מן המפורסמות הוא שכשהמצב קשה, נשאר רק לצחוק. אולם מה עושים כאשר גם לצחוק כבר קשה? עם בעיה כזו מתמודדים צופי הטלוויזיה הירדנים, שבשנים האחרונות סובלים מירידה מתמדת באיכות הבידור הקומי המשודר בערוצי ארצם. הבדיחות מצחיקות פחות, המשחק חובבני, הרשתות החברתיות רוחשות ביקורת, ותלונות על התוכן המשודר מגיעות חדשות לבקרים אל משרדיהם של ערוצי הטלוויזיה. הדברים ניכרים ביתר שאת בחודש רמדאן, שבאופן מסורתי מנקז אליו יצירה טלוויזיונית בהיקף שיא: ברמדאן האחרון הצופים הירדנים יכולים היו לחוש שהקומדיה בארצם פשטה את הרגל. מי מונע מהירדנים לצחוק? מה עובר על תעשיית הקומדיה הטלוויזיונית בירדן? טור שפרסמה העיתונאית הירדנית רָחְמֶה חוסיין באתר התקשורת הירדני חבר מבקש להשיב על שאלות אלו. להלן עיקריו.
את ראשיתה של ההידרדרות, לשיטתה של רחמה, ניתן לתארך ללפני כעשור. באותה עת התפשט השימוש ברשתות חברתיות כמו פייסבוק ובערוצי שיתוף תוכן כמו יוטיוב, ובין יתר מי שלמדו להשתמש בפלטפורמות החדשות היו שפע אומני מִצְחָק (סטנד אפ) שהחלו להופיע מול מצלמות הרשת. הן האומנים והן הקהל נהנו מן השינוי: הראשונים זכו לגישה ישירה ובלתי־אמצעית אל הקהל ולחשיפה שאולי לא היו יכולים להשיג אחרת. הקהל מצידו זכה לגישה ישירה אל האומנים, וכך התאפשר לו להשפיע עליהם ולצרוך תוכן שיותאם אישית לטעמו. כל המדדים המהימנים – שיתופים, צפיות, לייקים – הראו שמדובר בסיפור הצלחה. בד בבד, אט אט היטשטשו גבולות ההגדרה "סטנדאפיסט", ואומני המצחק ברשת נטמעו בתוך קבוצה רחבה יותר של יוצרי תוכן פופולאריים ברשת – "משפיענים" (influencers).
והנה, בשנים האחרונות גם אמצעי התקשורת המסורתיים יחסית, הלוא הם ערוצי הטלוויזיה, זיהו את הפונטציאל הגלום בהצלחה שהתרחבה בינתיים גם לרשתות חדשות כמו טיק-טוק ואינסטגרם. הקומיקאים והאושיות שזכו לפופולאריות הרבה ביותר במונחי צפיות ברשת נתפסו בתור הנכסים הכלכליים המניבים ביותר בעיני אנשי הטלוויזיה, והערוצים חילקו להם בנדיבות תפקידי משחק והפקה שונים. את הקומיקאים הטלוויזיוניים המסורתיים החליפו משפיעני הרשת, ואיתם הגיעו אל המסך הקטן שיטות העבודה של עולם הקומדיה האינטרנטית, קרי, תקשורת ישירה עם הקהל והתאמת התכנים הקומיים לפי דרישותיו למען מטרה אחת בלבד: חשיפה.
אין מדובר בהכרח בתופעה שלילית, מספר לחוסיין ואא'ל עתילי, שותף מייסד בקבוצת יצירת תוכן קומי, שעברה מהרשתות החברתיות לטלוויזיה. לדעתו צופי הטלוויזיה בירדן עדים ל"דמוקרטיזציה של הקומדיה" לא פחות. "טוענים שלקחנו מן האומנים המסורתיים את תפקידם", הוא מוסיף. "לא אנחנו לקחנו אותו! אם זה מה שהציבור רוצה, והוא מבקש זאת באופן ישיר, מה אנחנו יכולים לעשות?" אולם הוא איננו מכחיש שייצוא המודל הקומי של רשתות כמו טיק-טוק אל ערוצי הטלוויזיה הוא מעשה בעייתי. מספיק, לדבריו, לציין שגילם של מרבית צרכני התוכן הקומי ברשתות החברתיות נע בין 10—18 שנים, נמוך פי כמה מגילם הממוצע של צופי הטלוויזיה, כדי להבין שנדרשת התאמה של הסוגה למדיום החדש.
