בצפון מקדוניה חשבו שהגיעו למנוחה ולנחלה אחרי שהסכם אוחריד סיים אירועי דמים קשים ב־2001. עם זאת, 2012 הביאה איתה התלקחות חדשה, גם אם מצומצמת בהרבה בהיקפה. "שקיפטר טוב הוא שקיפטר מת", ו"הכניסו את השקיפטרים לתאי גזים", צרחו מקדוניים בהפגנה ב־2012 אחרי שבני המיעוט האלבני תקפו ורצחו מספר מקדונים. "שקיפטר" הוא הכינוי לאלבנים, והזעם של המקדונים נבע מאירועים זוועתיים במדינה הגובלת באלבניה, ביניהם חטיפה והוצאה להורג של חמישה מקדונים בידי אסלאמיסטים ותקיפה של נערה מקדונית בת 16. אלבנים מצידם ערכו גם הם הפגנות, חלקן שקטות אך חלקן כללו יידויי אבנים לעבר כוחות הביטחון. בסקופיה, בירת צפון מקדוניה, אלבנים צעקו "אנחנו לא טרוריסטים, אנחנו מוסלמים", אולם כמה אלבנים פגעו בבנייני ממשל במקום.
המיעוט האלבני המוסלמי מהווה כ־25% מאוכלוסיית צפון מקדוניה, וסכסוך לאומי ודתי מתמשך מזין את המתח בין קהילת הרוב הנוצרי-מקדוני למיעוט המוסלמי-אלבני. רבים מבני המיעוט רואים עצמם חלק מאלבניה, אינם מקבלים את זהותה המקדונית של המדינה וברור מאליו שאינם מתחברים לאתוס הלאומי שלה; הם רוצים "לשחרר" שטחים אלבניים, לשיטתם, שבהם שולטת מקדוניה. החפיפה למצבו של המיעוט הפלסטיני בישראל אומנם אינה מוחלטת, אבל קווי הדמיון רבים מספיק כדי לשאוב השראה מהסיפור של מקדוניה.
אחד ההיבטים המדכדכים בפרץ האלימות של 2012 היה שהוא הגיע אחרי עשור שקט יחסית. בגל האלימות הקשה של 2001, גובה הלהבות היה עוצמתי בהרבה: זו הייתה למעשה מלחמה מול ארגון גרילה, שבמהלכה נהרגו מעל 150 איש משני הצדדים, ומחתרת ה־NLA האלבנית אף כבשה כפר סמוך לבירה סקופיה ואיימה להפגיז אותה בירי ארטילרי. מה אתם הייתם עושים לו הבירה שלכם הייתה מופגזת? הדמיון לישראל אינו נגמר פה: גל האלימות התפתח בין השאר לאחר הכרזה על צפון מקדוניה כמדינת הלאום של העם המקדוני, איסור על הדגל האלבני, ולפי כמה פרשנים, גם בעקבות תיוג מאבק בדלני-לאומי כ"טרוריזם" ג'יהאדיסטי באופן שהכתים את המיעוט המוסלמי כולו. מהלך נרטיבי זה נעשה כשמפלגות אלבניות הן חלק מהממשלה הצפון-מקדונית באותה עת, מה שהוביל לאי־יציבות פוליטית. עם זאת, ההכלה של הנציגות הפוליטית של המיעוט בממשל – בניגוד למצב בישראל – עשויה הייתה להיות גורם שמיתן את התסיסה.
