מאמרים

מאמר
הפגנת מחאה בוושינגטון הבירה, 3.6 (צילום: Tracy Lee, פליקר)
15.06.2020

חיים של שחורים נחשבים? על פוליטיקה כקוד תרבותי

היחס בישראל למחאת השחורים הוא מקרה מבחן מעניין של פוליטיקה כקוד תרבותי. את העמדות שנוקטים אישים מהצדדים השונים של הקשת הפוליטית בישראל בסוגיה, אפשר בדרך כלל לנחש מראש
מאמרה של שולמית וולקוב, "אנטישמיות כקוד תרבותי", שהתפרסם ב־1978, הוא אחד החיבורים המשפיעים בחקר האנטישמיות. אחד ההיבטים הייחודיים של האנטישמיות הגרמנית של סוף המאה התשע־עשרה, ביקשה וולקוב להראות, הוא שהיא נהפכה לסמל של זהות תרבותית־פוליטית, והפרידה בין הימין השמרני, האנטי־מודרניסטי, אנטי־ליברלי ואנטי־קפיטליסטי, לבין הכוחות הליברליים והשמאליים. במילים אחרות, להיות חלק מהימין בגרמניה של סוף המאה התשע־עשרה משמעו היה לאמץ גם עמדה אנטישמית. רעיון הקוד התרבותי מועיל לא רק להבנת מקומה של האנטישמיות בסוף המאה התשע־עשרה בגרמניה, אלא גם להבנת הפוליטיקה העכשווית. היחס בישראל למחאות השחורים בארצות הברית הוא מקרה מבחן מעניין לכך.
 
את העמדות שנוקטים אישים מהצדדים השונים של הקשת הפוליטית בישראל בסוגיה זו היה אפשר בדרך כלל לנחש מראש. למשל, העיתונאי בן־דרור ימיני כתב כי למרות הגזענות בארצות הברית, הבעיה הגדולה היא מעורבותם של שחורים בפשיעה אלימה והרג של שחורים בידי שחורים, שהתרבות בקהילות השחורות היא האחראית לכך, ושהדגשת הקורבנות ההיסטורית של השחורים בחברה האמריקאית מנציחה את מצבם מכיוון שהיא מסירה מהם אחריות. ימיני ממשיך ומשווה את השחורים למיעוטים אחרים שסבלו דיכוי ואפליה, כמו הינדים, יהודים ואסיאתיים, ומציין שמיעוטים אלו מצליחים מבחינה חברתית וכלכלית למרות הגזענות שסבלו ממנה, ואילו השחורים נותרים במצבם – ראיה נוספת, לדעתו, לכך שהבעיה היא קודם כול "התרבות" השחורה. בן־ימיני כותב דברים דומים על מוסלמים (יש איסלמופוביה, אבל רוב המוסלמים הם קורבנות של מוסלמים אחרים, ומכאן שהבעיה היא התרבות הפנימית של המוסלמים), וגם על פלסטינים (יש כיבוש, אבל האחראים למצבם של הפלסטינים הם בעיקר הפלסטינים). בנושאים אחרים הוא נוקט עמדות מקבילות, למשל תמיכה בגירוש מבקשי מקלט מישראל. אם כן, עמדתו של ימיני בעניין מחאות השחורים היא פחות תוצר של העובדות שהוא מכיר (או לא מכיר), ויותר תוצאה של השקפת עולם רחבה שהמרכז–ימין הישראלי שותף לה, כפי שאפשר לראות גם מהדוגמאות הרבות של כותבים הנוקטים עמדות דומות בכל אחד מהתחומים הנזכרים.
 
אחד המאפיינים המעניינים של הפיכת האנטישמיות לקוד תרבותי הוא שהיה מדובר בתופעה אירופית, ולא רק גרמנית. אפשר לראות את התפקיד הדומה שמילאה האנטישמיות בצרפת של משפט דרייפוס. גם במקרה הזה היותך בעד או נגד דרייפוס היה קו מפריד (בהכללה) בין הימין לשמאל, וכך גם ברוסיה של סוף המאה התשע־עשרה ותחילת המאה העשרים ובמדינות אירופיות אחרות.
 
