מאז הבחירות ב־2007 ניצבת מרוקו בפני שאלת האיזון הפוליטי. המפלגה המייצגת את האסלאמיסטים זוכה לפופולריות הולכת וגדלה. לפי הנתונים, התמיכה בה עולה על זו שזוכים לה הכוחות הלאומיים הרפורמיסטיים, שאיתם ניהלה המדינה משא ומתן במטרה לכונן שותפות פוליטית: בבחירות של שנת 2002 זכו האסלאמיסטים להישג מרשים של 42 מושבים בבית הנבחרים. כוחם הפוליטי לא נפגע גם לאחר פיגועי הטרור של מאי 2003, למרות הדיכוי שהם סובלים ממנו: סקרי דעת הקהל שנערכו אז הראו שוב ושוב כי ייתכן שיובילו בבחירות של 2007.
אם כן, באותו הזמן הבעיה המרכזית שהמדינה התמודדה עימה הייתה מציאת גורם שיוכל לחולל איזון פוליטי, וזה מה שניסתה לעשות מפלגת "התנועה הכלל־דמוקרטית", שהפכה מאוחר יותר למפלגת "שורשיות ומודרנה".
תחילה יש להעיר הערה חשובה: מי שהוטלה עליו המשימה ליישם את הפתרון הזה היה אדם מקורב למלך, מחזיק תיק הבחירות במשרד הפנים. היו מי שהדגישו את הנקודה הזאת, מפני שלתפיסתם כוח וקרבה למלך הם תנאי חיוני אם מבקשים ליצור נקודת מפנה בנוף פוליטי שבו למדינה יש משקל רב. לדעתם, פואד עאלי אל־הימה היה האדם הכשיר ביותר ליצור את נקודת המפנה הזאת ולכפות את המצב החדש על כל הגורמים, במיוחד על דמויות ציבוריות שהאינטרסים שלהן אינם עולים בהכרח בקנה אחד עם אלו של המדינה. אלא שיש גם נושא חשוב אחר, שאותו איש לא ציין: המדינה, שלאורך כל ההיסטוריה שלה הקפידה לשמור על ניטרליות – למראית עין לכל הפחות – ויתרה על הניטרליות כשייעדה לביצוע המשימה שר חזק ומקורב למלך. לוויתור הזה יש משמעות: הפרת האיזון הפוליטי נעשתה, בעיני המדינה, לסוגיה קריטית. היא איבדה אמון ביכולתם של הפוליטיקאים שנמצאים בזירה לפעול והבינה שעליה להיכנס בכל כובד משקלה למשחק הפוליטי: רגלה האחת בזירה הפוליטית, והשנייה בעמדה של ניטרליות ממסדית.
נסיון להחליש את המפלגה מבפנים
היה מי שחשב שהניסיון הסתיים עם אירועי 20 בפברואר 2011, כשהמדינה נאלצה להוציא את פואד עאלי אל־הימה מהזירה הפוליטית ולהרחיק אותו אל משרה של יועץ למלך. אבל, למעשה, המציאות הראתה שהניסיון לא הסתיים אלא בבחירות של 7 באוקטובר 2016. בבחירות האלה ניצחה מפלגת הצדק והפיתוח, והוכיחה שהתקופה שבה לקחה חלק בממשלה לא פגעה בפופולריות שלה. האסטרטגיה שנקטה המדינה נגד מפלגת הצדק והפיתוח – להשקיע במתחרים פוליטיים שלה ולפגוע בה בזירה הפוליטית – כשלה. עובדה זו, לצד העובדה שממילא לא נמצא למפלגת הצדק והפיתוח מתחרה ראוי, העמיקו את החשש מפני חוסר איזון פוליטי, מחד גיסא, וצמצמו את מרחב הפעולה של המדינה, מאידך גיסא. לכן פנתה המדינה לפעול מכיוון אחר: לנסות להחליש את מפלגת הצדק והפיתוח מבפנים.
אף שאחדות מהטקטיקות שלה הצליחו, מגמה חדשה זו של המדינה יצרה בעיה אחרת: היא החלישה את הזירה הפוליטית, וזו איבדה את יכולתה לפעול כמתווכת. בנכיראן, ראש הממשלה דאז, הודח; וממשלת סגנו, אל־עות'מאני, המחישה כיצד המדינה היא שמתווה את המגמה הפוליטית ולא רצון הבוחר. כל אלו הראו שהמדינה סטתה מדרך הדמוקרטיה והפוליטיקה במרוקו ושבה למקום שעמדה בו לפני אירועי פברואר 2011. ההשפעה שהייתה לחוקה של 2011 עוקרה. עד אז הייתה התפיסה הרווחת שבעת ששכנותיה של מרוקו חוו את תוצאות האביב הערבי ואת חבלי הלידה שבדרך לדמוקרטיה, מרוקו עצמה חמקה מהשלב הזה. אבל בעקבות הסטייה מהדמוקרטיה, התפיסה הזאת התמוטטה. בעיית חוסר האיזון הפוליטי לא נפתרה, אבל עתה הצטרפה אליה בעיה אחרת: התמודדות עם התביעות החברתיות הגואות. מנגנון התיווך שאמור היה לסייע למדינה ולמנגנוניה להימנע מחיכוך ישיר עם הציבור קרס.
