מאמרים

מאמר
תצלום אילוסטרציה (piqsels)
06.02.2020

פוליטיקת הזהויות מטשטשת את האתגרים הממשיים

המשבר הכלכלי הבא יכה בכל המעמדות הפגיעים, לרבות באלו שנחשבו עד כה לנשכרים מהגלובליזציה. כדי להתמודד עמו יש לזנוח את פוליטיקת הזהויות ואת מאבקי התרבות המשתקים, המפוררים את הציבור לקבוצות חלשות
במאמר ביומון אל־קודס אל־ערבי מלין מוחמד כיאל על העיסוק הנפוץ כיום במאבקי תרבות ובפוליטיקת זהויות, וטוען כי לשני אלה אין כלים להתמודד עם משברים אמיתיים. לטענתו, רוב מלחמות התרבות הסוערות הללו דועכות במהירות מבלי להוביל לשינוי מעשי, ושיח הזהויות ומאבק התרבויות אינו אלא סצנת בועה תקשורתית העומדת להתפוצץ בכל רגע. הבעיה היא שהבועה הזאת דוחקת לשולי התודעה הציבורית חדשות מדאיגות יותר כמו סימני המיתון בגרמניה, מלחמת הסחר בין סין וארצות הברית, הברקזיט וההאטה הכלכלית של סין. וכל אלה, לדבריו, הם אותות המבשרים על משבר כלכלי עולמי חדש.
 
כיאל מסביר כי התהליך החברתי המעמיד במרכז את האינדיבידואל, את תרבותו ואת זהותו הוא פועל יוצא של תהליך כלכלי. בעבר קבעו את סדר היום החברתי נתונים מוצקים כמו היקפי ייצור, תשתיות ושיעורי תעסוקה, אך עם תום עידן הפלדה והפחם ועלייתה של כלכלת הנתונים והשירותים הופיעה ה"נזילות" לסוגיה: נזילות בשוק העבודה, בקשרים החברתיים, בגבולות הלאומיים ובחוקים.
 
אלא שה"נזילות" הזאת, הנקייה לכאורה מזיהום ומפליטות פחמן, זקוקה למעשה לשגשוג שנוצר באמצעות תעשייה. התאוששותה של גרמניה מהמשבר העולמי ב־2008 הייתה מהירה יחסית משום שהיא נשענה בעיקר על "כלכלה אמיתית" המושתתת על ייצור תעשייתי, טוען כיאל. והנה היום היא מתקשה להתמודד עם אתגרי התחרות העולמית, המשבר הסביבתי וסכסוכי המכס, ונכנסת למיתון. מה יקרה לאלה שהתרגלו לנזילות ולמאבקים שלהם, אם הבסיס המוצק והלא "נקי" ייעלם? האם פוליטיקת הזהויות תהיה רלוונטית לקונפליקטים שעלולים לפרוץ בעקבות זאת בעתיד?
 
כיאל קורא לשים קץ למה שהוא מכנה "אנינות מוסרית". לאחר שהכלכלות הקפיטליסטיות הגדולות הצליחו להתאושש מעט מהמשבר הכלכלי הקודם, שבה הנזילות החברתית והתגלתה בשתי מגמות שלרוב הן מקבילות, אך לעיתים סותרות זו את זו: הראשונה היא גילוי האינדיבידואל והאדרת חשיבותם של מסלול החיים וההעדפות התרבותיות.
 
השנייה היא מוסרנות, שאנשיה הם מזיגה של ישועיות מחולנת וצנזורה עצמית נוקשה. בנימה גלויה של ביקורת ואירוניה כיאל כותב כי בעמדות הטהרניות ביותר, מוסרית ואקולוגית, קל יותר להחזיק דווקא במדינות שבנו את עצמן במשך עשורים על שריפת פחם וייצור מנועי בעירה פנימית, וכשהחלו לשגשג הרחיקו את המפעלים המזהמים אל ערים שכוח העבודה בהן זול. אניני המוסר, לדבריו, מקפידים להתנשא מעל צורכי החברה וחיי היומיום, להיות "נכונים" תמיד ולגנות את האחר הבלתי מוסרי – פוליטיקאים, קפיטליסטים, קולוניאליסטים, גברים לבנים. לטענת כיאל, גיבורי המוסר שיוצרת הבועה הזאת לעולם לא ייאלצו להתמודד בבחירות, לעמוד מול דרישות של אנשים, מחאותיהם וחששותיהם.
 