אולם אותה "התאמה", לדעתו של במאי הקומדיות הטלוויזיוניות המצליח מוחמד חשכי, איננה עניין של מה בכך. לעיתים, הוא מספר, יוצרי טלוויזיה חושבים שכדי ליצור סדרה מצליחה, מספיק לשלב בה כמה משפיעני רשת בתפקידים, וכך להעלות את אחוזי הצפייה בעלות נמוכה יחסית. אולם אותם משפיענים שזוכים לפופולאריות רבה ברשתות החברתיות, הוא מעיד, הם לעיתים גלמים מוחלטים בכל מה שקשור למשחק. גם כאשר הם ניחנים בכל זאת בכישרון כלשהו, הם מלוהקים לתפקידים ראשיים ללא כל הכשרה: הם אינם יודעים כיצד להתנהל מול הבימוי ומול צוות השחקנים, ואינם מיומנים בעבודה מול מצלמה. בתור במאי, הוא מעיד, מצא את עצמו לא אחת מרצה את יסודות המשחק באוזני כוכבי רשת ממש על סט הצילומים.
הדברים גרועים אפילו יותר כאשר מדובר בכתיבה. לדבריה של חוסיין, רבים בתעשיית הבידור בירדן טוענים כי הטקסטים הם החוליה החלשה בעולם הקומדיה הירדני המדשדש, ולדעת חשכי, הסיבה ברורה: "אם יש משהו יותר גרוע מאנשים שמגיעים מהרשת לתפקידי משחק, אלה אנשים שמגיעים מהרשת לתפקידי כתיבה". התוצאה היא הומור "מרוח" מהסוג שרואים צופי הקומדיה בירדן כיום, לדבריו, שכן כתיבה קומית טובה היא מיומנות סבוכה "שדומה לעבודתם של מתמטיקאים או מהנדסים". אלא שמפיקי הקומדיות הירדניות אינם מקבלים את עמדתו, בין היתר מסיבות כלכליות: לכתיבת סדרה קומית טובה נדרש להעסיק צוות שלם של כותבים במשך שנה שלמה, ולאור העלויות הגבוהות של פרויקט כזה, עדיף להם להסתפק בליהוק משפיען פופולארי וחסר ניסיון. לו מדובר היה רק בעניין של טעם אומנותי, ניתן היה לתהות אם מדובר באסון כה גדול. הבעיה אליבא דחוקרת התקשורת עונוד א־זועבי היא שאותו תוכן גרוע הוא גם פוגעני ונוטה לא אחת לשיח מיזוגיני ולסטריאוטיפיזציה של נשים ושל גופן. "האם אין היום קומיקאי אחד", היא שואלת, "שאינו יודע להצחיק בלי לעלוב באשתו?"
מה ניתן, אפוא, לעשות כדי להציל את ההומור בירדן? המרואיינים מסכימים שמנגנוני השוק לבדם אינם יכולים לתקן את המעוות. שוק הפרסום הירדני, מקור המימון העיקרי של היצירה הקומית, הוא דל ומוגבל מכדי לתמוך ביצירה איכותית שעלותה גבוהה; וכאשר בירדן לא מפיקים סדרות איכותיות, מטבע הדברים לא ניתן לייצאן לשוק הבין־לאומי ולהזרים מימון בחזרה לתעשייה הירדנית. לפיכך יש שטוענים שהאחריות מוטלת על הקהל – אם הצופה הירדני מעוניין בתוכן איכותי על המרקע, עליו לתמוך בהפקות איכותיות בעצמו. מנגד, לא מעט יוצרים מאמינים שמי שיכולים להציל את הקומדיה הם מוסדות המדינה בירדן. הם מציינים שעל הרשויות להשקיע בטיפוח כישרונות צעירים ולסייע במימון הפקות מקור, כפי שנעשה בערב הסעודית: במסגרת "חזון 2030" שלה, השקיעה האחרונה סכומי עתק בתרבות והקימה לתחייה את תעשיית הקומדיה המקומית.
ייתכן שהתערבות המדינה היא שתוכל להחזיר את החיוך לפניהם של אזרחי ירדן. אולם דווקא הדוגמה הסעודית מעוררת שאלה שאליה לא מתייחסת חוסיין בטורה: בערב הסעודית אין זה סוד שההשקעה בפנאי ובתרבות לעיתים קרובות מכסה על התנהלות פוליטית בעייתית. הדברים נכונים גם במצרים, שבה אותן סדרות רמדאן הן כלי תעמולה של ממש ביד המשטר. לסיכום, יש לשאול האם הקהל בירדן, מדינה שבה חירות הביטוי איננה מהמובילות בעולם גם כך, מעוניין לפתוח את הדלת לרווחה ולהכניס את סדר יומה של המדינה גם אל תוכניות הבידור שלו?
