מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
מוחמד וסלאח בכרי בסרט "ואג'ב", אב ובן בסרט ובחיים (צילום מסך)
27.03.2019

הדור הזקוף בקולנוע הפלסטיני החדש בישראל

גבריות חדשה, תמורות ביחסים זוגיים והיפוך תפקידים בין הדורות. הקולנוע הפלסטיני החדש בישראל משרטט דיוקן של דור הגאה בזהותו הפלסטינית, מבקש סדר עדיפות שונה משל הוריו ומתמודד עם מרכיבי זהותו הפרומה
מראשיתו הפר הקולנוע הפלסטיני את השתיקות ואת ההשתקות שאפפו את הקיום הערבי בישראל, ושיקף את התמודדותה של חברה זו עם סוגיות של כיבוש, עקירה  וגלות, ואת מנגנוני ההשכחה הפיזית והסמלית שאפיינו אותם. העמקת אי־השוויון, תהליכי המודרניזציה וההדרה ההולכת וגוברת של האוכלוסייה הערבית־פלסטינית בישראל מן המרחב הציבורי, ומנגד העלייה ברמת ההשכלה וההכרה בזכויות הטבעיות של אזרחיה הערביים של מדינת ישראל, חוללו בקרבם, החל בשנות האלפיים, תמורות מהותיות בתפיסות הפוליטיות, והביאו לשינויים חברתיים ותרבותיים מרחיקי לכת, בעיקר בקרב בני הדור הצעיר בערים.
 
צעירים ערבים־פלסטינים שנולדו בישראל אחרי הסכמי אוסלו חווים היום קונפליקט בין אינדיבידואליזם לקולקטיביזם, מבטאים סלידה משמרנות מסורתית ומהכניעה הפוליטית של הוריהם וסביהם, ומנסחים את זהותם האישית, החברתית והלאומית במרחב חופשי המעצב זהויות שלא היו קיימות בדורות הקודמים, כמו זהויות קוויריות, או זהויות פאן־ערביות חדשות־ישנות.
 
כמו במקומות אחרים בעולם הערבי, לשינויים האלה מצטרפות השפעתן הגוברת של המדיה החברתית ושל הטלטלות הפוליטיות שבאו בעקבות אירועי האביב הערבי. הקולנוע הפלסטיני בשנים האחרונות משקף את ה"לימבו" שחווה הדור הצעיר, המתבטא בקונפליקט הבין־דורי והאישי, ובקריאת התגר נגד מוקדי הסמכות המסורתיים – הארגונים הפוליטיים והסמכות המשפחתית. סרטים כמו "ואג'ב" (חובה) מ־2017 שביימה אן מארי גא'סר, "ענינים אישיים" (בערבית: אמור שח'ציה), מ־2016 בבימויה של מהא חאג', ו"לא פה לא שם" (בערבית: בַּר בַּחַר, כלומר, ים יבשה) מ־2016 בבימויה של מייסלון חמוד, משרטטים דיוקן של דור צעיר הגאה בזהותו הפלסטינית, דור המבקש לייצר סדר עדיפות שונה משל הוריו ובשל להכיר במרכיבי זהותו הפרומה.
 
סרטים אלו מאפשרים לצופים בהם לקרוא מחדש את ביטויי ההתנגדות של הפלסטינים הצעירים למדינת ישראל, ולהבין את המחאה שלהם נגד מחיקת זהותם באמצעות כינון מרחבים לאומיים, תרבותיים וחברתיים אלטרנטיביים. הסרטים האלה משקפים את התוצאה של תהליכי פירוק ההבניות המושגיות של הטמעות והשתלבות, ומראים כיצד מתערערים מבנים הגמוניים מסורתיים, כחלק ממשא ומתן פנימי וחיצוני שמנהל הדור הצעיר בזירות הפוליטיות, החברתיות והתרבותיות.
 
אולם סרטים אלו אינם משקפים רק את מחשבותיו, מאוויו, וחתירתו של הדור הזה למימוש עצמי, הם גם מבטאים את מאבקיו הפנימיים, את זרותו, ואת כמיהתו לביטוי ייחודי ואינדיבידואלי, בתגובה לתחושות הניכור וחוסר השייכות. פירוק ההבניות התרבותיות, כפי שמתבטא בסרטים האלה, כולל מרכיבים כמו גבריות חדשה, תמורות ביחסים זוגיים היפוך תפקידים בין הדורות והיחלשות מעמד האב (לדוגמה, בסרט "עניינים אישיים" האב המבוגר מבקש מילדיו לסייע לו לגשר על הריחוק הרגשי מאשתו, אימם). דור ההורים המוצג בסרטים אלו הוא דור שבור ומרוסן, והוא סובל מבדידות ומניתוק רגשי, ואילו הצעירים חדורים בתחושות של כבוד, בגאווה בזהותם ובתקווה ביחס לעתידם האישי והלאומי.
 
