מאמרים

מאמר
גברים מוסלמים מתפללים (needpix)
10.02.2020

האסלאם הפוליטי חייב להשתנות

האסלאם הפוליטי אמנם נרדף על ידי המשטרים הערביים, אולם אין משמעות הדבר שהוא פטור משינוי. הזרם האסלאמיסטי חייב למצוא דרכים לגישור בין צווי ההלכה לבין הפוליטיקה, הדמוקרטיה והמדינה המודרנית
רבים מהמשטרים הערביים הכריזו מלחמה נגד האסלאם הפוליטי, בפרט נגד האחים המוסלמים. מאבק שמנהלות המדינות נגד קבוצות חמושות מכל סוג הוא דבר טבעי לחלוטין, אולם לא כך הדבר כשהאלימות מופנית נגד תנועות אסלאם פוליטי שהתנגדותן אינה אלימה, כמו במקרה של האחים המוסלמים.
 
משנת 2014 הלכו המשטרים הערביים ונעשו פשיסטיים יותר ויותר ואיבדו את היכולת להתמודד עם פלורליזם. אם לא די בכך, הפחד הפך למניע העיקרי של המדינות האלה בכל תחום – מה שאינו מוסף לחוסנן, כמובן, אלא ממוטט אותן. משנת 2012, מצויים המשטרים הערביים בהתנגשות חזיתית עם הזרם האסלאמיסטי, אולם בד בבד הם נאבקים גם עם כל קבוצה – קטנה ככל שתהיה – בעלת בסיס תמיכה עממי, כמו קבוצות השפעה הקוראות לשמירה על זכויות ועל חירויות ולשחרור אסירים ויוצרים. הכוח העיקרי שמניע את מדיניותם של המשטרים הערביים הוא הפחד שלהם מכל תזוזה של הציבור הרחב, על כל מגזריו, כמו שקרה לאחרונה בסודאן ובאלג'יריה.
 
על כן, הדמוניזציה שעושים לאחים המוסלמים היא מהלך שקול ומדוד שמטרתו לחסל כל זרם פוליטי שאיננו תלוי (באופן חלקי או מלא) במשטר. מסיבה זו מייחסים לארגונים האסלאמיסטיים כוח רב יותר משיש להם בפועל ומעשים שלא ביצעו. בשנים האחרונות הפכו מדינות ערב גורמים רבים לאמצעים לרדיפת מבקריהן, החל במערכות המשפט, החינוך והכלכלה, עבור בתקשורת וכלה בחברה בכללותה, בבתי הכלא ובמוסדות הענישה השונים. למעשה, משטרי ערב רצחו את הפוליטיקה, אך מצב זה לא יימשך לעד, כפי שניתן ללמוד ממקרים רבים לאורך ההיסטוריה האנושית בעידן המודרני.
 
אמונה בחלופה הדמוקרטית או ברפורמה פוליטית, מינימלית ככל שתהיה, מקפלת בתוכה את האמונה בזכות קיומו של האסלאם הפוליטי לצד הכוחות השונים בפוליטיקה הערבית. הזירה הציבורית היא עניינו של כל הציבור, אך מדינות ערב אינן מסוגלות להתמודד עימה. לא ניתן לקבוע מה תהיינה התוצאות – בעתיד הקרוב והרחוק – של המדיניות האלימה שמובילים חלק מהמשטרים הערביים נגד האסלאמיסטים. מה שברור הוא שהמדיניות הזאת גורמת להפצה של קיצוניות ולהחרפת המאבק במנגנוני הדיכוי. נראה כי אנו ניצבים בפני מלחמת התשה.
 
אולם, למרות הדיכוי האלים שעובר האסלאם הפוליטי מאז 2014, הוא איננו פטור מהצורך לשפר את השיח הדמוקרטי וההומאני שלו ואת השיח בנושאים כמו פלורליזם וחירויות. כפי שציינתי במאמר זה ובכל מאמריי הקודמים, אין ספק שהעריצות היא הגורם העיקרי שבגינו פרצה "מהפכת הנגד" וכוחות הביטחון והצבא שבו לשלוט בעניינים במצרים ובמדינות ערביות נוספות. אולם, גם האסלאם הפוליטי, ובמיוחד האחים המוסלמים, הזרם המוביל והגדול ביותר באסלאם הפוליטי, נושאים באחריות רבה לכך. הזרם האסלאמיסטי לא היה ערוך למאורעות 2011 ולא היה לו חלק ביצירת האווירה שהובילה למהפיכות. אולם, כאשר ההפיכה במצרים ב־2011 נחלה ניצחון, האחים המוסלמים נעמדו בראשה והגיעו להבנות עם הצבא – ומהלך זה הרחיק אותם מהכוחות הדמוקרטיים במצרים שהיוו את חלק הארי בברית שהובילה למהפכה. האחים המוסלמים במצרים יכלו לנתב את מהלך העניינים לכיוון שונה, אולם זה לא היה פשוט בשל חוסר ניסיונם ובשל התשתית הרעיונית והאינטלקטואלית החלשה של הזרם.
 