צדק פוליטי או צדק חברתי
המחאות החברתיות השפיעו על המדינה והיא, בתורה, תקפה את המפלגות; אך בסופו של דבר נאלצה להשלים עימן, שכן התעוררה בה דאגה מפני סוגיה אחרת שמאיימת על יציבותה שלה ועל יציבות הציבור – היעדרו של מתווה לצמיחה שמפירותיה יוכלו ליהנות המגזרים העניים ואלו שנדחקו לשוליים. זאת סוגיה מורכבת, מפני ששתי בעיות כרוכות בה זו בזו. הראשונה היא כיצד אפשר להגיע לאיזון פוליטי מבלי להחליש את הממשלה ולפגוע בדמוקרטיה ובמוסדותיה, מבלי לערער את האמון בהם ומבלי למוטט את מערך התיווך, ולמנוע את היווצרותה של תנועה חברתית בעלת הנהגה צעירה, שתוקיע את המפלגות ואת "השוק הפוליטי שבו הן מוכרות את מרכולתן". הבעיה השנייה היא כיצד אפשר לכונן צדק כולל ולחלק את פירות הצמיחה בין הגורמים שנדחקו לשוליים בלי דמוקרטיה חזקה וממשלה המבטאת את רצון העם. סוגיה זו, הכורכת יחדיו שתי בעיות, לא קיבלה מענה עד לנאומו האחרון של המלך, שבו הציע "להקים ועדה מיוחדת שתגבש פרויקט צמיחה חדש שפירותיו יגיעו לכולם". הוא גם הביע את הצורך "לשנות את הממשלה ולהכניס אליה טכנוקרטים חדשים, נבחרת חדשה שתוביל אל השלב החדש שמרוקו נכנסת אליו".
ניסוח התשובה מבהיר כי חשיבות רבה יותר מיוחסת לשאלה השנייה. הדבר משקף את חששה של המדינה מהתקוממות עממית ואת התנאים שבהם התקוממות כזאת עלולה להתעורר בעתיד, אם המדינה לא תתכונן לכך. אלא שלמעשה, השאלה הראשונה משמעותית באותה מידה, אם לא יותר; אחרת, אם מודל הצמיחה – על היבטיו הכספיים, הכלכליים והחברתיים – נקבע בהתעלם מהממשלה ומתוכניותיה, מדוע בכלל יש צורך בממשלה? איזו תועלת תהיה בתוכניות של המפלגות? למה בעצם יש צורך בקיומן של מפלגות אם ממילא את הפרויקטים יוצרת ועדה שאיננה מייצגת את העם ואת הניואנסים האידאולוגיים, האקדמיים והציבוריים שקשורים בו, אלא במידה שהמדינה קובעת?
הדיון בחוקה אינו משמעותי כאן. גם לא השאלה אם ההתנהלות הפוליטית של המדינה מקעקעת את יסודות החוקה ומחלישה את מוסדות השלטון, ואם אותה "נבחרת" יוצרת דינמיקה בין־מוסדית כדי להשיג מטרות לא חוקתיות. השאלה כאן היא פוליטית: לאיזו מטרה מיועדת הדינמיקה הזאת? ב־7 באוקטובר 2017 נתנו הבוחרים את קולם למפלגת הצדק והפיתוח. בסופו של דבר נמצאת מולם מפלגה שנשללה ממנה הסמכות להנהיג את הממשלה, וכל מהותה היא להוציא לפועל תכתיבים של ועדות שמונו על ידי המדינה ותחת פיקוחן. מה חש הציבור כלפי ממשלה כזאת?
למעשה, מרגע שהרכב הממשלה אינו נקבע בקלפי, לבעיית האיזון הפוליטי אין עוד משמעות. זהות הממשלה לא משנה כל עוד אפשר לשנות אותה מתוך שיקולים שאינם תלויים כלל ברצון הבוחר. אין משמעות לתוכניותיה אם "ועדות גיבוש פרויקטים" מחליטות מה תעשה. בהינתן טכנוקרטים המונחים על ידי ביצועיות בלבד ונמנעים מלתהות אם המדינה פועלת באופן חוקי וחוקתי, אין כל ערך למנהיגים פוליטיים.
בלאל א־תלידי הוא חוקר מדע המדינה ממרוקו. המאמר פורסם ביומון אל־קודס אל־ערבי ב־8 באוגוסט 2019.
תרגם מערבית: איתי מלאך