מקדוניה פצחה במבצע צבאי נחוש נגד ה־NLA, אך באיזשהו שלב, בלחץ בין־לאומי, הורה הנשיא בוריס טרייקובסקי לנצור את האש. בתגובה לכך, המון מקדוני זועם בשילוב עם מורדים מכוחות הביטחון פלשו לפרלמנט, האשימו את הנהגת המדינה בבגידה ודרשו להמשיך במבצע הצבאי. זו כמובן הקצנה של תהליכים שהתקיימו גם אצלנו. המבצע הצבאי נמשך עוד קצת, אך מגעים בין הצדדים – בתיווך בין־לאומי – החלו לקצור פירות. במקביל לכך, ה־NLA מיתנה את הרטוריקה שלה משחרור שטחים אלבניים לדרישת זכויות משופרות למיעוט. אבל דווקא עם ההתקדמות במגעים – ואולי בגלל התקדמות זו – עלתה האלימות מדרגה: בין השאר שמונה חיילי מילואים מקדונים נטבחו במארב מתוכנן על הכביש בין סקופיה לטטובו. אלא שהאלימות לא ניצחה את הדיאלוג במקרה המקדוני-אלבני, ולבסוף התהווה הסכם אוחריד ששינה את מהלך הדברים. ההסכם העניק חנינה ל"מחבלים", כלומר לוחמי ה־NLA שתקפו את כוחות הביטחון, וגם שידרג מאוד את זכויות המיעוט האלבני – בין היתר צפון מקדוניה הוגדרה מחדש כמדינה של שני הלאומים – האלבני והמקדוני; ההסכם אף העניק ייצוג נרחב בהרבה לאלבנים בדרגי ממשל שונים והפך את האלבנית לשפה רשמית במדינה. ההסכם גם כלל מתן אפשרויות תעסוקה נרחבות יותר לאלבנים בשירות המדינה ובכוחות הביטחון. קשה לדמיין רפורמה דומה בישראל בהקשר למיעוט הפלסטיני. ההסכם הביא אומנם לשקט ארוך אלא שלפי סקר עמדות שנעשה עשור אחריו, הוא לא שינה את התנגשות הנרטיבים ואת החשדנות בין הקהילות הלאומיות.
דווקא בגלל התקופה השקטה שלאחר הסכם אוחריד, החזרה למסלול של אלימות ב־2012 הייתה אכזבה מטלטלת. עם זאת, בהסתכלות מפוקחת, היקף האלימות בגל זה היה מצומצם בהרבה. אלימות פוליטית – כמו מחאות בכלל – נוטה לבוא בגלים תקופתיים. הצטמצמות דרמטית בהיקף האלימות עשויה להצביע על דעיכה שלה. כמו ב־2001, גם ב־2012 פתחה צפון מקדוניה במבצע נגד האלימות – מבצע "מונסטר", שהיה משטרתי יותר מצבאי באופיו, ושבמהלכו פשטו כוחות הביטחון המקדוניים על כמה אתרים שנחשדו כמקומות פעילות ומקלט של ג'יהאדיסטים ושל בדלנים אלבנים. הם מצאו שם נשקים ותעמולת הסתה של ארגונים מיליטנטיים כמו צבא השחרור הלאומי (UCK). לאחר המבצע, שהתמקד בחשודים קונקרטיים ולא פגע כמעט באלבנים לא־מעורבים, שככה האלימות.
כמובן, נרשמו עוד כמה תקריות אלימות קטנות ומתחים בין־אתניים במדינה הבלקנית. אבל בגדול האלימות של 2001 ואפילו גל האלימות המצומצם יותר של 2012, לא חזרו על עצמם. הפעלת כוח נחושה אך ממוקדת מצד המקדונים לצד הענקת יותר זכויות וייצוג פוליטי לאלבנים, הכללתם בתוך מעגל קבלת ההחלטות וכן בתוך האתוס הלאומי ורה־אינטגרציה כוללת שלהם לתוך החברה בצפון-מקדוניה – מיתנו מאוד את האלימות, שנותרה נחלתו של מעגל ג'יהאדיסטי קטן ומבודד בקצה של החברה האלבנית.
האם ניתן ליישם מודל כזה בהקשר למיעוט הפלסטיני בישראל? האיום הגדול על זהות המדינה אם תוכר גם כמדינתו של העם הפלסטיני, הגזענות הנרחבת וכן הפחד משילוב ערבים בקבלת החלטות – הם חסמים רציניים. ועם זאת צפון מקדוניה מציאה לנו אופק מרגיע: האלימות הצטמצמה פלאים, וזו עדיין מדינתו של הרוב המקדוני גם לאחר הכרה בשייכות המיעוט האלבני. בהתאמה לכך, גם בישראל אפשרי לייצר הכלה של המיעוט מבלי לערער על הצורך המובן של יהודים במדינה שבה הם אינם מיעוט – או רוב – נרדף.
