מאמרים

מאמר
צילום מסך מתוך הסרטון הוויראלי
08.09.2020

האם בשמאל יכולים לאהוב פלסטינים חזקים

סרטון שתיעד מעצר אלים של פלסטיני בידי קצין צה"ל שותף בנדיבות ב"פיד השמאלני", אף על פי שכמוהו ראינו כבר עשרות. לעומתו, סרטון שתיעד כיצד המפגינים הפלסטינים לא נרתעים מהאלימות - לא שותף כלל. מה אומרת עלינו הבחירה לשתף דווקא את הסרטון האחד, ולא את האחר?

בשבוע שעבר נתקלתי שוב ושוב בסרטון מהפגנה פלסטינית באדמות עיזבת שופא שליד טול כרם. מספר רב של חברים ישראלים שיתפו את הסרטון, שבו נראה מפגין מבוגר – ח'יירי חנון שמו – מוטח לארץ בידי קצין צה"ל. הקצין ממשיך להכאיב לחנון באגרסיביות, קושר את ידיו מאחור, ואף מצמיד את צווארו אל הקרקע בברכו וקנה הרובה המשתלשל מכתפו נראה כלוחץ על ראשו של חנון. נוסף על השיתופים הרבים ברשתות החברתיות, הוקדשו לאירוע לפחות שתי כתבות בעיתון הארץ.



התקשיתי להבין מדוע הסרטון זוכה לתהודה רבה כל כך, הרי ראינו רבים שכמותו, ואף מחרידים ממנו. הייתי שומר את פליאתי לעצמי אלמלא כעבור יום או יומיים נתקלתי בסרטון נוסף מאותו אירוע. הסרטון הזה כמעט שלא שותף בידי ישראלים במדיה החברתית. למיטב זיכרוני רק פעם אחת ראיתי אותו משותף בדף טוויטר ישראלי. אציג את הסרטון הזה בהמשך המאמר.

שני הסרטונים מתארים חלקים שונים מאוד מאותו אירוע. אף על פי ששניהם דרמטיים, האחד היה ויראלי, ואילו את השני ראו מעט מאוד אנשים. לפני שאנסה להציע הסבר לפער הזה חשוב להדגיש שמה שאציע להלן הוא ניתוח של תפיסות ישראליות, ולא של מעשיהם של פלסטינים. הסרטונים מראים, כמובן, הפגנה פלסטינית, ולכן אפשר לטעון שהניתוח מנתח את ההפגנה ומעניק עצות וציונים למפגינים. כדי למנוע בלבול כזה אני כותב במפורש שהעניין שלי הוא בצופים הישראלים – כיצד הם רואים את המתרחש, מה חשוב בעיניהם, ממה הם מתעלמים ואיזו פרשנות הוא או היא נותנים לדברים.

הסרטון הראשון נעשה ויראלי בגלל האלימות של הקצין הישראלי. ישראלים ששיתפו את הסרטון ראו בוודאי בפלסטיני קורבן, זעמו על האכזריות של הקצין והזדעזעו כשזיהו בהצמדת הברך לצוואר את אותו מעשה רצחני שהוביל למותו בחנק של האפרו־אמריקאי ג'ורג' פלויד בידי שוטר אמריקאי.

מעבר להזדהות האישית והאנושית, אנחנו עוסקים, כמובן, בסוגיה פוליטית, וברמה הפוליטית המסר של הסרטון הוא שהפלסטיני הוא קורבן, החייל הוא מעוול, ולכן הכיבוש הוא דבר נורא ואיום. הכיבוש – ואולי מדויק יותר לקרוא למשטר בגדה המערבית אפרטהייד – הוא אכן נורא ואיום, אבל האם הוויראליות של הסרטון תואמת את ערכו של המסר הזה? ראינו והפצנו סרטונים רבים כל כך, כאלה, ואף קשים ממנו, האם מה שחסר לנו הוא עוד המחשה לברוטליות של הכיבוש? האם מסרים כאלה מקדמים אותנו לסיומו, או משפרים במשהו את המצב בכלל?

אני חושב שאפשר לקבוע שהתשובה היא שלילית. הישראלים ראו סרטונים כאלה די והותר, העולם ראה די סרטונים כאלה, והאדישות כיום שוברת שיאים. ייתכן שבתנאים הפוליטיים ששררו בעבר היה זעזוע כזה מוביל לפעולה נגד הכיבוש, היום כבר לא. יתר על כן, במצב הדברים היום הפצה של סרטונים כאלה אפילו מזיקה – מאחר שסוף הכיבוש אינו נראה באופק, המסר המהדהד של הפצת סרטונים כאלה – וודאי כשהם נעשים ויראליים – הוא חוסר האונים של הפלסטינים וייאוש של כל מי שמזדהים עם מצוקתם.

לעומת זאת, בסרטון השני, שכאמור, כמעט שלא שותף ברשתות החברתיות הישראליות, נראים פעילים ועיתונאים פלסטינים מתעמתים עם חיילים חמושים ומחלצים מידיהם את ח'יירי חנון האזוק. הם אינם נרתעים גם כשהחיילים יורים באוויר ומשתלטים על חנון מחדש. הפעילים מקיפים את החיילים מחלצים את חנון פעם נוספת ונמלטים עימו למכונית קרובה.

