מאמרים

מאמר
אבו מאזן וחבריו להנהגה הפלסטינית מתפללים בתחילתה של ישיבת הנהגה. רמאללה 2019 (רויטרס)
03.02.2020

הפלסטינים לא יודעים לנהל מאבק

ההנהגה הפלסטינית הרגילה את ישראל לוויתורים, ולכן היא מסיימת את חייה בהתבוססות בביצה של אוסלו. במקום לשמור על רוח המהפכה היא נעשתה לקבלנית משנה של הכיבוש, ההתנחלות, הנישול וניצול המשאבים הפלסטיניים
ב־23 באוגוסט פרסם אניס פאוזי קאסם, מומחה פלסטיני למשפט בינלאומי, מאמר באתר אל־ערבי אל־ג'דיד ובו הוא מבקר בחריפות את קבלת ההחלטות הכושלת של ההנהגה הפלסטינית במאבק עם ישראל למען עצמאות ומשווה אותו למאבקים שלדעתו היו מוצלחים יותר.
 
הדוגמה שקאסם פותח בה היא התנהלותה של איראן. בשנת 2015 חתמה איראן עם מעצמות העולם על הסכם שעיקרו הסרת המצור הכלכלי מעליה בתנאי שתחדל להעשיר אורניום. ב־2018 החליט נשיא ארצות הברית טראמפ לפרוש מההסכם והשיב את המצור על כנו. בתגובה נחושה דרש נשיא איראן, רוחאני, משאר החתומות על ההסכם להמשיך לקיים עם איראן יחסי סחר ולרכוש ממנה נפט. משלא מילאו את דרישתו, חדלה גם איראן מקיום תנאי ההסכם. בעיני קאסם היא ביטאה בכך עיקרון של מידה כנגד מידה. עם זאת, היא פעלה באופן שקול והחריפה את הפרת ההסכם בהדרגה, ובכל פעם שהעשירה אורניום לרמה גבוהה יותר העניקה לשותפות 60 יום לחזור בהן מהצעדים שנקטו להפרת ההסכם.
 
קאסם מוסיף שאיראן הפגינה נחישות ושיקול דעת גם במלחמת המכליות שפרצה לאחר פרישת ארצות הברית מהסכם הגרעין. כשבריטניה עצרה מכלית איראנית במצרי גיברלטר, בתואנה שהיא מפרה את האמברגו של האיחוד האירופי על נפט לסוריה, איראן לא התחייבה להפסיק את ייצוא הנפט לסוריה; תחת זאת היא עצרה מכלית בריטית במצרי הורמוז, בפעולה חוקית, שכן המכלית הבריטית עברה על כללי השיט בנתיבי המצרים הצרים. לדעת קאסם, ההתנהלות הזאת של איראן נבונה ואינה מתפשרת על זכויותיה.
 
קאסם מציג דוגמה נוספת להתנהלות נבונה שהביאה להצלחה במשא ומתן: תנועת טאליבאן האפגנית, למרות חולשתה הצבאית והכלכלית ובידודה הבינלאומי, גילתה כוח התמדה ועיקשות והצליחה לכפות על ארצות הברית לגרש את 14,000 החיילים האמריקנים שהיו מוצבים באפגניסטן מאז מתקפת הטרור ב־11 בספטמבר. את ההצלחה קאסם מייחס גם לעובדה שטאליבאן התעקשה לשאת ולתת עם האויב הגדול, אמריקה הכובשת, ולא עם בת בריתה המקומית, ממשלת אפגניסטאן. הוא מונה מקרים נוספים שבהם תנועות ומדינות שלא התפשרו במאבקיהן השיגו הצלחות – קובה, שלמרות פערי הכוח בינה ובין ארצות הברית הייתה לה יריבה שקולה במלחמה הקרה; הו צ'י מין, שהצליח להביא לגירוש הכוחות האמריקניים מוייטנאם; ונלסון מנדלה, שלא התפשר במאבקו לביעור שלטון האפרטהייד בדרום אפריקה.
 
