מועין א־טאהר, פובליציסט וחוקר פלסטיני, שהיה איש פתח בעבר, כותב באתר אל־ערבי אל־ג'דיד טור דעה ביקורתי, שבו הוא מונה שמונה שגיאות אסטרטגיות שביצעה התנועה הלאומית הפלסטינית משנות השישים ועד היום.
א־טאהר מציע קריאה ביקורתית נוקבת של ההחלטות השגויות שקיבלו מנהיגי התנועה הלאומית הפלסטינית, ושבגינן, לטענתו, היא הגיעה למצבה הנוכחי והעגום. הוא סבור כי נחוצה נקודת מבט חדשה כדי לחולל שינוי ותיקון בהתחשב בכך שהתנועה הפלסטינית היא תנועת השחרור הלאומי הוותיקה ביותר בעידן המודרני, אך עדיין רחוקה ממימוש יעדיה האסטרטגיים.
השגיאה הראשונה שמונה א־טאהר נעוצה בהתנהלותה של תנועת ההתנגדות הפלסטינית בירדן בין השנים 1967—1971. לדבריו, הפלגים הפלסטיניים השונים לא הצליחו להתעלות מעל ההבדלים ביניהם ולפעול במשותף, ולא היטיבו לקרוא את המפה הפוליטית הירדנית והמזרח־תיכונית ולנצל את התמיכה הכלל־ערבית במאבקם בישראל. יתרה מזאת, הם נקטו צעדים שונים בתוך ירדן שגרמו להם להיתפס כגורם בעייתי ומסוכן בעיני המשטר הירדני – מה שהסתיים בהתנגשות בין הצבא הירדני לבינם (באירועי ספטמבר השחור) ולסילוקם מהממלכה.
השגיאה האסטרטגית השנייה לפי א־טאהר מגולמת בתוכנית עשר הנקודות של אש"ף משנת 1974 (שזכתה לכינוי "תוכנית השלבים" בישראל), שגובשה בעקבות לחצים מצד נשיא מצרים סאדאת להביא את הפלסטינים לשולחן המשא ומתן עם ישראל. בעיני א־טאהר, תוכנית זו הייתה נסיגה מרוח המאבק לשחרורה המלא של פלסטין, שכן היא העלתה לראשונה את האפשרות להקמת מדינה פלסטינית על כל שטח אדמה שישוחרר – מה שפתח את הדלת לפשרה טריטוריאלית אפשרית בעתיד.
יתרה מזאת, א־טאהר מוסיף כי משלב זה הפכו הפלסטינים את המאבק המזוין בישראל, שעבר משטח ירדן ללבנון, לכלי שנועד למצב אותם כשחקן פעיל במזרח התיכון, ולקלף מיקוח אפשרי במשא ומתן עתידי שבו הם שאפו להשתלב. בכך ביצעה התנועה הלאומית הפלסטינית את שגיאתה האסטרטגית השלישית, טוען א־טאהר, ומצאה עצמה מעורבת בסחרור של המלחמה הקרה, כשהיא מנסה לתמרן בין שני המחנות ומחליפה בעלי ברית ונאמנויות בתוך לבנון. מעבר לנזק שגרמו צעדים אלה לדימוי של המאבק הלאומי הפלסטיני בעיני הציבורים השונים בלבנון, היו להם השלכות גם על האסטרטגיה הכוללת של אש"ף בתוך לבנון, על משימותיו ועל פריסת לוחמיו.
אולם גם לאחר שהחליטה התנועה הלאומית הפלסטינית להשתלב בהדרגה בתהליך השלום, לא היתה דרכה סוגה בשושנים, טוען א־טאהר. ראשית, להכרתה של הליגה הערבית באש"ף מ־1974 כגורם המייצג הלגיטימי היחיד של העם הפלסטיני לא היה תוקף בעיני ארה"ב, מדינות אירופה וישראל. לפיכך, במקום לעסוק במאבק מזוין לשחרור פלסטין, נאלץ אש"ף להיאבק על מעמדו כגורם המייצג הלגיטימי של העם הפלסטיני בכל משא ומתן עתידי. במסגרת מאבק זה, נדרש אש"ף לוויתורים מרחיקי לכת מצידו – ובראשם ההכרה בזכות קיומה של ישראל – רק כדי לזכות בהכרה שתאפשר לו לשבת סביב שולחן המשא ומתן (וכך קרה לבסוף בהסכם אוסלו). כמו כן, בשיחות שערכו גורמים ערביים או אמריקניים עם אש"ף, הם הרבו לעסוק ולדקדק בנושא הלגיטימיות של אש"ף והציבו בפניו תנאים מרובים, אך מנגד, כמעט שלא עסקו בהכרה בזכויות הפלסטינים למשל או בדרישות סף לנסיגה ישראלית מהשטחים הכבושים. זו הייתה השגיאה הרביעית שביצעה התנועה הלאומית הפלסטינית, לפי א־טאהר, והיא הניחה את היסודות להסכם אוסלו.
