מאמרים


תגיות
מאמר
בית קפה בקהיר. צילום: רויטרס
05.12.2019

האם יש שמאל חילוני במצרים?

השמאל החילוני במצרים שרוי במשבר עמוק, בין היתר בגלל אסטרטגיה פוליטית שגויה, אולם בשנים האחרונות צומח במדינה דור הנהגה חילוני צעיר שלומד בהדרגה מהטעויות של הדור הוותיק
עלאא' ביומי, עיתונאי ופרשן מדיני מצרי, פרסם ב־2 ביולי 2019 מאמר באתר אל־ערבי אל־ג'דיד במלאת שש שנים להפיכה הצבאית במצרים. יוזכר כי אז הדיח הצבא את מוחמד מורסי, הנשיא מטעם האחים המוסלמים, לאחר תקופה ארוכה של כיפופי ידיים בין הצדדים והפגנות ענק נגד מורסי.
 
ביומי מקדיש את מאמרו לכוחות החילוניים במצרים – הוגים, תנועות פוליטיות ואנשי ציבור המשויכים לזרם הליברלי או לשמאל הכלכלי. הוא מבקר את פעולתם של הכוחות הללו בהפיכה של 2013, ולאחר מכן פונה לנתח את חולשותיהם המבניות אשר הביאו לתפקודם הלקוי.
 
יסוד עמדתם של החילונים במצרים, מסביר ביומי, נעוץ בסוגיה אחת: המאבק באיסלאמיזציה של מצרים. הגורמים החילונים המצריים צידדו ועודם מצדדים בשלטון הצבא, בשם הרצון לשמור על צביונה החילוני של מצרים מול השפעתו הגוברת של ארגון האחים המוסלמים ולהיאבק בטרור שמביא איתו האסלאם הקיצוני הסלפי. כך למשל הסופר הנודע עלאא' אל־אסוואני, שנחשב דווקא למבקר חריף של הדיקטטורה הצבאית במצרים והתנגד לשלטון מובארכ, הצדיק פגיעה קשה בזכויות בסיסיות של פעילים אסלאמיסטים. לא פחות חמורה בעיני ביומי היא העובדה שהחילונים במצרים מסרבים להכיר בטעות שבתמיכתם בצבא בהפיכה ב־2013. תמיכה זו בחטא יסודה: המשטר הצבאי מפר את זכויות מתנגדיו, נתמך בכוחות אינטרסנטיים מחוץ למצרים כמו ישראל ומדינות הנפט במפרץ, ומשתמש בשיטות פלגניות ומקטבות כדי לשמר את כוחו.
 
ביומי סבור כי התפיסה שעומדת ביסוד עמדתם של החילונים במצרים בעייתית גם מבחינה פוליטית. מדינה, הוא מזכיר, מורכבת מממשלה, שטח ועם. כאשר הממשלה מאבדת את תמיכת העם היא חדלה להיות לגיטימית ולייצג את המדינה, כפי שקרה לדעתו בהפגנות המחאה של 2011, אז דרש העם במצרים להחליף את שלטון הצבא. אולם הגורמים החילונים במצרים מאמינים כי המדינה והמשטר השורר בה הם היינו הך. על כן, תפיסת המדינה שלהם איננה דמוקרטית. את המסקנה הזאת גוזר ביומי מגילוי דעת של התנועה האזרחית הדמוקרטית, כוח חילוני ליברלי חשוב במצרים, שפורסם בחודש יוני האחרון ובו הובעה מחאה על מעצר של פעיליה באשמת קשר לאחים המוסלמים. התנועה הכחישה זאת וטענה שפעיליה הם "חלק אינטגרלי ממדינת מצרים ואינם פועלים נגדה". ביומי טוען כי טענתם זו משקפת תפיסה אוטוריטרית, המניחה כי התנגדות למשטר משולה למאבק במדינה.
 
