מאמרים
מאמר
אורי אבנרי ויאסר ערפאת, תצלום לפני העיבוד: מתוך ויקימדיה, שימוש לפי רישיון CC BY-SA 4.0
25.07.2021

"המהפכה הפלסטינית והיהודים": יובל לחזון השותפות היהודית-ערבית של פתח

האירועים המדממים בזמן מבצע "שומר חומות" הציפו בציבוריות הפלסטינית את השאלה: האם לאופי האידיאולוגי והמעשי הנוכחי של תנועות המאבק הלאומי הפלסטיני ייתכנו חלופות הכוללות גם חזון יהודי-ערבי שונה לעתיד? מתברר שתנועת הפתח התמודדה עם השאלה הזאת כבר בשנת 70' וזו היתה התשובה המרתקת שניפקה
אף על פי שסבבי עימות צבאי בין ארגון חמאס בעזה לבין צה"ל נעשו בעשורים האחרונים כמעט לשגרה, העימותים האלימים במאי 2021 בישראל היו יוצאי דופן. בניגוד לסבבי לחימה דומים, במהלך ימי מבצע "שומר החומות" שדה הקרב נפרש אל תוך גבולות ישראל, בין היתר בדמות מעשי לינץ' שביצעו זה בזה ערבים ויהודים אזרחי ישראל בערים המעורבות. התקת הסכסוך הישראלי-פלסטיני לאלימות בין יהודית וערבים העלתה ביתר שאת את השאלה אם את הסכסוך מתדלקת איבה על רקע לאומי, אתני, דתי או אידיאולוגי. 
 
בהקשר זה היו מי ששאלו כיצד למעשה תנועות המאבק הלאומי הפלסטיני וההתנגדות לציונות רואות את יחסיהן עם היהודים. לא עוד אלא שאירועי החודשים האחרונים הציפו את השאלה האם לאופי האידיאולוגי והמעשי הנוכחי של תנועות אלה ייתכנו חלופות הכוללות גם חזון יהודי-ערבי שונה לעתיד. 
 
תנועת פתח התמודדה עם השאלות הללו כבר בשנת 1970, וטקסט יוצא דופן שנכתב אז מטעמה הועלה כעת מהאוב. אידיאולוגים משורות התנועה פרסמו אז בתקשורת הצרפתית פמפלט קצר שכותרתו "המהפכה הפלסטינית והיהודים" (La révolution palestinienne et les Juifs). בחודש שעבר, עם שוך העימותים, יצא הטקסט במהדורה חדשה בהקדמתו של העיתונאי הצרפתי אלאן גרש (Gresh). גרש גם פרסם קטעים מן הטקסט באתר התקשורת Orient XXI. להלן סקירת הדברים. 
 
לדבריהם של מחברי הפמפלט, העיתוי לבחינת יחסה של תנועת פתח כלפי היהודים – כזכור, הטקסט ראה אור לראשונה בשנת 1970 – מצביע על מגמה רחבה של התחדשות בתנועה. בשנים שקדמו לפרסום הטקסט עשתה התנועה הלאומית הפלסטינית כברת דרך אידיאולוגית, ותבוסתן המוחצת של מדינות ערב לישראל בשנת 1967 הבהירה להמוני הפלסטינים ש"חירותם לא תושב להם על ידי צבאות ערב במלחמה מסורתית אלא במלחמת שחרור עממית". עם זאת, "המפנה החמוש" בתולדות התנועה הפלסטינית אין פירושו אלימות לשמה: "המהפכה ביגרה את הלוחמים", כך המחברים מעידים, "אולם ככל שהדבר נשמע פרדוקסאלי – אנו נעשים יותר סובלניים, שכן אלימות אידיאולוגית ומילולית מולידה רק ייאוש ותסכול". כך נפתחה התנועה הלאומית לשמוע קולות לא־שגרתיים, ובשנות השישים אף קיימו אנשיה "דיונים מעמיקים ופוריים עם אינטלקטואלים יהודים שוחרי קדמה שהגיעו מכל העולם כדי לקיים שיח עם אנשי המהפכה". 
 