השגיאה החמישית נעשתה עם התייצבות ההנהגה הפלסטינית לצד סדאם חוסיין לאחר הפלישה העיראקית לכווית ב־1990. ההנהגה הפלסטינית, שלא הבינה שהמלחמה הקרה הסתיימה ושנוצרו מאזני כוח חדשים בעולם, חשבה שברית המועצות ומדינות נוספות באירופה יגיעו להסדר שימנע את המלחמה, ושבמסגרתו אולי אף תותנה נסיגה עיראקית מכווית בנסיגה ישראלית מהשטחים הכבושים. אולם, בסוף מצא עצמו אש"ף בבידוד כלל־ערבי שהוביל את יאסר ערפאת להסכם אוסלו – השגיאה השישית שביצעו הפלסטינים.
הסכם אוסלו, קובע א־טאהר, היה טעות, והשלכותיו השליליות רבות מספור: הסכסוך לא נפתר; סוגיות ליבה רבות נותרו תלויות באוויר, כמו זכויות הפליטים, גבולות הנסיגה הישראלית, מעמד ירושלים, זכות השיבה, עניין האסירים הפלסטיניים שבישראל, וסוגיות כלכליות שונות; הוא הותיר בידה של ישראל שליטה מוחלטת על כל תחומי החיים של הפלסטינים; והגרוע מכול – הוא הוביל לחלוקתו בפועל של העם הפלסטיני, מכיוון שהוא נחתם רק מול חלק אחד של העם הפלסטיני, ולא כלל אף התייחסות לפלסטינים החיים בשטחי 48' ומחוץ לגבולות פלסטין. יתרה מזאת, משכשלו אוסלו ושיחות השלום בקמפ דיוויד בשנת 2000, החליט ערפאת לעורר את האינתיפאדה השנייה, בתקווה שצעדיה האלימים יביאו את הישראלים במהרה לוויתורים טריטוריאליים נרחבים יותר בתמורה לשלום. אולם משיצאו העניינים משליטתו של ערפאת, הגיבה ישראל לאינתיפאדה ולפיגועי ההתאבדות שאפיינו אותה באלימות נרחבת וקשה מבעבר כלפי הפלסטינים.
עם מות ערפאת, עברה ההנהגה הפלסטינית לידי מחמוד עבאס, שניסה להחיות מחדש את אוסלו לכל אורך כהונתו. בכך טמונה השגיאה הפלסטינית השביעית לדעת א־טאהר. הניסיונות להחיות את אוסלו כללו ביקורת נוקבת כלפי האינתיפאדה השנייה וכלפי המאבק המזוין בכיבוש מחד גיסא, ונהייה בלתי פוסקת אחר סבבי משא ומתן עם ישראל מאידך גיסא, תוך הדגשת הרצון הפלסטיני בשלום וביישום פתרון שתי המדינות פתרון שהפך לבלתי אפשרי עם הזמן בשל התפשטות ההתנחלויות. במקביל לכך, מנגנוני הביטחון הפלסטיניים קיימו תיאום ביטחוני עם ישראל (תחת פיקוח אמריקני); הערים והיישובים הפלסטיניים הפכו לאיים מבודדים מוקפי גושי התנחלויות; ישראל הקימה את גדר ההפרדה; והרשות הפלסטינית נהייתה ישות חסרת משילות וחסרת כוח ממשי למול הכיבוש הישראלי.
השגיאה השמינית והאחרונה, מסכם א־טאהר, מצויה במציאות שבה חי העם הפלסטיני כיום, המתאפיינת בפילוג הפנים־פלסטיני, בחוסר האונים שמפגינה הרשות למול הסיפוח ההולך וזוחל של הגדה המערבית, ובהיעדר אסטרטגיה פלסטינית לבלימת "עסקת המאה".
אולם ניתן לפעול אחרת, טוען א־טאהר. ברגע שהרשות תפסיק למכור אשליות לפלסטינים ותפסיק את התיאום הביטחוני, יכולה לפרוץ הפיכה פלסטינית חדשה בין כל שורות העם הפלסטיני – בפלסטין ומחוץ לה, שתיאבק ב"עסקת המאה", במשטר האפרטהייד שמשליטה ישראל ובכל צעדי הנורמליזציה של מדינות ערב עם ישראל – דרך בטוחה לחיסול הסוגיה הפלסטינית.
כיום, הרשות מדברת על צעדים שונים שבכוונתה לעשות, כמו ביטול ההסכמים עם ישראל והפסקת התיאום הביטחוני, אולם אין לה כוח ממשי לעשות זאת. מנגד, ישראל פועלת לחיסול הרשות ולהענקת אוטונומיה מוגבלת לפלסטינים בחסות המנהל האזרחי ומנגנוני התיאום הביטחוני. כדי למנוע זאת, גורס א־טאהר, הגיע הזמן לעבור לשלב הבא ולהימנע משגיאות אסטרטגיות נוספות. הצעד הראשון שיש לבצע, לדבריו, הוא לדבוק ביתר שאת בנרטיב ההיסטורי הפלסטיני כדי לסתור ולהחליש את הנרטיב הציוני; ולהפסיק לחפש חצאי פתרונות, שרק יובילו לעוד שגיאות.
