סמיר חאג', סופר פלסטיני, פרסם מאמר ביומון אל־קודס אל־ערבי לזכר יום הולדתה ה-92 של הסופרת הפלסטינית סמירה עזאם (1967-1927), שקולה היה אחד הקולות הבולטים ביותר בתנועת הנאורות הפלסטינית.
עזאם קראה לשחרור האישה ולשוויון בין המינים, והקדישה את סיפוריה לשכבות החלשות בשולי החברה הפלסטינית. כבר בשנת 1947 היא פרסמה מאמר נועז שבו קראה לשוויון בין נשים לגברים וטענה בו ששחרור האישה והדאגה לחינוכה ולהשכלתה משמעותם שחרור החברה כולה. "אני מבינה שאנחנו עדיין באמצע הדרך," כתבה עזאם אז, "וגם הגברים בחברה הפלסטינית אינם נהנים מזכויות מפליגות, אולם תמו הימים שבהם נשים היו זנוחות בשולי החברה". סמיר חאג' רואה במאמרה זה של עזאם מניפסט לשחרור האישה הפלסטינית בתקופה שחונה וקשה ביותר.
עזאם פרסמה את אוסף הסיפורים הקצרים הראשון שלה "דברים קטנים" בשנת 1954 בזמן שהסיפור הקצר הפלסטיני עוד לא הבשיל מבחינה אומנותית. בהמשך, היא פרסמה עוד אוספים של סיפורים קצרים: "הצל הגדול" (1956), "סיפורים אחרים" (1960) ו"השעון והאדם" (1963). לאחר מותה, פורסמו עוד שני אוספים של סיפורים קצרים שלה: "החג מהחלון המערבי" (1971) ו"הדים" (1977).
סיפורה "גורל" מגולל את קורותיה של בחורה שמתחתנת עם בחור שאינה מעוניינת בו. ניסיונותיה להתנגד לנישואים וסירובה להם נופלים על אוזניים ערלות אפילו בטקס נישואיה. כאשר הכומר שואל אותה אם תיקח אותו לבעל, היא עונה בשלילה, והכומר והנוכחים אינם שומעים את תשובתה. "גורלה נכתב עבורה", כתבה עזאם, גורל שכולו "חומר הרדמה לחסרי האונים".
דמותו של הגבר רודף השמלות חוזרת על עצמה בסיפוריה של עזאם. ב"הצל הגדול" קורא המרצה והסופר הגדול לסטודנטית שלו למשרדו כדי לנהל איתה דיון אינטלקטואלי. הוא תוקף אותה בנשיקות על פיה ומבקש ממנה לשכוח מ"הפילוסופיה וכאב הראש". היא מרצה אותו תוך כדי שהיא מנגבת את דמעותיה, ובסופו של דבר יוצאת ממשרדו לבד אל חשכת הלילה כשעורה חידודין חידודין. חאג' מזכיר גם את סיפורה "הערב אוכל" שבו היא מציגה אנשים בעלי מוגבלויות בצורה אנושית, מדגישה את יכולותיהם ואת הצלחותיהם בחיים, ומבקרת את מבטה הסטריאוטיפי של החברה עליהם.
חאג' סבור כי עזאם נשאה בנטל, בכאב העצום ובשבר של הנכבה הפלסטינית, ומצד שני הייתה בה שמחת חיים ותקווה שלא כבו. שני צידי המטבע נפגשו אצלה. היא, כמו דמויותיה, חיה את הנכבה במלוא עוצמתה וכאבה. כאב הנכסה של 1967 היה כבר קשה מנשוא עבורה, והיא הלכה לעולמה בהיותה בת 40 בלבד. עזאם נשאה בדמיונה את ערי מולדתה פלסטין, והן התמזגו עם דמויותיה.
בסיפורה "שנה אחרת", מתארת עזאם את הצד הכואב ביותר של הנכבה: אום עבוד, ילידת יפו הגולה בסוריה, נוסעת למעבר מנדלבאום בירושלים כדי לפגוש את בתה מארי שחיה בנצרת ושלא פגשה אותה זה שבע שנים. מארי לא מגיעה למעבר, וגבר זר מעביר את התנצלותה לאימה – בעלה חולה, אך היא מבטיחה להגיע למעבר בעוד שנה. אום עבוד מעבירה לידי הזר את הסל עם הבגדים שהביאה לבתה ואומרת לו "אבוא אליה גם בזחילה אם אחיה בעוד שנה". הכאוס הקיומי והחיים עצמם שחצו משפחות שלמות מזכירים לחאג' את ההצגה "מחכים לגודו" של סמואל בקט.
בהקדמה ל"הדים" כתב הסופר סקר אבו־פח'ר כי "המפתיע הוא שבניגוד לדעה הרווחת, סמירה עזאם כתבה בשנת 1950 סיפור נוגע ללב על פליט פלסטיני בלבנון ששמש כנסייה מנע ממנו לצלצל בפעמוניה. ליבו נשרף מגעגוע לפלסטין ולכפרו, והוא רצה לחזור לפלסטין רק בשביל לצלצל בפעמוני כנסיית כפרו". ההפתעה נובעת מהעובדה שעזאם העזה למחות כבר אז על האפליה של פלסטינים בגלותם במדינות ערב. הסיפור נגמר בכך שהפליט הפלסטיני הולך לכנסייה לפני עלות השחר ומצלצל בפעמוני הכנסייה בלי לבקש רשות מאף אחד. באוסף סיפוריה "הצל הגדול", תיארה עזאם את הטראומה של הנכבה ואת השפעתה על הנשים הפלסטיניות: אום ג'מיל, שנשארה לחיות ביפו, איבדה את שפיות דעתה משום שלא יכלה להגיע לטקס נישואיו של בנה בלבנון, וערכה לו טקס נישואין בביתה. השבר, הגלות והאובדן של המשפחה ושל הרכוש מתוארים באופן רגיש ומהפך קרביים בסיפור זה.
חייה של סמירה עזאם היו רוויי דאגה וסבל, בדיוק כמו הדמויות שיצרה. היא גורשה מעיראק לביירות בשנת 1958 עם עלייתו לשלטון של עבד אל־כרים קאסם. מורשתה הספרותית עשירה ועמוקה מבחינת נושאי היצירות ושפתן. היא דאגה לנשים ולאוכלוסיות מודרות וכתבה עליהן ברגש רב. עם זאת, הכאב והעצב הפלסטיניים נמסכו בסיפוריה בתקווה לאושר. סמירה עזאם לא עזבה את המולדת; עקבותיה נותרו בה, והקשר הרוחני שלה למולדת לא נותק. היא הלכה לעולמה בעמאן, חודש אחד בלבד לאחר התבוסה הפלסטינית לישראל ביוני 1967.