היפוך תפקידים סמלי מוצג גם ביחסים עם ישראל. בסצנה סוראליסטית המתרחשת בחדר חקירות במחסום של צה"ל בסרט "עניינים אישיים", פוצח זוג פלסטיני בריקוד טנגו חושני. במחזה האבסורד הזה מתמקדת המצלמה בזוג הצעיר ומתעלמת לחלוטין מנוכחותם של החוקרים מעברם השני של קירות החדר, ובכך הופכים, למעשה, הכולאים לנכלאים. היעדרו המכוון של הצד הישראלי נועד להציג סדר יום אחר של התנגדות.
 
גם הסרט "לא פה לא שם" (לצפיה ישירה) העוסק בחייהן של צעירות פלסטיניות החיות בתל אביב, מדיר כמעט לחלוטין את הנוכחות הישראלית היהודית. הקיום הפלסטיני בסרט זה אינו מוגדר רק כחלק מנקודת מבטו של המדכא,  או מתוך מערכות היחסים המגוונות שהוא מקיים עם המדכא, אלא הוא ההוויה המהותית, וזו מטשטשת, ואף מעלימה, את הנוכחות הישראלית.
 
 
 
סצנת האנדרגראונד הפלסטיני המופיעה בסרט זה מתקיימת בשולי העיר הגדולה תל אביב, כלומר במרחב שהוא לב־ליבה של ההגמוניה הישראלית היהודית, בלא נוכחות יהודית כלל! המרחב האלטרנטיבי הזה מעניק לצעירים הערבים אפשרות לקיים חיים פרטיים ולממש את שאיפותיהם להתנגד להטמעה ולהשתלבות, וגם את כמיהתם לאוניברסליזם ולקוסמופוליטיות. נוסף על כך, המיניות הנשית והמאבק לשחרור מכבלי הדיכוי הפטריארכלי בסרט הזה משמשים אלטרנטיבה לשיח הפוליטי הגברי.
 
בסרטה של מהא חאג' "עינינים אישיים" בולטת דמותה של הסבתא החירשת חולת השיטיון, המרבה לספר סיפורים מעברה. דמותה החולנית של הסבתא איננה רק מטאפורה לדור המבוגר, המעדיף שלא לשמוע את הנעשה סביבו ומתגעגע לעבר הרחוק, אלא ם עדות לזיכרון הקולקטיבי המשובש של העם הפלסטיני. בני משפחתה של הסבתא כולאים אותה בביתם ברמאללה למען בטיחותה, שלא תאבד או תיפגע. הסגר האישי שנכפה עליה הוא דימוי לסגר הפוליטי הכללי, והוא מובלט מבחינה סגנונית בצילומי פנים קלאוסטרופוביים של דירות ושל חדרי חדרים שמודגשת בהם אווירה דחוסה של מחנק ותנועה מוגבלת ואיטית המעיקה הן על הפרט הן על הלאום.  
 
סוגיית פערי התפיסה בין הדור הצעיר לבין הוריו בשאלת היחס לישראל מופיעה בכל הסרטים. בסצנה דרמטית במיוחד בסרט "ואג'ב", מתעמת הגיבור אבו שאדי, מורה מבוגר מנצרת, עם בנו, אדריכל צעיר המתגורר באיטליה שהגיע לארץ לחתונת אחותו. בשיאו של הדיאלוג ביניהם, שבו מדגיש האב את רצונו לחיות בפלסטין ולא באירופה, מטיח הבן באביו: "אתה קורא לזה חיים? אתה למדת את השפה שלהם יותר טוב מהם, אבל אתה בלתי נראה בעבורם..."
 
תובנה כאובה זו, כך נדמה, היא תמצית הרעיון העומד בבסיסה של ההכרה של בני הדור הצעיר בחברה הערבית בישראל. על פי הרעיון הזה, הדרך הנכונה להתנגד למציאות האבסורדית שבה הפרט מחויב לציית לחוקים שנועדו לשמרו בשוליים, היא ליצור סדר עדיפות אחר, סדר שבו מתעמתים רכיבי זהות וערכים חדשים עם השקפות עולם ישנות המאפיינות את הדורות הקודמים.
מאמרים נוספים