אלא שהקוד האתי הזה לא נועד לכלל החברה, כיאל מסביר, וחברה בזמני משבר זקוקה להרבה אתיקה. יש לשים לו קץ, ראשית כדי שהמחשבה האתית תוכל לשוב ולתפוס את הבכורה שגזלה ממנה המוסרנות, ושנית משום שכך המחשבה האתית לא תושתת על כפיית עקרונות התנהגות "נכונים" שאין לערער עליהם אלא תוכל לנתח לעומק, ובפחות התנשאות, את מגוון ההתנהגויות המורכבות של הפרט והחברה: כיצד ערכים נוצרים ומתפשטים, כיצד אפשר לבקר אותם ולגבור עליהם, וכיצד אפשר לפרש אותם מחדש בעת הצורך.
 
כיאל מלגלג גם על נטייתה של המוסרנות החדשה להעניק חסינות לקבוצות מסוימות אשר לשיטתה הן חפות מטעויות. הוא סבור שהנטייה הזאת היא המשך ישיר לנרטיב המרקסיסטי הקלאסי. מאחר שמאז שנות השישים המעמד הפועלי הכזיב ונטמע בעולם הבורגני, החל מצוד אחר המעמד המושיע החדש שיביס מבפנים את המנגנון הקפיטליסטי, וזה נמצא בדמות חלכאים ונדכאים ומורדים תורנים. בשנות השבעים והשמונים נדמה שמישל פוקו ופרנסואה בורגה ליהקו את האסלאם לתפקיד.
 
בתקופתנו אנו, ממשיך כיאל, נעלם שיח הכוחות המנוגדים לטובת הבכיינות והנטייה לשחק את תפקיד הקורבן. לכן מופיעים ללא הפסק עוד ועוד קדושים מעונים: נשים, גייז, נוער, מיעוטים. הוא מסכים שלקבוצות האלה יש בעיות אמיתיות וגם יכולת ליצור שינוי. עם זאת, הוא תוקף את מה שהוא מכנה "מנגנונים לייצור מחדש של זהויות, שפועלים לרדוקציה של האנושות". ההנחה שהמאבק הוא בין קדושים מעונים ובין טמאים מתעלמת מריבוי האפשרויות החברתיות והפוליטיות והשתרגותן אלה באלה. לא קדושים מעונים יעמדו בראש המאבקים החברתיים הבאים, לדעתו, כי אם יחידים וקבוצות ששקועים עמוק בבעיות הקיימות ונושאים בחלק מהאחריות עליהן.
 
כיאל טוען כי יש להתפכח מפוליטיקת הזהויות לפני המשבר הכלכלי הבא. הוא מסביר כי משבר כלכלי יפגע בפועלים, בשכבות הנמוכות של מעמד הביניים, בעובדי הקבלן ובעובדים בעבודות זמניות, במשקיעים צעירים, ואפילו במי שעד כה נחשבו לנשכרים מהגלובליזציה כמו עיתונאים, אקדמאים ועובדים מומחים. ייפגעו נשים וגברים, גייז וסטרייטים, מכל הגזעים והתרבויות. תהליכים חברתיים אינם גורל מוכתב מראש, אומר כיאל; ציבור הנפגעים הזה יכול לטבוע בכאוס חברתי ויכול למצוא דרכים סולידריות חדשות. אבל פוליטיקת הזהויות לא תסייע לאיש ממנו, ואולי אף תפורר את הציבור ותעורר סכסוכים מיותרים.
 
כיאל טוען כי הבסיס ההכרחי לפעולות סולידריות ותנועות מאורגנות הוא היכולת האנושית למצוא מכנה משותף ולפרש את העולם מחדש. ללא שפה וחיי שגרה משותפים לא תיווצר תקשורת שמאפשרת זאת. לכן, לדבריו, ערים רב־תרבותיות אינן רק מרחב אופטימי המאפשר גילוי של העצמי ושל האחר. בסמטאותיהן טמונות מתיחוּת, עוינוּת וחומות בלתי נראות שעלולות להפוך לקווי עימות. דווקא ערים "אפורות" עשויות לשרוד ולשמור על שלביו הנמוכים של הסולם החברתי בעת סערה. כדי שהציבור יוכל לפעול באופן מאורגן ומועיל ולא בהתפרצויות אלימות אקראיות, הוא מסכם, חשוב להתקדם הלאה מעידן הזהות, שאנו מדשדשים בו יותר מארבעה עשורים.

בשיתוף עם מאמרים נוספים