מאמרים

מאמר
קיס סעיד מושבע לנשיאות תוניסיה (צילום: רויטרס)
22.12.2019

פופוליזם ושינוי במרחב הערבי: שמאל חדש או פוליטיקה ישנה?

פעילים בולטים בתנועות המחאה הערביות אינם פופוליסטים כמו תנועות ומנהיגים במערב, אולם גם אינם מאמצים פוליטיקה חתרנית כמו זו של השמאל החדש במערב. גישתם מועדת לפורענות משום שהיא משמרת את הסדר הישן
בתקופה האחרונה, חלו בעולם הערבי התפתחויות מהירות במצב החברתי והפוליטי – החל בבחירות הראשונות בתוניסיה ובתנועות המחאה במצרים, וכלה בקיומו של שיח פוליטי חדש ששונה מהשיח המוכר מתקופת האביב הערבי. לאור התפתחויות אלה, סוקר הכותב הסורי מוחמד סאמי אל־כיאל במאמר שפורסם ביומון הנפוץ אל־קדס אל־ערבי, את תופעת האמנסיפציה הערבית ואת הכיוונים החדשים שאליהם עשויים להתפתח ניצני הדמוקרטיזציה בעולם הערבי.
 
על פי אל־כיאל, יש לתת את הדעת על כך שלאחרונה החלו בו־זמנית ובמדינות שונות באזור כמה תופעות המסמנות פקפוק בשיטת הדמוקרטיה הייצוגית – מקיס סעיד בתוניסיה עד מוחמד עלי במצרים. מגמה זו מעוררת שאלה חשובה בעיניו: האם העולם הערבי ניסה את הדמוקרטיה הייצוגית לתקופה מספקת כדי להתחיל למאוס בה, ומצביע על חסרונותיה ועל יעילותה המוגבלת?
 
אל־כיאל מציין בהקשר זה שהעולם הערבי תמיד היווה קרקע פורייה ל"ניסויים" חברתיים ופוליטיים חדשים, אולי בשל חוסר היציבות שמאפיינת אותו. לכן, לא מפתיע שרעיונות של פוסט־דמוקרטיה ייצוגית החלו לצמוח דווקא במדינות ערב, בלי שמדינות אלה עברו בהכרח את התהליכים שכביכול אמורים להתרחש לפני צמיחתם של רעיונות אלה. נוסף על כך, יש לציין שהתהייה בנוגע ליעילותה של הדמוקרטיה הייצוגית וההנגדה בין שלטון "העם" לשלטון "המדינה" הם רעיונות שעלו כבר בגל הראשון של האביב הערבי. אם כך, תוהה אל־כיאל, האם גם בעת הנוכחית אנו עדים לקיומם של ניסויים חברתיים, פוליטיים ותרבותיים חדשים בעולם הערבי?
 
אל־כיאל בוחן שאלה זו מהפן התקשורתי־מושגי. לדבריו, כאשר החלו מחאות האביב הערבי, ובועזיזי התוניסאי שרף את עצמו, הוא העביר מסר ברור באמצעות גופו שלו שמוקיע את ההשפלה שחווים חלקים רבים מהחברה ושמבטא את הרצון למימוש עצמי אישי וחברתי מול השלטון המושחת. במדינות אחרות, שירתו אנשים אחרים תפקיד דומה בהעברת מסר זה ובהמחשתו. בנקודה זו, לא היה מנוס מ"לתרגם" את הסימנים ואת המסרים האלה, שלא הצליחו למצוא ביטויים לשוניים ותרבותיים, וליצור שפה שמסוגלת ליצור שיח פוליטי ברור.
 
כך, הדור הראשון של פעילי האביב הערבי, טוען אל־כיאל, יצר בעצם שפה רגשית-לאומית ששימשה את השיח החדש. אולם, למרות חשיבותה של שפה זו, היא לא הצליחה ליצור סמלים מוסכמים לערכים כמו חופש, כבוד וצדק חברתי, והתוצאה הייתה ששחקנים שונים, ביניהם ממסדים צבאיים וארגונים אסלאמיסטיים וג'יהאדיסטיים, השתמשו באותם מונחים כשהם מתכוונים לדברים שונים. במילים אחרות, האפשרות לחופש אבדה במצב של "חוסר תקשורת", שבו המשמעות של מושגים ושל ערכים אבדה בין השימושים הרבים שלהם בקרב גורמי כוח שונים ואף מנוגדים זה לזה.
 
