מאמרים
מאמר
ילדים סורים במחנה פליטים בבקאע, לבנון (צילום: רויטרס)
22.06.2021

"לחתן קטינות כדי לצמצם עלויות": מצוקת ילדי הפליטים הסורים בלבנון

בלבנון חיים כמיליון וחצי פליטים סורים שהגיעו אליה בעקבות מלחמת האזרחים בביתם. העוני, היעדר החינוך והתנאים הקשים במחנות הפליטים יצרו אי אילו תופעות קשות שמהם סובלים ילדיהם. שני פרסומים מהעת האחרונה צללו לעומקם של שניים מהם: הפקעת הזכות להשכלה של הילדים, ונישואי קטינים
שאלה מרכזית שעלתה שוב ושוב לאורך משבר הקורונה נוגעת לפתיחת בתי הספר ולמציאת האיזון הנכון בין שמירה על בריאותם של התלמידים ושל הוריהם לבין הגנה על זכות התלמידים לחינוך, להשכלה ולחיים חברתיים תקינים. מדינות שונות הגיעו לתשובות שונות לשאלה זו, אך בחלק מן המקומות, וביתר שאת לאור משבר הקורונה, זכותם של הילדים לחינוך מופקעת מסיבות אחרות.
 
בלבנון חיים כיום כמיליון וחצי פליטים סורים, שהגיעו אליה עקב מלחמת האזרחים וחיים בה במחנות פליטים. כתב העת הלבנוני דרג' פרסם שני תחקירים הנוגעים למצוקותיהם של ילדי פליטים סורים בלבנון – האחד מאת מהא שעיב, בנוגע להפקעת זכותם לרכוש השכלה, והאחר מאת טארק עבד־אלג'ליל, עוסק בסוגיית נישואי קטינים במחנות הפליטים, סוגיה הקשורה באופן ישיר לעוני ולהיעדר חינוך.
 
מהא שעיב, מנהלת המרכז לחקר המדיניות באוניברסיטה הלבנונית-אמריקאית בביירות, תוקפת בחריפות את העובדה שממשלת לבנון בסיוע האו"ם, שלדבריה מונע משיקולים פוליטיים, מפקיעים מהצעירים הסורים את זכותם לחינוך מסיבות בירוקרטיות – התקנות בלבנון קובעות כי תלמידים שרוצים לגשת למבחני סיום של בית הספר היסודי (כיתה ט') או של בית הספר התיכון, צריכים שתהיה ברשותם אשרת שהייה או דרכון חתומים. היא מציגה את סיפורו של אחמד, פליט מסוריה בן 17. אחמד, שאין ברשותו המסמכים הללו, אינו יכול להירשם למבחן של סוף כיתה ט' ולהמשיך בלימודיו. 
 
אחמד אינו לבד. מבין כמיליון וחצי פליטים סורים בלבנון, כמעט 900 אלף רשומים בסוכנות הפליטים של האו"ם (UNHCR). מבין הרשומים שמעל גיל 15, ל־78 אחוזים אין תעודות רשמיות נכון לשנת 2019. מדוע? הנפקת אישור שהייה או דרכון עולה כ־300 דולר, סכום דמיוני עבור משפחת פליטים, שמרוויחה לחודש הרבה פחות מכך. כתוצאה מכך, אחמד וילדים נוספים נאלצים לעזוב את הלימודים. אחמד מספר כי החליט לעזוב את בית הספר מכיוון שהרגיש שהוא מהווה נטל כלכלי על משפחתו, ושהוא מתאמץ לשווא שכן לא יוכל להשלים את לימודיו. כיום, הוא מנהל בהתנדבות בית ספר לילדי פליטים שלא רשומים לבתי הספר הממשלתיים, באחד ממחנות הפליטים בבקאע. לדבריו, לבית הספר שלו "כל אחד מוזמן, בלי תנאים או הגבלות הנוגעות למסמכים".
 
שעיב אומנם מזכירה סכומי כסף גדולים שהשקיעו ממשלת לבנון והקהילה הבין־לאומית בתוכניות למימון הלימודים של ילדי הפליטים, אך מציינת כי הקשיים שהילד הסורי צריך להתגבר עליהם בדרכו לרכישת השכלה עודם רבים. ילדים אלה, שברחו מהתופת בסוריה ואיבדו קרובי משפחה, נאלצים להיאבק כדי להירשם לבתי הספר מלכתחילה (בגלל היעדר מקום), נתקלים באפליה ובהגבלות בגישה למשאבים שונים בבתי הספר, ומקבלים חינוך ברמה ירודה יותר. וכמובן, אם כבר הצליחו להגיע עד לשם – אין להם המסמכים הנדרשים כדי לגשת לבחינות. הדבר מוביל לכך שמבין התלמידים הסורים בלבנון, רק אחוז אחד מסיים בהצלחה את כיתה ט'. 
 
