ב־7 בינואר פרסם המכון הערבי למחקר וללימודי מדיניות בדוחא מאמר הסוקר את תולדות החרם הערבי מנקודת מבטה של קטאר, תחת הכותרת "הפיוס במפרץ – נסיבותיו ומשמעות עיתויו."
המאמר סוקר את תולדות המשבר במפרץ ומצביע על האירוע שחולל אותו – הפסגה הערבית-אמריקנית ב־21-20 בינואר 2017, "שמטרתה המוצהרת הייתה גיבוש חזית מול הטרור ומניעת ההתפשטות האיראנית". במסגרת מתקפת האקרים "מתוכננת מראש" על סוכנות הידיעות הקטארית, הופצו הצהרות מזויפות של אמיר קטאר שיח' תמים בן חמד אל ת'אני, והן שהביאו את סעודיה, את האמירויות ואת מצרים לנתק את יחסיהן הדיפלומטיים עם קטאר. כל נתיבי התחבורה המובילים לקטאר וממנה נחסמו – באוויר, בים וביבשה. חוקרי המכון מציינים כי משבר זה לא היה הראשון מסוגו, שכן גם ב־2014 ניתקו שלוש המדינות הנ"ל את יחסיהן עם קטאר בשל מה שהכותבים מגדירים כ"מחלוקת בעניין ההפיכה הצבאית שהביאה להפלת נשיא מצרים מוחמד מורסי ב־3 ביולי 2013". הם מוסיפים כי החרם על קטאר הושעה בשל רצונן של יריבותיה לחזק את החזית המפרצית מול איראן, ובשל חששן מניסיונותיו של נשיא ארה"ב ברק אובמה לרצות את איראן.
הסתלקותו של אובמה, מסביר המאמר, יצרה עבור קטאר הזדמנות לשקם את יחסיה עם ארה"ב. הקטארים הבינו שהמפתח לפתרון המשבר המפרצי נמצא בידי הנשיא טראמפ, כיוון שמדינות המפרץ ומצרים הסתמכו עליו כשניתקו את יחסיהן עם קטאר. השינוי בעמדת ארה"ב התבטא לבסוף בתמיכתה בבוררות הכווייתית במשבר, ופריצת דרך משמעותית נרשמה הודות לתיווכו של ג'ארד קושנר ולפתיחת ערוץ התקשורת הישיר בין סעודיה לקטאר בדצמבר 2020.
החוקרים מדגישים גם את חשיבות ניצחונו של המועמד הדמוקרטי ג'ו ביידן בבחירות לנשיאות ארה"ב, שעורר את חששה של סעודיה משינוי במדיניות האמריקנית. במסע הבחירות שלו דיבר ביידן על עיון מחודש בקשר עם סעודיה בכל הנוגע למכירת נשק, לזכויות אדם ולתמיכת ארה"ב במלחמה בתימן. כמו כן סעודיה חששה מהאפשרות של חזרה למדיניות הרכה של אובמה כלפי איראן, וממשל טראמפ בתורו שמח לנצל את ימיו האחרונים לקרב בלימה אחרון נגד איראן.
הכותבים מסכמים בקובעם כי הפסגה המפרצית האחרונה בסעודיה "הביאה לקיצו של אחד המשברים החמורים ביותר שעימם התמודדה מועצת שיתוף הפעולה של מדינות המפרץ", וכי "אף אחד מהצדדים לא זכה להישגים משמעותיים בסיום המשבר. להפך – המשבר גרם נזקים כלכליים ומדיניים גדולים לכולם."
אף שהכותבים משתמשים בשפה מאופקת, ניכרת במאמר עמדה קטארית מתגוננת וקורבנית. זה לא מפתיע, כמובן, אך נוסף על כך אין במאמר התייחסות של ממש לשאלה האם הפיוס אכן אמיתי ויחזיק מעמד?
לנקודה זו התייחסו רבים אחרים, ביניהם חוקרי מכון ברוקינגס בוושינגטון, במאמר מ־10 בינואר 2021. חלקם מציינים את המובן מאליו – מגפת הקורונה והשלכותיה הכלכליות שימשו זרז לסיום המשבר עם קטאר. עם זאת, הם נבדלים בהבחנותיהם לגבי הגורמים העלולים למנוע מהפיוס להמריא. טארק יוסף, למשל, מדגיש את חשיבותה של ההרעה הכלכלית "המשמעותית ביותר בהיסטוריה המודרנית של המדינות היריבות, בשל המגפה המאיימת על מודל הפיתוח שלהן". הוא קובע שההכרזה על הפיוס "העלתה את רמת הציפיות מבית ומחוץ באשר לחזרה אפשרית למצב הנורמלי – של מועצת שיתוף פעולה מפרצית תוססת ומלוכדת". אולם העובדה שלא נחתם מסמך המפרט אבני דרך להשלמת תהליך הפיוס עלולה לעורר אכזבה מהישגיו ומקצב יישומו.
