האם הנשים הערביות משתחררות, בהדרגה, משליטתם של הגברים, בהקשר המיני ובהקשרים חברתיים רחבים יותר? או שמא החברה הפטריארכאלית מצליחה לשמר את יחסי הכוחות בין גברים ובין נשים למרות שינויים חשובים שהתחוללו בה? שני מאמרים שהתפרסמו לאחרונה באתר הפמיניסטי הביקורתי רציף 22 עוסקים בשאלה מרתקת זו.
סאוסן אל־עויני, עיתונאית תוניסאית, התמקדה במאמרה בשחרורן המיני של נשים בתוניסיה ובמאבקן של נשים במדינה בתופעות חברתיות הכובלות אותן ואת גופן.
המאמר דן במה שנקרא "תספיח" שהוא טקס ישן שהיה פופולארי באזורים הכפריים של תוניסיה ומטרתו הייתה להגן על קרום הבתולין של האישה. מי שאמורה לבצע את טקס ההגנה היא אישה מבוגרת ששמה צריך להיות קשור לתקופת הנביא מוחמד (פאטמה, ח'דיג'ה, עאישה…), ומי שעושים לה את הכישוף צריכה להיות ילדה. האישה שעושה את טקס הכישוף עושה שבעה חתכים בירך של הילדה שעל בתוליה צריך להגן, טובלת שבעה צימוקים (או תמרים או גרעיני חיטה) בדם וקוראת להגנה על בתוליה מזרים (קוראת לכך שקרום בתוליה יהפוך לחומה שתגן עליה ממטרותיהם הזדוניות של גברים). כך, לא ניתן יהיה לבתק את בתוליה של הילדה אלא לאחר שמוצאים את המכשפה שביצעה את הטקס כדי שתסיר אותו, אפילו אם יחסי המין הם "חוקיים" ומתקיימים במסגרת הנישואין.
לפי ח'דיג'ה, אישה תוניסאית בשנות השמונים שלה שביצעה את הטקס בילדות עשרות פעמים, מקורו של התספיח הוא בימי הקולוניאליזם הצרפתי, כשחיילים צרפתים היו אונסים נשים וילדות תוניסאיות והמשפחות שלהן רצו להגן עליהן. טקס זה המשיך להתקיים בתוניסיה באזורים כפריים מסוימים גם לאחר שנגמר הכיבוש הצרפתי, במטרה להגן על ילדות מתקיפה ומאלימות מינית. כיום, טקס זה כמעט שאינו מבוצע יותר. הכותבת מביאה את סיפורה האישי של אישה שבליל הכלולות שלה, אחרי שהיא לא דיממה, גרר אותה בעלה מהשיער וצרח עליה שהיא "זונה". היא הסבירה לו שעברה תספיח ולכן היה צריך למצוא את האישה שעשתה עליה את הקסם כדי שהיא תפיג אותו. מדובר כאן באישה שמה שהיה אמור להגן עליה התהפך עליה בסופו של דבר.
טקס נוסף המוזכר במאמר וקשור לבתוליהן ולגופן של נשים הוא הטקס של "חותמת הכבוד" שבו משפחת הבעל ומשפחת הכלה מחכות מחוץ לחדר הכלולות של הזוג שהרגע התחתן כדי לצפות בבד הלבן שהוכתם בדם הבתולין. הכותבת מביאה את עדותו של ח'אלד (שם בדוי) שמספר על כך שבליל הכלולות היה צריך לחתוך את היד שלו עם סכין ולהכתים את סדין הכלולות עם הדם שלו כדי שמשפחתו ומשפחת אשתו יחגגו את גבריותו שלו ואת בתוליה של אשתו, וכך גם את כבודם. ח'אלד מוסר שהלחץ והציפייה של המשפחות מנעו ממנו לתפקד בליל כלולותיו. כשהוא חזר לאשתו אחרי שמסר את החולצה למשפחות המאושרות, אשתו הסבירה לו שבעצם מה שקרה הוא באשמתה מכיוון שבוצע בה טקס "תספיח" בצעירותה. כך, הם היו צריכים למצוא את האישה שעשתה לה את הטקס כדי שתסיר את הכישוף. ח'אלד מוסר שהיום הוא מגדל את בנותיו רחוק מאמונות טפלות ומכישופים; הוא מחנך את ילדותיו להגן על גופן בעצמן וללמוד לבחור בעצמן, מבלי שיהיה צורך בקסמים ובשליטה של החברה על גופן.