אל־כיאל מציין שתי דוגמאות לאופן שבו פעילים בגל המחאות הנוכחי בוחרים לתקשר ולהביע את הרעיונות שלהם – האחת, שימוש בערבית קלאסית, כפי שעושה המועמד התוניסאי לנשיאות קיס סעיד, והשנייה היא שימוש בשפה מדוברת יומיומית, שניתן לשמוע אותה בדבריו של הקבלן המצרי מוחמד עלי. סעיד משתמש בדוגמאות מהאביב הערבי ובמחאת האפודים הצהובים בצרפת כדי לבטא את האבסורדיות שבשימוש בדמוקרטיה הייצוגית, ואילו עלי מדגיש כי המאבק המצרי שייך לעם, ולא לתנועות הפוליטיות. אף שהשניים נמצאים במדינות שונות ונאבקים מאבקים שונים, לשניהם דרישה משותפת שמזכירה מעין סוג של דמוקרטיה ישירה. המסר ברור: העם מאס במוסדות השלטוניים שהדמוקרטיה הייצוגית כופה עליו. הוא רוצה לממש את רצונו.
 
קריאותיהם של סעיד ושל עלי מעוררות, כך מציין אל־כיאל, ביקורת משני סוגיים עיקריים: לרוב הם מואשמים בפופוליזם, ולעיתים נטען כי הם למעשה משרתים אינטרסים של גורמים המעוניינים להקים שלטון המבוסס על ביזור סמכויות אל מועצות מקומיות. לדידו של אל־כיאל, שתי טענות אלה אינן מבטאות הבנה נכונה של הרעיונות של סעיד ושל עלי.
 
בנוגע לעניין הפופוליזם, מציין אל־כיאל כי השניים אכן משתמשים בנאומיהם באמצעים פופוליסטיים (למשל האדרת "העם" כחשוב יותר ממוסדות השלטון). עם זאת, בשונה מהתופעות הפופוליסטיות בעולם הרחב – מטראמפ בארצות הברית, דרך תנועת "חמשת הכוכבים" באיטליה והחזית הלאומית בצרפת ועד מפלגת האלטרנטיבה בגרמניה – סעיד ועלי אינם מעוניינים לפעול במסגרת הפרלמנטארית והחוקתית הקיימת, אלא מבקשים לשנותה ולפעול מחוצה לה.
 
עם זאת, תנועות הנמנות עם "השמאל החדש" אימצו פילוסופיה שלטונית המרוכזת במועצות ובקהילות המאורגנות על בסיס משלח יד, מעמד או גיאוגרפיה מקומית ואשר מסוגלות לקיים פוליטיקה עצמאית. סעיד ועלי, בניגוד לכך, מסתמכים על נציגות מסורתית של מחוזות מנהליים, של אזורים גיאוגרפיים ושל מנגנונים ביורוקרטיים קיימים כחלופה לפרלמנט. אל־כיאל סבור שגישתם של סעיד ושל עלי היא שמרנית ושונה מהחדשנות של גישת ה"מועצות" בשמאל החדש העולמי. בהקשר הערבי, גישה שמרנית זו תהיה עוד מאותו דבר: היא תוביל לחיזוק יחסי הפטרון-קליינט בחברות הערביות, ולכן היא מועדת לפורענות.
 
בהקשר זה, אל־כיאל מתייחס לדברים שכתב אנטוניו נגרי על מחאת "האפודים הצהובים" בשנת 2018, שהיו פסימיים הרבה יותר מהטקסט שנגרי היה שותף בכתיבתו בשיא ה"אביב הערבי" בשנת 2011.  נגרי סבר אז כי הציבור הערבי הוכיח שאינו זקוק להנהגה או לארגון כדי למחות בצורה יעילה, אולם בשנת 2018, הוא כבר טען כי אלמלא יתארגנו המוחים, הם יסיימו כתנועה אנרכיסטית המקבילה ל"חמשת הכוכבים" באיטליה. הציבור, טען נגרי, חייב להתארגן בצורה מסודרת ולהפוך למין "מעמד חברתי" החוצה את מנגנוני הדמוקרטיה הייצוגית ומסוגל להוות משקל נגד לארגון של המדינה.
 
דבר מכך, טוען אל־כיאל, לא קיים בגישתם של סעיד ושל עלי. כל שהם מציעים הוא ארגון מחדש של המדינה ולא משטר ופילוסופיה שלטונית אלטרנטיביים. "התוצאה תהיה כנראה מדינה לא דמוקרטית על בסיס אזורי שתחזק את התשתית הפטרימוניאלית ללא הבטחה ממשית ליתר חופש וחירות".
 
אל־כיאל חותם את מאמרו בטוענו כי נגרי הבין היטב מלכתחילה כי המחאות הערביות עלולות להיכשל כתוצאה מדיכוי רצחני או בלחץ אינטרסים חמולתיים ודתיים, אולם המשיך להאמין בתקווה המפעמת בבני האדם הלוקחים את גורלם בידם. סעיד ועלי, סבור אל־כיאל, נעולים בדינמיקות חברתיות קיימות, ובמקום לקונן עליהן, יש לבחון כיצד לפעול בתוכן כדי להיחלץ מהמצוקה הפוליטית הערבית.
מאמרים נוספים