החוקר עומר א־רחמן גורס ש"המדינות החברות במועצת שיתוף הפעולה ללא ספק יצאו נשכרות מאוד מחידוש שיתוף הפעולה" בתקופה של אתגרים כלכליים גדולים, אבל מוסיף שבבסיס המשבר עמדו הבדלים באידיאולוגיה ובמדיניות החוץ של הצדדים הניציים, ואלה לא צפויים להיעלם. כוונתו כמובן לתמיכתה של קטאר באחים המוסלמים בכלל ובמצרים בפרט.
החוקרת נוהא אבואלדהב מעלה נקודה פחות מדוברת בהקשר של המשבר במפרץ – הנזק החברתי שהוא גרם. היא מציינת שנוסף על המצור היבשתי, האווירי והימי שהטילו בחריין, סעודיה ומדינת האמירויות, הן הורו לאזרחיהן לעזוב את קטאר, וכך גרמו לקרע במשפחות מעורבות. לדעתה, נודעת חשיבות רבה לתיקון היחסים במשפחות אלה כדי למנוע פגיעה נוספת בהן במקרה שהמשבר לא ייפתר.
חוקרים אחרים רואים בפיוס הזדמנות לחזית מפרצית אחידה מול איראן, אך מזכירים שהמלחמה בלוב עדיין לא הסתיימה למרות המאמצים לכונן הפסקת אש. מצרים, האמירויות וסעודיה תומכות בגנרל חפתר, ואילו קטאר וטורקיה עומדות לצד ממשלת ההסכמה הלאומית בראשותו של פאיז א־סראג'.
החוקר נאדר קבאני קובע שאין לצפות לחזרתו של שיתוף הפעולה הכלכלי שהתקיים לפני המשבר, כיוון שקטאר הקימה במהלכו רשת חלופית של ערוצי אספקה ותעשייה מקומית שתפסה את מקומם של היבואנים באספקת המוצרים שחסרו. בעניין זה מפרט צבי בראל במאמרו בהארץ מ־5 בינואר 2021: "סעודיה ניסתה למעשה להפוך את קטאר למדינה גרורה, במעמד דומה לזה של בחריין", אבל הסנקציות השיגו את ההפך: "מייד עם הטלתן התגייסו איראן וטורקיה לסייע לקטאר. טורקיה פתחה רכבת אווירית אדירה שסיפקה מוצרי יסוד לקטאר, איראן הפכה למדינת מעבר אווירית וימית, ואילו וושינגטון, שמחזיקה בקטאר את הבסיס הגדול ביותר במזרח התיכון, דווקא הרעיפה שבחים על קטאר והציגה אותה כמדינה שתורמת רבות למלחמה בטרור. כלכלית, קטאר הצליחה במהירות יחסית להתמודד הקשיים העצומים שנבעו מן הסנקציות, היא החלה להקים מפעלים מקומיים ליצור מוצרי צריכה, היא הזרימה כ־40 מיליארד דולר לבנקים כדי לכסות על פער ההפקדות שנמשכו ממנה על ידי משקיעים מן המפרץ, והגדילה את קרן ההשקעות הלאומית להיקף של יותר מ־320 מיליארד דולר. את מקום המצוקה הזמנית והחשש מפני חנק כלכלי, החליפה בשנת 2018 צמיחה בשיעור של כ־2.7 אחוזים."
לכך יש להוסיף גם כי לא ברור האם קטאר תשוב ותצטרף לארגון המדינות המייצאות נפט – אופ"ק לאחר שפרשה ממנו ב־2018.
בסיכומו של דבר, עדיין מוקדם לחרוץ משפט על סיכויי ההצלחה של הפיוס במפרץ, אך אפשר להסתכן בהערכה שצפויה לו הצלחה מוגבלת, בעיקר במה שנוגע לכלכלת האזור. ניסיונו של הנשיא האמריקני הנבחר לחזור להסכם הגרעין עם איראן צפוי לתרום לשיתוף הפעולה במפרץ, אבל תמיכתה של קטאר באחים המוסלמים ועמדתה במלחמה המתמשכת בלוב עלולות להאט ואף לסכן את הסכם הפיוס.