לפי אל־עויני, יותר ויותר נשים מאחות את קרום הבתולין שלהן לפני הנישואין. מדובר בהליך רפואי פשוט יחסית שנהיה פופולארי יותר בשנים האחרונות (במיוחד בחודשי הקיץ, עונת החתונות). נשים רבות שמקיימות יחסי מין לפני נישואיהן ואינן מעוניינות שהדבר יתגלה, פונות לרופא נשים שמבצע את ההליך של איחוי קרום הבתולין. הליך זה אינו חוקי בתוניסיה אך ניתן למצוא מי שיבצע אותו. בחברה התוניסאית, נשים רבות חיות בהרגשה שהן בעצמן השתחררו מכבלי הפטריארכיה, אך החברה עדיין מסורתית ועדיין אובססיבית לבתולין שלהן. נשים אלה נוטלות אחריות לגופן ובוחרות ש"אובדן" בתוליהן" לפני הנישואין לא יתגלה. רופא נשים המרואיין בכתבה בעילום שם מוסר שבשנה שעברה הוא ביצע יותר משלושים הליכים כאלה במהלך הקיץ האחרון. הוא מעיד על עלייה במגמה בשבע השנים האחרונות, אך השנה, בשל הקורונה ומיעוט מספר החתונות, הוא לא ביצע שום הליך.
פואד גרבאלי, סוציולוג וחוקר המצוטט בכתבה, טוען כי הקשר בין הבתולין ל"כבוד" הוא קשר שעדיין קיים בחברות פטריארכאליות מסורתיות. החברה התוניסאית, כמו כל החברות המסורתיות, עדיין מקשרת בין בתוליה של האישה לבין כבודה, שהוא בעצם לא כבודה בלבד אלא של המשפחה שלה ושל הגברים במשפחתה. גם את הבנים מחנכים בחברה מגיל צעיר שעליהם להתחתן עם אישה מכובדת, כלומר בתולה. הוא טוען כי החברה בתוניסיה אינה חברה מסורתית יותר והיא כן נמצאת במגמה של שחרור; נשים יצאו אל שוק העבודה ונשים רבות מקיימות יחסי מין לפני הנישואין; כך הן הופכות את קיום יחסי המין לעניין של בחירה אישית שלהן, נמצאות בשליטה על גופן ובוחרות מה לעשות איתו. מצד שני, החברה וערכיה המסורתיים עדיין מקשרים בין כבודה של האישה לבין בתוליה. כשנשים בוחרות לאחות את קרום בתוליהן, הן עושות זאת כי הן יודעות שמי שהן מתחתנות איתו רוצה להתחתן עם אישה בתולה, וכך הן מקיימות משא ומתן עם הערכים המסורתיים של החברה.
אחרי שתוניסיה קיבלה את עצמאותה בשנת 1956 היה רצון לשבור את המסורת אך את המסורת אי־אפשר לשנות מהר כל כך. כיום, גיל הנישואין נמצא בעלייה מתמדת (35 אצל גברים ו־29 אצל נשים). זהו עוד נתון המעיד על האינדיבידואליזציה של החברה ועל המשא ומתן שנשים מקיימות על זכותן על גופן ועל שחרורן.
סוף "עידן ה-כן אדוני"?