גם עבד אל־ג'ליל מזכיר במאמרו קשיים אלה: למרות תוכניות ממשלתיות לסיוע כלכלי, בתי הספר בלבנון אינם מצליחים להתמודד עם כמות הילדים שנמלטו מסוריה. וגם אם ההורים ניאותים לרשום את ילדיהם לבית הספר, פעמים רבות הם נותרים ברשימות המתנה ארוכות. הילדים שאינם מצליחים להיכנס לבית הספר, נאלצים להישאר בביתם שבמחנה הפליטים, או להירשם למסגרות חינוך לא רשמיות שאינן מוכרות על ידי משרד החינוך הלבנוני. על כל זאת יש להוסיף את סגירת בתי הספר במהלך המגיפה ואת המעבר ללמידה מרחוק – גם תלמידים שהתמזל מזלם והצליחו להירשם, נתקלו בקשיים אדירים בנגישות ללמידה מרחוק – היעדר תשתית אינטרנט, היעדר חשמל, חוסר במכשירים חשמליים לכל ילד או בכלל בבית. על פי רייצ'ל פרננדז, דוברת יוניס"ף בלבנון, בשנת 2020 רק 35% מילדי הפליטים הרשומים לבית הספר הצליחו ללמוד מרחוק.
 
המעורבות של ארגוני האו"ם באזור רבה, אך אינה תמיד חיובית, כך טוענת שעיב. היא מבקרת בחריפות ארגונים אלה, שלטענתה רק מחלישים יותר את אוכלוסיית הפליטים על ידי העלמת עין מקיומם של נהלים בירוקרטיים סבוכים שאינם מאפשרים להם ללמוד, ובכך מפקירים אותם בידי החוק הלבנוני המפלה, שקובע כי תלמידים לא לבנוניים זקוקים לאישורים (שברור שאין בהישג ידם) כדי לקבל זכות לגשת לבחינות. יתר על כן, במסמכים שמפיצות סוכנויות האו"ם קיים מידע מטעה, שבו כתוב כי התלמידים יוכלו לגשת לבחינות המעבר של החטיבה והתיכון גם ללא המסמכים, אך לא כך הדבר בפועל. בעבר, מנהלי בתי ספר לבנוניים נהגו לעיתים להעלים עין מהנוהל ולתת לתלמידים ללא אישורים להירשם לבית הספר, בניסיון לקבוע עובדות בשטח ובתקווה שמשרד החינוך יסדר להם אישור ברגע האחרון. הדבר משאיר את התלמידים במצב מעורפל וגורם למתח רב, ואין כל ניסיון מטעם סוכנויות האו"ם להסדיר מצב זה.
 
על פי סקר של UNHCR, בשנת 2020 עלה שיעורן של משפחות הפליטים החיות מתחת לקו העוני מ־55% ל־89%. המצוקה הכלכלית של הפליטים אינה פוגעת רק בחינוך הילדים, אלא גם ובמקביל מובילה להתרחבות התופעה של נישואי קטינים. במחקר שערך עבד אל־ג'ליל, הוא מציג נתונים על העוני בקרב קהילות הפליטים הסורים וכן מביא עדויות של נערות שאולצו להתחתן מכיוון שלהוריהן לא היה כסף לתמוך בהן. כך למשל, מספרת ג'ואהר עסאף, אישה בשנות הארבעים לחייה המתגוררת במחנה פליטים באזור הבקאע בצפון מזרח לבנון: "חיתנתי את בתי בגיל 17 בצל התפשטות מגפת הקורונה והסגרים שהוטלו על המדינה. עשיתי זאת פשוט כדי שיהיה אדם אחד פחות בבית להיות אחראית לו, אף על פי שאני נגד נישואים בגיל מוקדם". עסאף איבדה את בעלה במלחמה בסוריה בשנת 2013, וכבר תשע שנים שהיא חיה בלבנון. 
 