לאחר מכן פונה ביומי לנתח את הגורמים ההיסטוריים שהביאו את הגורמים החילוניים במצרים למשבר הזה. לדבריו, מאז מהפכת הקצינים החופשיים בשנת 1952 היה המשטר המצרי ריכוזי, סמכותני ואלים, ולכן לא אפשר את התגבשותה של חברה אזרחית חופשית שמרכזי הכוח וההשפעה בה מבוזרים. כוחן של המפלגות הפוליטיות, למעט מפלגת השלטון כמובן, רוסק בתהליך הדרגתי, והלאמת הכלכלה שימשה את המשטר להחלשת מעמד הביניים והמעמד הגבוה, שבהם בדרך כלל מרוכז הכוח הפוליטי. בשנות החמישים והשישים, למשל, הרפורמות האגרריות ומדיניות ההלאמה של ג'מאל עבד אלנאצר החלישו את מעמד בעלי הקרקעות וההון.
 
תהליך דומה חווה עוד מעוז של עצמאות פוליטית: מערכת המשפט. מובארכ סילק מהזירה המשפטית שופטים שהעזו לגלות רוח של עצמאות ואקטיביזם, וערער את יסודות שלטון החוק במערכת המשפט. לבסוף, חוסר השקעה בחינוך מנע את צמיחתן ואת קידומן של דמויות מוכשרות מקרב מעמד הביניים המצרי, וכאשר לבסוף צמחו תנועות אינטלקטואליות או פוליטיות משמעותיות במצרים עשה המשטר ככל יכולתו כדי לבלוע אותן אל תוכו.
 
סיבה נוספת שמציע ביומי לחולשתם של הכוחות החילוניים במצרים היא מקורות מימון דלילים, רדיפה פוליטית ומשפטית ופעילות ציבורית חלשה, הנובעים מחשש לשלום אנשיהם, מיחסיהם עם השלטונות, ולעיתים אף מהאינטרסים המעמדיים שלהם. לאחר עשורים רבים, התוצאה המצטברת היא האשמת האליטה החילונית בהיותה אליטה שלטונית הפועלת בתוך המשטר ולא נאבקת בו.
 
לבסוף טוען ביומי כי ה"מאבק בזרמים הדתיים" הוא מסך עשן שבו משתמשים החילונים כדי להסוות את פגמיהם ואת העובדה שהמשטר הוא האחראי למצוקתם של הזרמים החילונים והדתיים כאחד: משטרו של עבד אל־נאצר פיזר את המפלגות והלאים את התנועות הסוציאליסטיות והקומוניסטיות, משטר סאדאת אפשר לאחים המוסלמים להיאבק בסוציאליסטים והגביל את הפלורליזם המפלגתי, ומשטר מובארכ אפשר לכוחות הסלפים להיאבק באחים המוסלמים.
 
כך, הצעדים שנקטו המשטרים השונים במצרים להחלשת הגורמים החילוניים והציבור בכללותו החלישו את הציבור ואת יכולת התאגדותה של אופוזיציה פוליטית. הכוחות החילוניים בציבור המצרי השקיעו את מאמציהם בשני כיוונים: שיתוף פעולה עם השלטון בניסיון למצוא חן בעיניו, ומאבק עוין בזרמים אסלאמיים במצרים. הגישות הללו, והטענות כי העם המצרי אינו בשל לדמוקרטיה משלל סיבות חברתיות ופוליטיות פנימיות וחיצוניות, באו לידי ביטוי בתמיכה שהעניקו התנועות החילוניות לשלטון הצבאי שחולל את ההפיכה בשנת 2013 – אותה תמיכה שביומי מוחה נגדה בחריפות רבה כל כך.
 
אולם חרף התיאור הפסימי והביקורתי הזה, ביומי סבור שהמגמה משתנה. התמורות שעברו על מצרים בשנים האחרונות חושפות כי צמח בה דור הנהגה חילוני צעיר שהצליח לפרוץ את הכלוב האידאולוגי של הכוחות החילוניים ההיסטוריים. הדור הזה דוחה את האליטיזם שאפיין את קודמיו ואת התירוצים להימנעות ממאבק בדיקטטורה, ואינו נגרר למאבק בגורמים אסלאמיסטיים. הוא מזהה בצדק את המשטר כאחראי הראשי למשבר, ומנסה לשתף פעולה עם כלל הציבור.
 
ביומי חותם את דבריו בתקווה שבעתיד ייווצר במצרים כוח פוליטי חילוני חדש שיתקן את טעויותיהם של הדורות הקודמים ויישא באחריות לעוולות שבהן תמכו החילונים בעבר, גם אם התהליך יארך זמן רב.

בשיתוף עם מאמרים נוספים