מאמרים
מאמר
המלך עבדאללה מקבל את פני א-סיסי בדרך לפסגה (צילום: רויטרס)
09.12.2020

הפרויקט הערבי החדש שמזכיר לפרשנים את האיחוד האירופי

באוגוסט השנה נערכה פסגה משולשת בין מלך ירדן, נשיא מצרים וראש ממשלת עיראק, ובה הכריזו על "פרויקט א־שאם החדשה": הסכם לשיתוף פעולה כלכלי בין שלוש המדינות. במרכזו, פריסת צינור נפט שאפתני. האם מדובר בחזון ליצור אלטרנטיבה אזורית חדשה? נאמר זאת כך: לא כולם אופטימיים
ב־25 באוגוסט 2020 נערכה ועידת פסגה משולשת בעמאן בראשות מלך ירדן, נשיא מצרים וראש ממשלת עיראק, ובה הכריזו השלושה על הסכם לשיתוף פעולה כלכלי בין שלוש המדינות. ההסכם זכה לכינוי "פרויקט א־שאם החדשה" (الشام الجديد). השותפות הכלכלית הושקה בתוכנית לפריסת צינור נפט שראשיתו בבצרה שבדרום עיראק ואחריתו בעקבה שבירדן. הצינור יעבור ברובו בשטח ירדן; מצרים תספק את הפועלים; עיראק תספק נפט למצרים ולירדן במחיר מוזל, והן יספקו בתמורה חשמל במחיר מוזל לעיראק. 
 
מה חזונה של שותפות זו? האם יש בה ניסיון לייצר אלטרנטיבה אזורית חדשה בהובלת מדינות ערב? האם שלושת המנהיגים רואים בשותפות זו את היסודות לאיחוד ערבי חדש שיזכיר באופיו את האיחוד האירופי? בשיח הציבורי הערבי היו התייחסויות ערות לכך, ובהן שני מאמרים שהתפרסמו לאחרונה: אחד פרי עטו של ד"ר מוחמד אבו רומאן, אינטלקטואל וחוקר ירדני בעל שם, והשני פרי עטו של החוקר והכותב הירדני סאמח אל־מחאריק.
 
שני הכותבים מתקשים לגלות אופטימיות רבה באשר לפרויקט "א־שאם החדשה" בשל ההצהרות העמומות והכלליות שנישאו בעת ההכרזה עליו: שלושת המנהיגים אומנם הכריזו על שותפות, אך לא טרחו להגדיר במפורש מהם יעדיה, מה הצעדים למימושם, ומהו חזונם האזורי של כל אחד מהמנהיגים בשותפות זו. אפילו השם היומרני שהציע ראש ממשלת עיראק מוסטפא אל־כאזמי ליוזמת איחוד זו – "א־שאם החדשה" – לא הוזכר בוועידה, מציין אבו רומאן.
 
באשר להקשר הגיאופוליטי שבו צצה יוזמה זו, אבו רומאן מסביר ש"מדינות הטבעת", ומצרים וירדן בראשן, איבדו את מעמדן האזורי ואת תפקידן המסורתי כצד המייצג את מדינות ערב מול ישראל, במיוחד בנושא הסוגיה הפלסטינית ובקשר מול האמריקאים. עיראק איבדה גם היא את מעמדה האזורי, והפכה בשנים האחרונות לזירת מאבקים על שליטה בין האמריקנים לאיראנים. את מקומן ואת מעמדן האזורי תפסו מדינות ערב הקטנות (והעשירות) במפרץ, כפי שמוכיח הסכם השלום האמאראתי-ישראלי (על השלכותיו על עתידה של הסוגיה הפלסטינית), שאף נחתם מאחורי גבן של מדינות אלה. שותפות זו, מציע אבו רומאן, נראית כמעין ניסיון חיוור לשפר את מעמדן השחוק של מדינות אלה כחלק ממאזן הכוחות האזורי.
 
שני הכותבים מעריכים שהשותפות הנוכחית אינה נראית כמו אבן הפינה לאיחוד אזורי שישנה את מקומן של מדינות ה"משרק" (האגן המזרחי של הים התיכון), ונראה שכל אחת מהמדינות מגיעה לשותפות מתוך ניסיון לקדם את האינטרסים הפרטיקולאריים שלה יותר מאשר מתוך ניסיון לייצר חזית אחידה שתתמודד עם האתגרים האזוריים שניצבים בפני ה"משרק", גם אם שלושת המנהיגים לא אמרו זאת במוצהר.
 
