מאמרים

מאמר
בחירות לפרלמנט בתוניסיה, 2014 (רויטרס)
24.02.2020

המשטרים הערביים: דמוקרטיות או לא להיות

המשטרים הערביים הישנים הגוססים, והמשטרים המחליפים אותם עדיין חסרי חזון ברור. האחריות לשרטט את דרכן של מדינות ערב אל דמוקרטיה מתפקדת מוטלת על כתפי האליטות האינטלקטואליות והפוליטיות, ועליהן להפנים זאת
מוחמד אבו רומאן, שר לשעבר בממשלת ירדן, פובליציסט וחוקר מחשבה מוסלמית ורפורמיזם פוליטי, טוען באתר הביקורתי אל־ערבי אל־ג'דיד כי האליטה האינטלקטואלית והפוליטית בעולם הערבי אינה מפנימה את החשיבות ההיסטורית של האביב הערבי, ואינה לומדת וחוקרת בצורה מעמיקה מספיק את הגורמים שהובילו אליו, את הדיו ואת השלכותיו לגבי ההווה ולגבי העתיד של מדינות המזרח התיכון.
 
לאור זאת, תובע אבו רומאן מהאליטות הערביות ליטול עליהן את האחריות המצופה מהן כאליטות ולהציע ניתוח מחודש לאירועי האביב הערבי, וזאת כדי להוביל את החברות שבקרבן הן חיות אל תהליך של דמוקרטיזציה.
 
אבו רומאן כותב את טורו בעקבות כנס אינטלקטואלי שנערך בחודש שעבר בעמאן בשם "האביב הערבי: הזדמנויות, סכנות ואתגרים". בכנס התחוור לו שוב עד כמה בני האליטות בעולם הערבי – משכילים ופוליטיקאים כאחד – עדיין מעדיפים לדבוק בהכללות ובדעות קדומות (חיוביות ושליליות) באשר לאביב הערבי, במקום להציע ניתוח מעמיק לתהפוכות ולאירועים שהובילו אליו וכן להשלכותיו ולתהפוכות שנגרמו בעקבותיו ושנמשכות גם בימינו.
 
אבו רומאן סבור כי הניתוחים והפרשנויות שהוצעו לאביב הערבי עד כה במדינות ערב משקפים נטייה לבחור בתשובות קלות ונוחות: או שעושים דמוניזציה לאירוע היסטורי משמעותי זה ולתנועות העממיות שהשתתפו בו, או שנוקטים בדיוק גישה הפוכה וממהרים לקבוע שבעקבות האביב הערבי הדמוקרטיה כבר ניצבת בפתחו של העולם הערבי ושאין מנוס ממנה.
 
תשע שנים של תהפוכות היסטוריות חלפו ברמה הבין־לאומית והאזורית, והאליטה הערבית עדיין מכלילה ומרדדת את השיח, מוחה אבו רומאן. תחת זאת, עליה לחקור ולהבין את המצב השורר במדינות ובחברות הערביות, לשרטט בפניהן את הדרך למעבר מדיקטטורות וממלחמות אזרחים אל חברות דמוקרטיות, ומעל הכול – להדריך את העמים הערביים, לטעת בהם את ערכי הדמוקרטיה ולהוביל בעצמן את תהליך הדמוקרטיזציה במדינותיהן.
 
לשם כך, סבור אבו רומאן שיש להעלות שאלות מהותיות יותר באשר לאביב הערבי, ולהציע להן תשובות רציניות ומעמיקות: מדוע פרצו המחאות שהחלו את האביב הערבי? איך ניתן להתמודד עם התהפוכות הגדולות שהתרחשו בעקבותיו? ומה צריך לעשות בפועל כדי שמדינות אלה תצטרפנה למשפחת המדינות הדמוקרטיות?
 
אבו רומאן משוכנע כי האביב הערבי הוא ראשיתו של תהליך הדמוקרטיזציה של החברות הערביות. בעיניו זו התקופה המשמעותית ביותר שעוברת כל חברה שמתנתקת ממשטרי העריצות ומהאוטוקרטיה של העולם הישן, ומסגלת לעצמה משטר דמוקרטי.
 
משטר חדש לא יכול להחליף באופן מיידי את המשטר הישן שהופל. לאור התהפוכות החברתיות, התרבותיות והפוליטיות שחלו מאז האביב הערבי, דרוש שיתוף פעולה בין הכוחות השונים בזירה הפוליטית ובחברה כדי לבנות מערכת פוליטית חדשה שחבריה ידעו איך לפעול למול מוסדות הביטחון והצבא ולמול שאר מוסדות השלטון והמורשת השלטונית שהותיר אחריו המשטר שהופל. שכן עם נפילת השלטון ובכיריו, נשארים אחריו מוסדות שלטון, אנשי סגל, אינטרסים, קשרים, נורמות וחוקים כתובים ולא כתובים שלא נעלמים עם השליט המודח. לשם כך, טוען אבו רומאן, מוטלת על בני האליטות החובה להוביל את תהליך הייסוד של המשטר החדש ושל המערכת השלטונית והפוליטית החדשה, ולהנהיג במדינותיהם תהליך של דמוקרטיזציה.
 
לרשות בני האליטות עומדים ספרים ומחקרים רבים על תהליך הדמוקרטיזציה שנכתבו מאז שנות החמישים של המאה הקודמת, בין היתר לאור ניסיונן של מדינות רבות בעולם - ממזרח אירופה ועד דרום אמריקה, שהיו במצבו של המזרח התיכון בימינו ועברו משלטונות דיקטטוריים לשלטונות דמוקרטיים. אבו רומאן מונה כמה מהספרים ומהמחקרים הללו, שמשרטטים את תווי פניה של הדמוקרטיזציה באופן כללי, כמו למשל ספרו של סמואל הנטיגנטון - "הגל השלישי של הדמוקרטיזציה". לצידם, הוא נוקב בשני מחקרים שעוסקים בשאלות דמוקרטיזציה ייחודיות לעולם הערבי: מדוע היא עדיין לא קרתה בו? ומהם הדרך והשלבים הדרושים לטובת תהליך זה? אבו רומאן סבור כי יש עוד הרבה מה ללמוד וממי ללמוד.
 
אי־אפשר לראות באביב הערבי אירוע חולף שעבר והסתיים, קובע אבו רומאן, כפי שמוכיח הגל השני של המחאות העממיות שמתחוללות בימינו בסודן, באלג'יריה ובמידה מסוימת גם בעיראק ובלבנון, כעשור לאחר פרוץ מחאות האביב הערבי במצרים, בתימן, בלוב, בתוניסיה ובסוריה. המשטרים הערביים האוטוקרטיים אינם יכולים לשרוד בנסיבות החדשות שנוצרו בזירות הבין־לאומית והאזורית ובתוך מדינותיהם - ברמה הפוליטית, החברתית והתרבותית.
 
אלא שלמול המשטרים הישנים הגוססים, ניצבים המשטרים החדשים חסרי חזון ברור. לפניהם משתרעת עוד דרך ארוכה ומפרכת עד למחוז חפצם של בני עמיהם – ייסוד משטרים דמוקרטיים במדינותיהם. האחריות לשרטט את דרכן של מדינות ערב ליעד זה, להוביל אליו בבטחה את החברות הללו מבלי למעוד לתוך מורדות מסוכנים, ולהוביל את תהליך הדמוקרטיזציה בכללותו - מוטלת על כתפי האליטות האינטלקטואליות והפוליטיות, ועליהן להפנים זאת.

בשיתוף עם מאמרים נוספים