מאמרים
מאמר
מפת המזרח התיכון (צילום: ניד-פיקס)
16.11.2020

מזרח תיכון חדש: על רקע המציאות החדשה, הבעיה הפלסטינית נראית אחרת

במשך פחות משני עשורים, המזרח התיכון השתנה באופן טוטאלי: מעיראק וסוריה שהתנפצו לכל עבר, עבור בלבנון שקרסה וכלה בעליית דאעש והתפשטות איראן. האם יש להתפלא שהשינויים הכבירים האלה השפיעו גם על הנושא הפלסטיני?
המזרח התיכון הערבי היה ועודנו נתון לשינויים הדומים יותר לסופות המתרגשות בזו אחר זו. במשך פחות משני עשורים, חלו שינויים טוטאליים בעיראק ובסוריה. שינויים דרמטיים סחפו גם את לבנון. שינויים מעטים מאוד היו חיוביים, רובם היו שליליים, ולגבי חלק אחר, עדיין קשה לדעת.
 
בשנת 2003, הפילו האמריקאים את סדאם חוסיין לאחר שישב על כס השלטון מאז 1968 כסגן נשיא ולאחר מכן מאז 1979 כנשיא כל יכול. הם עשו זאת בהתבסס על תירוצים בלתי־חוקיים ועל מנה נכבדה של שקרים. כינון הדמוקרטיה במדינה הביא עימו התפרצות של הריקבון העדתי, שהמדינה האוטוקרטית אומנם הצליחה לשמרו תחת מעטה של חשאיות, אך לא למנוע את החרפתו. איראן, באמצעות המליציות העדתיות הנאמנות לה, לא טמנה את ידה בצלחת, ונטלה לעצמה את החלק הארי. מצאנו עצמנו עומדים מול עיראק אחרת. ניסיונותיו של מוסטפא אלכאט'מי לחלץ את המדינה מתהום הנשייה נותרו בגדר ניסוי שיכול להצליח, אך באותה מידה גם להיכשל. כך או כך, בשני המצבים, עיראק לא תחזור להיות זו שהכרנו בעבר. היחסים בין סונים לשיעים, בין כורדים לאנשי המרכז ובין שאר הגורמים העוינים זה לזה – כל אלה כבר אינם דומים למה שהיה בעבר. הדבר נכון גם לגבי הקשרים שבין עיראק לבין המדינות השכנות, לא כל שכן איראן.
 
גם סוריה הפכה להיות מדינה אחרת תודות למהפכה ולמהפכת הנגד. ההרכב הדמוגרפי במדינה עבר שינוי עמוק, וכך גם היחסים הפנימיים בין העדות השונות. מפת המדינה והחלוקה הבין־דורית השתנו ללא היכר. סוריה עברה מהפך משחקנית אזורית למגרש המשחקים עבור פולשים וגורמים מתערבים מכל סוג ומין.
 
מקומה של לבנון לא נפקד. היא איבדה את מעמד הביניים שלה, את אנשי המקצוע, את המשכילים ואת דור העתיד. הבנק והנמל הפכו מסמלים של התרחבות לסמלים של קריסה ואפילו מוות. היחסים הבין־עדתיים הגיעו לנקודת רתיחה, וריקבון פשה בסדר העדתי, מבלי שישנה חלופה כלשהי הנראית לעין. הצוהר אל העידן המודרני שנפתח עבור העולם הערבי, כמעט שנסגר לחלוטין. יסודות מוסדיים של החיים הערביים המודרניים שינו את תפקידם ואת תכליתם. בעולם שבו שולטים הדת, האידיאולוגיה והכלכלה, הסכסוך בין הסונים לשיעים התפוצץ בעוצמה חסרת תקדים. המדינה האסלאמית הוקמה בשטחן של שתי מדינות ואז קרסה. תיאור האסלאם כדת הרוב, וכמקור למדיניות ולהשתייכות פוליטיות, שונה לחלוטין מאיך שראו את הדת הזו בעבר. בתחום הכלכלי והמוניטארי, חל שינוי במעמדו של הנפט ששיחק תפקיד מכריע, לחיוב ולשלילה, במהלך חמשת העשורים האחרונים. הנפט עיצב כמעט לחלוטין את מפת מדינות המזרח התיכון או לפחות נטל חלק משמעותי בעיצובן. הוא היווה מקור לשאיפות שמרניות ומהפכניות כאחד. בהיבט האסטרטגי, מיקומו של האזור בין אסיה, אפריקה ואירופה היה בעבר אחד הגורמים העיקריים לחשיבותו. כעת, המערב נוטה לעבר אסיה ואל המרחב הפאסיפי, ובשל כך איבד המזרח התיכון את עיקר החשיבות המכוננת שלו.
 