אל־כאזמי נבחר לראשות ממשלת עיראק לאחר קרוב לשני עשורים של חוסר יציבות, זעם ציבורי גובר מהשחיתות השלטונית ומעורבות איראנית ואמריקנית הולכת וגוברת במדינה, טוענים השניים. ניתן לראות בשותפות זו, שהוא היה ממקדמיה הראשיים, צעד נוסף בהתמודדות עם המשבר הפנימי בעיראק, וחלק מהקו המדיני שהוא מוביל לשיקום מעמדה כשחקנית אזורית בעלת חשיבות. אל־כאזמי סבור ששותפות זו תעניק למדינתו עומק אסטרטגי ערבי, שיאפשר לה לבלום את ההשפעה האיראנית בעיראק, ואל־מחאריק מוסיף כי ממשל טראמפ ודאי היה מעודכן במהלך ובירך עליו, שכן האמריקאים מנסים בעצמם להישאר בעיראק בלי לשלם על כך מחיר גבוה מצידם.
 
מצרים, מאידך גיסא, מגיעה לשותפות זו בעיקר כדי לקדם את האינטרסים הכלכליים והביטחוניים שלה. מצרים של א־סיסי, טוען אל־מחאריק, ויתרה על תפקידה המסורתי כמנהיגת העולם הערבי ועל מעורבותה המוגבלת במאבק מול איראן ובלחימה בחות'ים בתימן. לא נראה ששיקולים אזוריים הם בראש סדר העדיפויות של ממשל א־סיסי. לכך מוסיף אבו רומאן שהסוגיה הפלסטינית אינה מעסיקה את ממשל א־סיסי, ושהאתגרים האזוריים היחידים שמעסיקים אותו (וששותפות זו עשויה לסייע בהתמודדות עימם) הם אלו שרלוונטיים ישירות למצרים, כמו בלימת ההשפעה הטורקית בלוב וסוגיית "סכר התחייה" באתיופיה.
 
ירדן, החוליה הכלכלית החלשה בשותפות זו, ודאי מברכת מצידה על שותפות כלכלית אזורית שיכולה לתמוך בכלכלתה ולשפר את מעמדה ואת מעמדן האזורי של מדינות הטבעת. אך שותפות זו קריטית מבחינתה דווקא בעיתוי הנוכחי בשל עתידה הקודר של הסוגיה הפלסטינית בעידן של עסקת המאה והסכם השלום בין ישראל לאיחוד האמירויות. ירדן חוששת שמא ישראל תנצל את הנסיבות הגיאופוליטיות שהכשירו הסכמים אלה כדי לגלגל לפתחה את האחריות לפלסטינים ולעתידם, סבור אל־מחאריק, והיא מקווה ששותפות זו עם עיראק ועם מצרים תוכל לסייע לה בהקשר הפלסטיני.
 
ראוי לציין שברמה האזורית, איראן וטורקיה בוודאי אינן מאושרות משותפות זו, שעשויה לחזק מדינות שהשפעתן בשטחן גברה בשנים האחרונות. ואולי דווקא משום כך מדינות נוספות ועשירות יותר באזור, כמו סעודיה והאמירויות, ישקלו לחבור לאיחוד כלכלי שכזה כדי להפוך אותו למכפיל כוח של ממש שיוכל לחזק את המחנה המתנגד לאיראן ולבלום גם את טורקיה.
 
שני הכותבים מתקשים להעריך את סיכויי ההצלחה של פרויקט "א־שאם החדשה", גם בשל הנסיבות שהשתנו, שכן לשלוש המדינות אין אותם עוצמה, השפעה ומעמד אזורי ועולמי כמו בעבר, וגם בשל חוסר הבהירות שאופף אותו ואת ייעודו, כאמור. אל־מחאריק מעלה סדרת שאלות בעניין זה: האם הפרויקט הזה נועד לבלום את איראן? או שהוא נועד לייצר חזית ערבית אחידה מול ישראל? ואולי מדובר בפרויקט עצמאי שאינו קשור לשתי אלה? כמו כן, מה מקומה של יוזמה זו בהתייחס לחזונן האזורי של האמירויות ושל סעודיה בימינו? ומה יהיה גורלה אם טראמפ יפסיד בבחירות לנשיאות? שהרי לדמוקרטים עשוי להיות חזון אזורי אחר למזרח התיכון. לכל השאלות הללו, כמו לנושאים רבים אחרים, לא ניתנה התייחסות רצינית עד כה מצד שלושת המנהיגים.
 
אבו רומאן מסכם שנראה שזו יוזמה צנועה מדי לנוכח גודל האתגרים שניצבים בפניה. אם השאיפה היא ליצור שותפות או איחוד עם תפיסה ביטחונית-אזורית אלטרנטיבית, אז מן הראוי היה ששלושת המנהיגים יתייחסו בהצהרתם המשותפת לפרויקטים האזוריים שמובילות איראן וטורקיה וכן לסוגיה הפלסטינית. הוא אף סבור שהיה ראוי גם להזמין את הרשות הפלסטינית המוחלשת לשותפות זו. כל שנותר, מוסיף אל־מחאריק מצידו, הוא לקוות שפרויקט זה יצליח כנגד כל הסיכויים, ולא ילך בדרכן של יוזמות דומות שעלו לאוויר בעבר והתרסקו אל קרקע המציאות.

בשיתוף עם מאמרים נוספים