ליזה אבו ח'אלד, דוברת מטעם נציבות האו"ם לענייני פליטים בלבנון, מסבירה כי במצבי משבר כגון מגפת הקורונה, המשפחות נאלצות למצוא דרכי הסתגלות שונות למצב, ואחת מהן היא לחתן קטינות כדי "להיפטר" מהעול הכלכלי שבגידולן. כמו כן, היא מציינת גם את התופעה של הוצאת ילדים מבית הספר ושליחתם לעבודה כפתרון שהמשפחות נדחקות אליו בלית ברירה.
 
ניתן לראות, באופן לא מפתיע, את הקשר ההדוק והמעגלי בין עוני, נישואי קטינים ועבודת ילדים. ביאן, נערה בת 13, גם היא ממחנה פליטים באזור הבקאע, מספרת לדרג': "אני רוצה להתחתן כי במשפחה שלי מעבידים אותי קשה, ואני עייפה מעבודת האדמה". אימה משיבה לה: "את חושבת שאצל המשפחה של בעלך ייתנו לך לנוח? יעבידו אותך אפילו יותר קשה!" מאז פרוץ מגפת הקורונה, ביאן הפסיקה ללמוד. נבואתה של אימה של ביאן התגשמה במקרה של ג'מאנה, בת 18 מאזור חומס במקור, שאולצה להתחתן בהיותה קטינה, לאחר שאביה מת בסוריה. בעלה הכריח אותה לעבוד קשה בשדות, והיה אלים כלפיה עד שניסתה להתאבד ובכך להימלט מחיי האלימות והאכזריות שחיה. משפחתה אף היא לא תמכה בכך שתתגרש, בשל ה"בושה" שבדבר. בסופו של דבר, בעלה סילק אותה מביתם ולקח ממנה את הילד שלהם, והיא הלכה לעבוד במסעדה, שנסגרה עקב התפשטות הקורונה, מה שדוחף את משפחתה ללחוץ עליה להתחתן מחדש. 
 
בעיה נוספת בהקשר זה נוגעת לעובדה שבלבנון דיני המשפחה מנוהלים בבתי דין דתיים של כל עדה בנפרד (מוסלמים סונים, מוסלמים שיעים, נוצרים וכו'). אין חוק אזרחי הנוגע לגיל הנישואין, וכך החוק משתנה בין בתי הדין הדתיים השונים, שרובם קובעים את הגיל המינימלי לנישואין בין גילאי 17-14. כמו כן, וכאן נכנס שוב העניין של היעדר תעודות רשמיות – הולכת ונפוצה תופעה של נישואים לא רשמיים הכוללים הסכמים בעל־פה שמערימים קשיים על מי שרוצה להתגרש.
 
על פי סקר של יוניסף, 47% מהסוריות הפליטות בבקאע בשנת 2016 שהן נשואות התחתנו בהיותן קטינות. כלומר, תופעת נישואי הקטינים החלה הרבה לפני הקורונה, אך ללא ספק התעצמה לאור המשבר. לפי ליזה אבו ח'לאד, ברבעון השלישי של שנת 2020 חל גידול של 6% בנישואי קטינים בקהילות אלה, וגם גיל הנישואים הממוצע ירד מ־17-16 ל־14-13. כלומר, תחקירו של אל־ג'ליל מראה כי בהקשר לזכות להשכלה, הקושי של ילדי הפליטים לקבל חינוך התגבר לאור משבר הקורונה ונוצר עוד לפני שנערמים הקשיים הבירוקרטיים. מומחים ופעילים חברתיים מהאזור מביעים את דאגתם מכך שהבנות שחותנו לא יחזרו לבתי הספר לאחר שאלה ייפתחו מחדש אחרי המגפה. 
 
ניתן לסכם בדבריה של שעיב, שמסבירה כי עם פרוץ מגפת הקורונה, הורים רבים הרגישו שעתיד ילדיהם נתון בסכנה. ואולם, וירוס הקורונה הוא גורם לא אנושי, ואינו תלוי בנו. לעומת זאת, מה שמונע מילדי הפליטים הסורים, כמו אחמד וחבריו, לרכוש השכלה, הוא דווקא גורם אנושי לחלוטין – החלטות רעות של מי שאמורים להגן על זכותם של ילדים אלה לחינוך. לאור הפעילות הלא מחושבת של סוכנויות האו"ם ושל הממשלות בתחום בשנים האחרונות, כל שתלמידים יכולים לקוות לו הוא השכלה יסודית ואוריינות בסיסית, וגם זה רק במקרה הטוב.

בשיתוף עם מאמרים נוספים