בנקודה זו קאסם פונה להציג את ההתנהגות ההפוכה והוותרנית, בעיניו, של ההנהגה הפלסטינית בשנים האחרונות. הוא מקדים ומציין שאמנם לכל תנועה לאומית נסיבותיה שלה ואומר כי אי־אפשר להשוות בין הנסיבות, אבל הוא משווה היבט שאיננו קשור בנסיבות – את קבלת ההחלטות של ההנהגה הלאומית.
 
קאסם מתאר את תור הזהב של ההנהגה הלאומית הפלסטינית. האמנה הלאומית הפלסטינית – המסמך המכונן של אש"ף – קובעת כי ההנהגה הפלסטינית מסרבת להכיר בישראל או במסמכים שהביאו לכינונה (למשל תוכנית החלוקה והצהרת בלפור) ורואה בה "פלישה ציונית". לדעתו של קאסם, הגישה הנחרצת הזאת עשתה את האמנה הלאומית למעין אמנה חברתית בין העם הפלסטיני להנהגתו והביאה להתקבלותו בפועל אל הקהילה הבינלאומית. זו הייתה נקודת השיא, וממנה, מסביר קאסם, התחיל מצבו של העם הפלסטיני להידרדר בשורה של מפלות.
 
תחילה, תוכנית עשר הנקודות של אש"ף (1974) ויתרה על הניסיון להשיג שליטה פלסטינית על כל הארץ בבת אחת. לאחר שוויתורים שההנהגה הפלסטינית ייחלה להם באותה תקופה התעכבו, היא הכריזה באלג'יר על עצמאות מדינת פלסטין (נובמבר 1988) בטקס שלדעתו של קאסם היה בעיקר טראגי, שכן הוא למעשה אשרר את מסמכי האו"ם שמכירים במדינת ישראל בגבולות 1967. בכך ההנהגה הפלסטינית הכשירה למעשה את ה"פלישה הציונית". אחר כך, בנאומו של יאסר ערפאת בז'נבה (דצמבר 1988), המנהיג הפלסטיני דחה את אפשרות השימוש באלימות לשם השגת המטרות הלאומיות הפלסטיניות, בתמורה להבטחת ארצות הברית לפתוח עימו בדיאלוג. כך בלם ערפאת את התנופה שהשיגה האינתיפאדה הראשונה שהתחוללה באותה העת, והמאבק לעצמאות הוגבל לכלים דיפלומטיים. המפלה הרביעית שקאסם מונה היא נאום ערפאת בפריז (מאי 1989), שבו ביטל את תוקף האמנה הלאומית הפלסטינית.
 
לדידו של קאסם, כל אלה הבהירו לישראל שהעיקרון היחיד שמנחה את ההנהגה הפלסטינית במאבקה הוא ותרנות. זו גם הסיבה שההנהגה הפלסטינית מצאה את עצמה לבסוף מתבוססת בביצה של אוסלו, ובמקום להיות תנועה מהפכנית היא נעשתה לשומרת של הכיבוש ומדיניות ההתנחלות, הנישול וניצול המשאבים של הפלסטינים. בעיניו, כל שאר התפאורה – המועצה המחוקקת, הבחירות והממשלה הפלסטינית – אינם אלא הסוואה לעובדה שהרשות היא קבלן אבטחה של ישראל. הרשות הפלסטינית העלתה את התיאום הבטחוני עם ישראל למעלה של קדושה. לעובדה שישראל הפרה למעלה מ־160 פעם את הסכמי אוסלו לא הגיבו הפלסטינים ולו פעם אחת, בניגוד לאיראנים, שלדעתו של קאסם השכילו כאמור לנקוט הדדיות בהפרת הסכמים.
 
קאסם מסיים בנימה פסימית: ההנהגה הפלסטינית ביטלה את האמנה הלאומית במענה לדרישה ישראלית, ללא שום תמורה. בעשותה כך ביטלה גם את האמנה החברתית של העם הפלסטיני, ויתרה על כל שטחי פלסטין, למעט הגדה ועזה, ועל מחנות הפליטים, וקידשה את התיאום הבטחוני. לאור כל זאת, קאסם תוהה אם הפלסטינים באמת מאמינים שהנהגתם יכולה להוביל התנגדות לעסקת המאה.

בשיתוף עם מאמרים נוספים