אם הצפייה בסרטון הראשון עוררה בנו הזדהות עם הסבל של חנון וזעם על החיילים, הסרטון הזה אמור לעורר בנו תקווה – הנה, לא הכול נורא כל כך, ופלסטינים מסוגלים להגן על עצמם. דרך אגב, עם ההצלחה של המפגינים הפלסטינים גם פוחתת הדמוניזציה לחיילים הישראלים: למרות הפעלת הכוח הפלסטיני, החיילים לא השתוללו באכזריות ולא פגעו באנשים גם "במחיר ההשפלה" של הצלחה פלסטינית לחלץ את חנון מידיהם.

בניגוד לסרטונים של אלימות נגד פלסטינים, שכמותם ראינו אין־ספור פעמים, תיעוד כזה של הצלחה פלסטינית הוא נדיר למדי, ולכן אמור להיות מעניין הרבה יותר. מדוע אפוא הוא כמעט שלא שותף בידי ישראלים?

מתברר שישראלים, אפילו מי שמתנגדים לכיבוש, אינם מרגישים בנוח למראה הפגנה של כוח פלסטיני. בסרטון השני המפגינים הפלסטינים אינם חסרי ישע, הם אינם פוחדים מאיומי הנשק של החיילים ומצליחים לגבור עליהם. אפילו הצלמים הפלסטינים – וחייבים להודות שבסרטון הראשון יש משהו פתטי בהמון הצלמים האצים לתפוס זווית צילום מוצלחת ואינם נוקפים אצבע להגנת בן עמם המושפל – נוטשים את עמדת העיתונאי הלא־מעורבת שלהם ומסייעים לחילוץ. כוחם של המפגינים מופעל בלי לפגוע בחיילים וללא אלימות – היש משהו מעורר השראה וראוי להפצה יותר ממאבק לא אלים מוצלח?

מתברר שלא. מחוסר תשומת הלב לסרטון הזה צריך להסיק, כנראה, שהכוח הפלסטיני אינו מעניין את הישראלים, וככל הנראה, אפילו מעורר בהם תחושת איום.

מצד אחד, אפשר להבין זאת. כולנו חונכנו לזהות כוח פלסטיני עם אלימות – ועם טרור – המופנים נגדנו. אולם הזיהוי הזה רחוק מלהיות התמונה המלאה. מאבקים פלסטינים לא אלימים הם שגרה בשטחים הכבושים, וכמו שהסרטון הזה ממחיש, לא רק שלא מספרים לנו עליהם, אפילו כשאנחנו נתקלים בהם אנחנו מפנים את המבט לכיוון אחר. יתרה מזו, מאחר שהאסטרטגיה התולה את יהבה בחשיפות מהסוג של הסרטון הראשון כשלה, וכיום הסבל הפלסטיני והאלימות הישראלית אינם גורמים לעולם לפעול לסיום הכיבוש, הפלסטינים הם שצריכים לנער את ישראל מעל גבם, או לכל הפחות להיות מסוגלים להגן על עצמם בכוחות עצמם. ולכן הסרטון השני חשוב ומעורר תקווה. אולם, למרבה הצער, החלק היחיד בסרטון הזה שזכה לחשיפה בישראל הוא הקטע שבו נראה חייל ישראלי מנפץ את חלון הרכב שאליו הובהל חנון – כלומר שוב אותו התסריט המוכר, המרגיע, אבל חסר התועלת לחלוטין – בריונות ישראלית וחוסר ישע פלסטיני.

השמאל הישראלי חייב להתמודד עם הפרדוקס הזה: מצד אחד, כוח פלסטיני – קיומו וגם בנייתו – הוא המפתח לשינוי המציאות הנוראה של אפרטהייד מעמיק. מצד שני, אנחנו תופסים כוח פלסטיני כאיום מפחיד ומסוכן. ראוי להכיר בפחד שלנו מפני כוח פלסטיני ולכבד אותו; אין ספק שהוא לגיטימי, אבל בפוליטיקה הפנים־ישראלית, המחנה המתנגד התנגדות פעילה לכיבוש הולך ונדחק אל השוליים. עלינו להכיר בעובדה שלמחנה שלנו אין די כוח, ולא אנחנו נביא את השינוי. לעומת המחנה השולי שלנו, הפלסטינים החיים בשליטתה של ישראל מונים מיליונים, וככל שכוחם יגדל, כך הם יוכלו להגן על עצמם יותר, ואולי אפילו לתבוע את זכויותיהם.

אם כן, האתגר שלנו הוא להפנים את האמת הזאת. אם נעשה זאת ייתכן שנזהה שבכל זאת יש לנו תפקיד חשוב בשינוי – להשמיע בציבור הישראלי קול שאינו מפחד מכוח פלסטיני, ואפילו רואה בו מפתח לשינוי שייטיב עם שני העמים.

מאמרים נוספים