אפשר אפילו לטעון שמה שמייחד את האנטישמיות המודרנית אינו הגזענות, כפי שרבים סוברים, אלא הפיכתה לסמן חשוב של זהות תרבותית־פוליטית בתקופה של שינויים כלכליים וחברתיים רדיקלים ושל פוליטיקת המונים המאופיינת במחלוקות קשות על זהות וערכים, שחצו גבולות לאומיים.
 
כך, הסיבה שלעיתים קרובות הדיון הציבורי הישראלי נראה כמו קריקטורה של הדיון האמריקאי באותן סוגיות הוא שהפוליטיקה כיום היא גלובלית באופייה, והמחלוקות על כל הסוגיות האלה חוצות גבולות יבשתיים. כפי שעבור רבים במחנה ה־Black Lives Matter, ובמחנה הפרוגרסיבי בכלל, עמדה ביקורתית חריפה כלפי ישראל היא קוד תרבותי המסמן את הפוליטיקה הכללית שלהם, כך בעבור המרכז–ימין הישראלי עמדה ביקורתית כלפי מחאות השחורים היא קוד תרבותי בעל משמעות דומה.
 
במבט לאחור אנו יכולים לזהות מדוע נהפכה השאלה היהודית לקו שבר חשוב בין המחנות. הזיהוי הרווח של היהודים עם הסדר הפוליטי, החברתי והכלכלי המודרני על ביטוייו וזרמיו – ליברליזם, תיעוש, קפיטליזם, סוציאליזם, דמוקרטיה – הפך את כל מי שהתנגדו להם וביקשו לשקם את הסדר הישן לאנטישמים פוטנציאלים.
 
את קווי השבר הנוכחיים יֵדעו ההיסטוריונים בעתיד לזהות טוב מאיתנו, אך אולי הם אינם שונים כל כך מקווי השבר הישנים. היות שאנו בני זמננו אולי קשה לנו לראות את המשמעות המהפכנית של התנועות החברתיות והאינטלקטואליות של היום, כמו התנועה לזכויות השחורים והתנועה הפמיניסטית, המדגישות שהסדר הקיים חדור כולו בעליונות לבנה, גברית, ניאו־קולוניאלית, קפיטליסטית, ולכן הן מבקשות לשנות אותו מהיסוד. ככל שהתפיסות והדרישות שלהן מחלחלות יותר לזרם המרכזי, מחאות המוניות מהסוג שאנו עדים לה היום נעשות מוקד של מחלוקת עזה לא רק על סוגיה שעל הפרק, אלא על הסדר החברתי והפוליטי כולו.
 
אולי לא במקרה הפלת פסלים של סמלי גזענות, עבדות וקולוניאליזם והשחתתם מקבלות תשומת לב מיוחדת, במיוחד אם מדובר בדמויות כמו קולומבוס וצ'רצ'יל. היחס לפעולות האלה ודומות להן הוא כאילו היו התקפה על הציוויליזציה עצמה, ובמובן מסוים הנחה זו אינה רחוקה מהאמת. המוחים מתעקשים להזכיר שרבים מסמלי התרבות המערבית הם, למעשה, סמלים של ברבריות, ומבקשים להחליף אותם בקולם וברעיונותיהם של מי שעד לא מכבר נחשבו הברברים, כלומר מי שלא היו ושאינם גברים לבנים. זהו איום של ממש, וגם משל מוצלח על מה שמבדיל בין הזרמים שעל הקשת שבין הימין לשמאל: באיזו מידה אנו מוכנים להכיר בברבריות שבתוך הקהילה הפוליטית שלנו, ובאיזו מידה אנו בוחרים להדגיש את הברבריות של אחרים.
מאמרים נוספים