לנוכח השינויים המהותיים האלה, אשר יש להם השפעה על עשרות מיליונים, האם יש באמת להתפלא על האופן שבו הדבר משפיע על העניין הפלסטיני? השאלה מתחדדת לנוכח העובדה כי מדובר באירועים צפויים מראש, שאת הקרקע עבורם הכשירו תהליכים אשר מן הראוי לפרט את החשובים שבהם: לאחר מלחמת ששת הימים, תפס המונח "החזרת השטחים הכבושים" את מקומו של המונח "שחרור פלסטין". בשנת 1970, פרצה מלחמת האזרחים בירדן. בשנת 1973, התבררו מגבלות הכוח של המאמץ המלחמתי הערבי. בשנת 1974, אימצה המועצה הלאומית הפלסטינית את תוכנית עשר הנקודות ואת הקריאה להקים רשות לאומית בכל שטח פלסטיני שישוחרר. בשנת 1975, פרצה המלחמה בלבנון. בין השנים 1978–1979, חתמה מצרים על הסכמי קמפ דיוויד והוציא את עצמה מתוך הסכסוך. בשנת 1982, התרחשה הפלישה ללבנון, אשר הופקרה לבדה. במהלך שנות השמונים, הכריז חאפז אל־אסד מלחמת חורמה נגד אש"פ. בין השנים 1990- 1991, על רקע התמיכה של אש"פ בסדאם חוסיין, נפערה התהום בין הפלסטינים לבין מדינות המפרץ. בו בזמן, קריסתה של ברית המועצות ופירוק המחנות הצבאיים שלה הביאו לייבוש של מקורות התמיכה הבין־לאומית. בשנת 1993, חתם אש"ף על הסכם אוסלו. בשנת 1994, חתמה ירדן על הסכם השלום עם ישראל. עם קריסת ההסדר שבין ערפאת לבין אהוד ברק, בשנת 2000, פרצה האינתיפאדה השנייה אשר יוזמיה בחרו בדרך של פעולה אלימה, בניגוד לאינתיפאדה הראשונה, וישראל הרסה את כל מה שהרשות בנתה. בשנת 2007, פרץ הסכסוך שהוביל לפיצול בין הגדה המערבית לרצועת עזה, וזו מצאה עצמה, מאז, במוקד של שלוש מלחמות שבאו בזו אחר זו – 2008, 2012 ו־2014. מלחמות אלה הוצגו כעימותים בין רצועת עזה לבין מדינת ישראל בלבד.
 
בין לבין, נחשפו שני מיזמים פלסטיניים כושלים: האחד בגדה המערבית והאחר ברצועת עזה. שני מיזמים אלה, כל אחד בדרכו שלו, פירקו את העניין הפלסטיני מנכסיו. המהפכות הערביות באו בזו אחר זו וחשפו את העובדה כי לכל מדינה יש בעיות משלה, שאינן קשורות לעניין הפלסטיני, או למצער, קשורות אליו בקשר רופף בלבד. ובמקביל לכל אלה, באה, במלוא העוצמה, השתלטותה של איראן על הבעיה הפלסטינית. הדבר הגיע לשיא במהלך מלחמת 2006, שהייתה מלחמה בין איראן לישראל והתנהלה על אדמת לבנון ובאמצעות שליחים לבנונים. ההתפשטות הטריטוריאלית של איראן גרמה לרבים לראות בישראל איום פחות מסוכן. לצד התהליך הארוך הזה, הפלסטינים האומללים ממשיכים להיות מושא להתעללות מצד גורמים רבים. ישראל היא אומנם העיקרית שבהם, אך אין לה מונופול על התהליך כולו. 
 
יהיה הסוף אשר יהיה, כל מי שעיניו בראשו ומתבונן בהידרדרות המתמשכת הזו, לא יוכל להתפלא, אלא לכל היותר להיעצב אל ליבו. ומי שבוחר לעמוד משתומם – יש להתפלא עליו.
 
חאזם סאריה (حازم صاغية) הוא עיתונאי, סופר, מבקר ופרשן לבנוני, הנחשב לאחד הכותבים המפורסמים ומעוררי המחלוקת בעולם הערבי. המאמר התפרסם ביומון א־שרק אל־אווסט ב־27 בספטמבר 2020. מערבית: אסף ניב.

בשיתוף עם מאמרים נוספים