עלינו לזכור שהזרם האסלאמיסטי והאחים המוסלמים עסקו במשך זמן רב בסוגיית ההלכה ויישומה והשקיעו רבים ממאמציהם באִסלום של מערכת החוק, המחקר המדעי ומוסדות הממשלה. כמו כן, בשנות השמונים והתשעים של המאה העשרים, שבמהלכן דרך כוכבם של האחים המוסלמים, הם עסקו רבות בסוגיות כמו עירוב בין המינים באוניברסיטאות ושאלת הלגיטימציה של החוק ועד כמה הוא מתיישב עם ההלכה המוסלמית. בשל כך, לא עלה בידו של הזרם העיקרי באחים המוסלמים לפתח את ההגות שלו ולגבש תורה פילוסופית ביקורתית וחזון למצבן הקשה של מדינות ערב. מסיבה זו, זרם זה נותר תקוע בעבר ולא הוביל להפיכות של 2011.
 
מושג המדינה – סוגיית הליבה המרכזית בפוליטיקה – נותר גם כיום מוגבל ופונקציונאלי בעיני זרם האסלאם הפוליטי. לדידם, ניתן לאסלם את המדינה מבלי להתחשב בדעת הציבור הרחב, כפי שקרה בסודן בתקופת הברית בין א־תוראבי האסלאמיסט לבין אל־בשיר בשנות התשעים. אף על פי שדרכיהם של השניים נפרדו בשנת 1999, העובדה שהאסלאם הפוליטי הלך יד ביד עם עריצות ועם היעדר דמוקרטיה (תוך יישום חלקי של דיני ההלכה המוסלמית), עוררה את פחדם של מגזרים נרחבים בחברה ובמעמד הביניים, שחבר למחנה של מהפכת הנגד.
 
האחים המוסלמים עדיין זוכים למעמד נכבד בעולם הערבי, והנושאים העיקריים שעליהם לטפל בהם עוסקים בשאלה איך ניתן להתמודד עם האופי הטוטליטרי של מדינות ערב. עליהם לגבש תוכנית פעולה ממשית ומודרניסטית כדי לשפר את מצבן של מדינות אלה, במיוחד בנושאים כמו חירויות, זכויות, מעמדם של בתי המחוקקים, בחירות, ייצוג פוליטי, צדק, מוסדות המדינה, מערכת משפט ניטרלית, תפקיד הצבא וחילופי שלטון. כמו כן, בהגותם, עליהם לעדכן ברוח מודרניסטית את תפקיד השריעה בעידן המודרני. נוסף על כך, עליהם גם לנסח חזון ברור לדמוקרטיה המבוסס על העיקרון הקובע כי העם הוא מקור השלטון, החוק והחקיקה. הזרם האסלאמיסטי לא הצליח לגשר בין מושג המדינה המודרנית לבין מושג המדינה הדתית וכן בין הפוליטיקה לבין ההלכה, ומסיבה זו הוחמצה ההזדמנות לחולל שינוי בעולם הערבי.
 
הזרם האסלאמיסטי הרציונליסטי והפרגמטי יותר שילם מחיר כבד כי הוא הציג תוכנית פעולה חלשה לעומת ההגמוניה של הכוחות הבין־לאומיים ושל המדינות הטוטליטריות. אולם, אין בסבל זה כדי לפתור את המשבר שהזרם האסלאמיסטי האופוזיציוני נתון בו. תחת זאת, עליו להצליח ולגרום לחברות, או לחלקים נרחבים מהן, לעשות חושבים בצורה רצינית. אלא שנכון לעכשיו, מנהיגי הזרם האסלאמיסטי הם בשנות השבעים והשמונים לחייהם, והזרם שהם עומדים בראשו  לא נוהג באופן דמוקרטי – לא בבחירת מנהיגיו ולא בהעברת ביקורת עליהם.
 
חידוש המחשבה המדינית בנושאים כמו תפקיד המדינה, זכויות ותפקיד הפרט והחברה חייבים לעמוד בבסיס ההתחדשות של הזרם האסלאמיסטי. אם ייכשל זרם זה בטיפול בסוגיות יסוד אלו, יתרחשו בו פיצולים רציניים, אך אולי מתוכם יצמחו כוחות שיגלו נכונות רבה יותר להשתנות כדי להמשיך בשיפור מצבה של המדינה ולהצילה מעצמה ומעריציה. 

ד"ר שפיק נאזם אל־גברא (شفيق ناظم الغبرا) הוא חוקר ופרשן פוליטי כווייתי. המאמר המלא התפרסם בעיתון אל־קודס אל־ערבי, שראה אור בלונדון ב־28 באוגוסט 2019. תרגם מערבית: און דגן.
מאמרים נוספים