אלמנט חשוב במאבקן של הנשים לשחרור הוא כמובן הגברים. במאמר אחר שפורסם באתר רציף 22, פרי עטו של העיתונאי והחוקר המצרי אלהאמי סמיר, הכריז המחבר על סופו של עידן הציות הנשי לגבר או "עידן ה־כן אדוני", כפי שהוא מכנה אותו. סמיר דן בתופעת "אל־עוסמה", שהיא הזכות לגירושין שבדרך כלל נתונה בידי הבעל בחברות פטריארכאליות, ומדבר על גברים שבחרו להעביר את הזכות הזו לנשותיהן. כרגע עומדת במצרים הצעת חוק שהעוסמה תהיה בידי שני בני־הזוג באופן שוויוני. הצעת חוק זו מעוררת דיון סוער בחברה המצרית כי ישנם כאלה שרואים בנשים יצורים רגשיים שעלולים לבחור להתגרש בספונטניות מבלי לחשוב יותר מדי. מצד שני, ישנם כאלה שמאמינים שהעוסמה צריכה להיות בידיהן של נשים כי להן צריכה להיות הזכות לסיים את נישואיהן אם הן אינן מרגישות שהן יכולות לחיות יותר עם בני־הזוג שלהן.
הכותב מצטט את הפסיכולוג מוחמד חאפז שטוען שעל החברה להניח לאנשים שבחרו להעביר את העוסמה לנשותיהן או למי ש"מפר את החוקים" – להיות אדון לעצמו. הוא טוען כי נשים שהעוסמה נתונה בידן נוטות להרגיש אחריות יתר, דבר שמוסיף מתח וחרדה לחייהן. מצד שני, הוא טוען, ישנן נשים שירגישו יציבות רבה אם העוסמה תהיה בידן והן רק צריכות להתמודד עם ההשלכות החברתיות של הדבר כי אם החברה תכפיש אותן, זה יכול לסיים את נישואיהן מהר.
מנאל אבו זיד, עוכרת דין ופעילה פמיניסטית, אינה מסכימה כלל עם אבו חאפז ואומרת שהחברה עושה הבדלות רק על בסיס המגדר ולא על בסיס המעשים עצמם, ונשים הרי נענשות על כל דבר שקורה להן אפילו אם הוא לא באשמתן, כמו הטרדה מינית ותקיפה מינית. גברים, מצד שני, אינם נושאים בשום אחריות ואינם נענשים על שום דבר שהם עושים. היא מביאה לדוגמה נשים שמפרנסות את המשפחות שלהן ואת ילדיהן בזמן שהבעל יושב בבית, אינו עובד ואינו עוזר בטיפול בילדים. גברים אלה אינם מוענשים או מושמצים על ידי החברה והאישה היא זו שנושאת בכל הנטל. אם לנשים יש כוח לצאת מהבית ולעבוד וגם לטפל בילדים, אז בהחלט להן צריכה להיות הזכות להתגרש.
אלמנט חשוב שמובא בכתבה הוא גברים שבחרו להעניק את הזכות לגירושין לנשותיהן מסיבות שונות. הכותב מצטט כמה גברים כאלה. היו שאמרו שנשותיהן היו נשואות בעבר ולא נהנו משום זכויות בנישואין אלה, ולכן העוסמה מעניקה להן הרבה יותר יציבות וביטחון. היו כאלה שבשבילם זהו דבר טבעי ביותר והם רואים בחיי הנישואין משהו שיתופי ומשותף ושהם "לא התחתנו עם מכונת כביסה"; אחרים סיפרו שעשו זאת כי נשותיהן ביקשו את הזכות להתגרש ולא הייתה להם בעיה לתת אותה. איך שלא מסתכלים על זה, עניין זה מעורר דיון סוער במצרים, חברה שעדיין כבולה בכבלי הפטריארכיה.
אלמנט חשוב בשתי הכתבות הוא בעצם תפקידם של הגברים במאבק של הנשים לשחרור ולסיום שלטון הפטריארכיה בעולם הערבי. שתי הכתבות מראות שגם הגברים שרויים עמוק בתוך תפיסות שמעניקות להם שליטה על גופן של נשים ועל בחירותיהן וכי הם צריכים להשתחרר מתפיסות מסורתיות אלה (כמו להיות הבעלים היחידם על הזכות להתגרש, להתחתן רק עם נשים שלא איבדו את קרום בתוליהן וכו'). שני המאמרים מראים שישנם ניצנים בעולם הערבי של גברים שהתחילו להבין שכדי להיות שותפים במאבק הפמיניסטי, עליהם לוותר על הכוח שהחברה נתנה להם על גופן של נשים ולהתייחס אליהן כאל שותפות מלאות לדרך.
