינת ישראל.
 
מצד שני, ישנם קולות פלסטיניים הקוראים לפתרון אחר, והוא מדינה אחת לשני העמים. זאת משום שלאור המצב בפועל, רעיון שתי המדינות נראה כמעין אוטופיה, וקשה להשתמש בו כאסטרטגיה שתתקבל בזירה הבין־לאומית או אפילו בקרב ההנהגות - הישראלית והפלסטינית. אבו־חאמד מוסיף וטוען כי למעשה ההפרדה לשתי מדינות מעולם לא הייתה אפשרית בשל הקושי לשרטט גבולות ברורים לכל מדינה, ערבוב האוכלוסיות בין השטחים השונים וסוגיות נוספות, כגון דרכים, מקומות קדושים ומקורות מים - שפריסתם בשטח אינה מאפשרת הפרדה ממשית.
 
עם זאת, אבו־חאמד מדגיש שרעיון המדינה האחת אף הוא לא נראה בר־ביצוע, ובמידת מה הוא יותר סלוגן פוליטי שמטרתו להפעיל לחץ על ישראל. בהקשר זה, מציין הכותב קושי נוסף, והוא הפילוג המתמשך בחברה הפלסטינית בין הרשות לבין חמאס ברצועת עזה, מצב שמקשה לא רק על פתרון המדינה האחת, אלא גם על פתרון שתי המדינות. הוא כותב באירוניה שהמצב הנוכחי אף משקף "שלוש מדינות" בפועל.
 
מעבר לחוסר האטרקטיביות של פתרון שתי המדינות בעיני הפלסטינים ולבעייתיות שחלקם רואים בפתרון המדינה האחת, אבו־חאמד מזכיר מגמה נוספת – חלק מהפלסטינים מעדיפים לוותר בכלל על המאבק הבירוקרטי להקמת ישות מדינית, ולמקד את תשומת ליבם במאבק לשיפור מצבם והאינטרסים המיידיים שלהם, כמו זכויות אדם. חלקם, בעיקר ברצועת עזה, בוחרים לעזוב את המדינה ולחפש אפשרויות חיים טובות יותר. לדידו של אבו־חאמד, מה שעומד מאחורי מגמה זו הוא אמונתם של חלק מהפלסטינים שאי־אפשר לסמוך על הרשות הפלסטינית לאור כישלונותיה בתחומים הכלכלי והפוליטי, ולכן כל מדינה פלסטינית שעתידה אולי לקום בהנהגת הרשות תהיה מושחתת, רודנית ומועדת לכישלון.
 
לאור כל זאת, הכותב סבור כי הגיעה העת שהפלסטינים יסיטו את מוקד הדיון הרחק מפתרון שתי המדינות או פתרון המדינה האחת, ויפנו אותו לעבר הקמת תנועה אינטגרטיבית שתעסוק בזכות להגדרה עצמית, תתרכז בשינוי הרשות הפלסטינית ותדרוש מישראל לקחת אחריות על הכיבוש בגדה המערבית וברצועת עזה.
 
אבו־חאמד גורס כי הפלסטינים הצעירים יכולים לשאוב השראה מהאינתיפאדה הראשונה בשנת 1987, שעד כה הייתה האמצעי היעיל ביותר להפעלת לחץ על ישראל. על הצעירים ליצור חזית מאוחדת, ולפתוח ערוץ מאבק פעיל שיארגן את הנאבקים בדרך של מאבק בדרכי שלום, במקום להיכנע לכישלונות הפוליטיים המתמידים. אבו־חאמד קורא לפעולה מיידית ואקטיבית בנושא, וטוען כי אין עוד טעם להילחם עבור גבולות דמיוניים או עבור הסכמים מקפחים. המטרה היום היא להשתחרר באופן סופי מהשליטה הציונית-אמריקאית ומהכבלים הפוליטיים, ולמנוע מהיליד הפלסטיני להצטרף לרשימה הארוכה של קורבנות הקולוניאליזם לאורך ההיסטוריה.
 
האם הצעירים הפלסטינים ייקחו לידיהם את המושכות ויזמו "אביב פלסטיני" יוצא דופן? זוהי בהחלט תקוותו של הכותב.

בחזרה לפרויקט אופק »»
מאמרים נוספים