כתוצאה מתהליכים אלו השתנתה תפיסתם של אנשי התנועה הלאומית הפלסטינית. הם החלו לבחון מחדש מיהו ידיד בעיניהם ומיהו אויב, הבינו שתאוות נקם איננה מניע מספיק כדי לנהל בשמו מלחמת שחרור, ולא פחות – חידדו את ההבחנה בין ההגדרה "יהודי" להגדרה "ציוני". עיון מעמיק בתולדות העם היהודי לימד אותם שישנן מקבילות מפתיעות בין האחרון לבינם, ושלמעשה, היהודים סבלו מיחס גזעני וחוו את פשעי הנאצים באופן דומה לאיך שהפלסטינים חווים את פשעי הציונות. עם זאת אין לחשוב שמדובר במקרה של קורבן שהפך לתליין. ניצולי השואה שהגיעו לארץ הוטעו על ידי הציונים לחשוב שמדובר ב"ארץ ללא עם", ולמעשה נפלו קורבן להטעיה: הציונים משכו אותם לארץ בעורמה, וזאת כדי להגדיל את אוכלוסייתה היהודית של הארץ עד שלא תהיה ברירה אלא לגרש ממנה את הפלסטינים. האויב האמיתי אינם היהודים אלא הציונים, מטעימים המחברים, ולמעשה הציונות היא גם אויבתם של חלק מהיהודים: "היהודים הערבים, 'המזרחים' בלשונם של הציונים, חוו בישראל אפליה מצד האוליגרכיה האירופו-ציונית עד שקיבלו, בעל כורחם, את הטיעון שלפיו עליהם להילחם בנו כדי לשרוד". אנשי התנועה הלאומית הפלסטינים אף קראו בכתביהם של יהודים הומניסטים כמרטין בובר, והבינו: "היהודים אינם מפלצות". דימוי יהודי חדש נולד. 
 
לא עוד: מכיוון שהאויבים הם הציונים ולא היהודים, האחרונים יכולים ואף מוזמנים להיות שותפים מלאים במאבק הלאומי הפלסטיני. הכותבים מעידים שהסטודנטים היהודים האירופאים שהגיעו מאירופה למחנות האימונים של פתח בירדן אומצו בחום ובאופן ספונטני, והדבר נטע בהם אופטימיות ותקווה: "יבוא יום", הם מייחלים-מתנבאים, "ואלפי יהודים יבואו ללחום לצידנו כתף אל כתף למען שחרור פלסטין; הוא יבוא מהר מכפי שחשבנו". אם הרוח העולה מן הדברים היא שמדובר בוויתור קוסמטי שמסתכם בכך שהתנועה הפלסטינית ניאותה לקבל לשורותיה חברים שדתם במקרה יהודית, הרי שלא זה המצב. המחברים מעידים: "מה שמתחולל הוא שינוי גישה עמוק. הפלסטינים שהוגלו ונרדפו החליטו לשנות את היעדים. הם מעוניינים כעת לבנות פלסטין חדשה, שיהיה בה מקום אפילו ליהודים שחיים כיום בישראל". באותה רוח אופטימית ופתוחה, המחברים מסכמים: "כעת אנו מקווים ליזום דיאלוג על בסיס התוודעות מעמיקה. המהפכה רעננה וחיונית, ואנו הלוחמים נמשיך להיאבק – ולהתוודע – עד לניצחון!"
 
הרבה השתנה במרוצת יובל השנים שחלף מאז פרסום מילים אלה לראשונה ועד היום. "רעיון שתי המדינות מת", קובע מהדיר הטקסט אלאן גרש, "והסטאטוס קוו, אם בכלל ניתן לקרוא לו כך, פירושו למעשה מלחמות בלתי־פוסקות". לדעתו, השינויים הרבים מצביעים כולם בכיוון אחד – הרעיונות שביטאו אנשי פתח בשנות השבעים שבים להיות רלוונטיים, ובשלה השעה "להקים חברה שוחרת קדמה פתוחה לכול – ליהודים, לנוצרים ולמוסלמים. חברה שתשליך מאחורי גבה את הסיסמאות... ותחליף את חברת האפרטהייד שכונן הכיבוש". 
 
זהו כמובן תיאור חלקי בלבד של החזון שמובע בטקסט "המהפכה הפלסטינית והיהודים". אומנם, באותו חזון נמצא ליהודים מקום, כפי שמדגיש גרש, אולם נמצא בו גם מקום להדגשת מרכזיות המאבק הצבאי נגד המדינה הציונית. עוד יש לזכור שבסופו של דבר, הטקסט מציע תוכנית פעולה שבמהותה איננה חברתית כמו שהיא לאומית – הקמת מדינת לאום פלסטינית גדולה. 
 
כך או אחרת, בראי ההיסטוריה ארגון פתח איננו כפי שהיה בשנות השבעים, ונראה שלא הוא זה שיוכל להקים מדינה פלסטינית אחת מן הים לירדן, אם הדבר בכלל אפשרי. אולם במנותק מן הנסיבות המקוריות שבהן הובע הרעיון לראשונה, אין ספק שאירועי החודשים האחרונים מעידים שאחדות שורות יהודית-ערבית נחוצה יותר מתמיד גם בתוך גבולות ישראל. "המהפכה הפלסטינית והיהודים" הוא טקסט שמראה שברגע היסטורי מסוים, אומנם רחוק, גורם מרכזי בסכסוך הרים קול משמעותי שראה בשותפות כזו רעיון אפשרי ואף מיוחל. 

בשיתוף עם מאמרים נוספים