מאמרים

מאמר
עבאס ברמאללה, מאי 2020 (צילום: רויטרס)
03.09.2020

מה קרה לדיפלומט הפלסטיני מספר אחת?

ההסכם של ישראל עם איחוד האמירויות הציב את הפלסטינים במבוכה שלא ידעו כמותה בעבר. איך קרה שדווקא מחמוד עבאס, אשף הדיפלומטיה שהוביל הישגים מרשימים לעמו, ספג מכה כה קשה, והאם יצליח להתאושש ממנה ולהשיב את הסוגיה הפלסטינית לסדר היום?
בנובמבר 2012 עמד יו"ר הרשות הפלסטינית על בימת העצרת הכללית של האו"ם וזכה לתשואות רמות. העולם אז חיבק אותו ואימץ בחום את דרכו. לכולם היה ברור שעבאס "עשה את זה" ובגדול – הביא הישג חסר תקדים לעמו ושב לרמאללה עם הצלחה היסטורית. הדיפלומט מספר אחת של ההנהגה הפלסטינית הצליח במאמצים רבים לגייס את הקהילה הבין־לאומית ואת העולם הערבי לצידו, וברוב קולות התקבלה הצעת ההחלטה המעגנת את מעמדה של הרשות הפלסטינית כמדינה משקיפה, לא חברה, באומות המאוחדות.
 
בעשור האחרון נישא עבאס על גלי ההישג הדיפלומטי הזה. ההצלחות באו בזו אחר זו. הפלסטינים הצטרפו לשורת ארגונים בין־לאומיים, חתמו על עשרות הסכמים ואמנות בין־לאומיות וקיבלו גושפנקא חוקית להיות חלק ממשפחת העמים. זה היה קו פרשת המים, שלא רק סימן פרק חדש בהיסטוריה הפוליטית של הפלסטינים, אלא גם אותת לעבאס שהמדיניות שהתווה – "הדיפלומטיזציה של הסכסוך" – מוכיחה את עצמה, ויש לדבוק בה.
 
עם ההצלחות בא התיאבון, ועבאס המשיך בנחישות בבליץ דיפלומטי רחב היקף. הוא פתח בקמפיין הקורא למדינות העולם להכיר ברשות הפלסטינית מדינה במעמד של חברה מלאה באו"ם, ומאמציו כוונו גם לבית הדין בהאג, בניסיון להעמיד לדין בכירים ישראלים על מה שמכונה פשעי מלחמה.
 
עבאס ייצא את הסוגיה הפלסטינית לשדה הדיפלומטי והבין־לאומי. הן אידיאולוגית והן פרגמטית הוא האמין כי זו הדרך הנכונה והמועילה ביותר להפעיל לחץ על ישראל, לגרוף ממנה ויתורים ולאלצה לשוב לשולחן המשא ומתן. בסופו של דבר קרה ההיפך – ככל שעבאס התעקש לתקוף את ישראל יותר ויותר בשדה הדיפלומטי, כך הקשיחה ישראל את עמדותיה והשיבה במלחמה דיפלומטית משלה, שכללה, בין היתר, חיזור אחר המדינות הערביות וניסיונות לרקום עימן קשרים במנותק מהסוגיה הפלסטינית או לצידה.
 
ואז הגיעה "עסקת המאה" של הנשיא טראמפ. הפלסטינים החלו לחזר על הפתחים של המדינות הערביות ולשכנען לדחות את הדיל האמריקני–ישראלי, אבל זה כבר היה מאוחר מדי, ידיהן של ארצות הברית וישראל כבר היו עמוק בפנים.
 
הפלסטינים לא קראו נכון את המפה, והיו שבויים בקונספציה הישנה והמוכרת שהמדינות הערביות לא יזנחו אותם בשום מחיר. כאילו המזרח התיכון הוא אותו מזרח תיכון, וכאילו האינטרסים יהיו כפופים לעד לעקרונות מקודשים.
 
עבאס שלח זרועות לכל יבשת אפשרית. הוא התחבב בעיקר על האירופים ודאג בעקביות לטפח את קשריו עימם. ביחסיו עם המדינות הערביות – הוא השקיע קצת פחות. ייתכן כי סבר שהן ממילא בכיס שלו, ואולי לא שיער כי משהו במזרח התיכון יכול לזוז גם בלי התקדמות בסוגיה הפלסטינית תחילה. כך או כך, צלצול ההשכמה הגיע עם ההודעה על ההסכם בין ישראל לאיחוד האמירויות, ובהנהגה הפלסטינית חטפו סטירה כואבת.
 
ההלם הראשוני הביא את הבכירים ברמאללה, ובראשם עבאס, להגיב תחילה מהבטן. ההודעה שפורסמה כללה השתלחות באיחוד האמירויות, וההסכם עם ישראל כונה בגידה ונעיצת סכין בגב. הפלסטינים, במעשיהם, קוממו עליהם חלקים רחבים בדעת הקהל הערבית, ובמקום לעורר אמפתיה למצבם, גרמו לתחושת מיאוס, והמשבר הוחרף.
 
מחמוד עבאס בחר להשיל מעליו את חליפת הדיפלומט ולתקוף חזיתית ופומבית את האמירויות, במקום לעשות "בקרת נזקים" מיידית ולפעול לגיוס יתר המדינות הערביות לצידו. מסיבותיו שלו, מוצדקות ככל שיהיו, גם הפעם הוא בחר במדיניות של "הכול או כלום". ההתפכחות באה רק בשלב מאוחר יותר ובעקבות לחץ פנימי בתוך הנהגת אש"ף.
 
הפלסטינים לא יצאו מגדרם בעשור האחרון לחזק את שיתופי הפעולה הכלכליים, האזרחיים והחברתיים עם מדינות ערב. מה שהגדיר את היחסים בין הצדדים היה בעיקר הסוגיה הלאומית הפלסטינית ותו לא. התפיסה בקרב ההנהגה הפלסטינית לא השתנתה, לא הותאמה למציאות החדשה, ונשארה כשהייתה: קודם כול מדינה פלסטינית – היא המפתח להכול, ורק אחר כך יהיה אפשר להתפנות לפיתוח כל יתר היבטי החיים האחרים. וכך התקבעה התפיסה כי פיתוח כלכלי מואץ, השקעה בתשתיות, בתיירות ובכלכלה, שקולים למעין ויתור על הלאומיות הפלסטינית. במבחן התוצאה הותירה התפיסה הזאת את הפלסטינים במידה רבה מאחור.
 
ואולם, ברמאללה מתעקשים שמבחינתם לא הכול אבוד והסיפור עדיין לא גמור. עבאס כבר הוכיח שהוא יודע לחלץ את עצמו ממשברים ולמצוא סולמות לרדת מהעץ כשהוא חפץ בכך. בשבוע שעבר הוא קיבל את פניו של שר החוץ הבריטי ברמאללה, והחלו להופיע איתותים שנבחנות דרכים להקמת מנגנון שיאפשר לפלסטינים לחדש את המשא ומתן. עבאס מצידו הביע פעמים רבות את נכונותו להשתתף בכל מתווה שבו ארצות הברית לא תהיה נותנת החסות הבלעדית. זוהי אחת הדרכים שבאמצעותה יוכל לנסות ולהתאושש מעט מהמכה שספג ולנצל את המומנטום שנוצר סביב דחיית הסיפוח. בשנים האחרונות ההנהגה הפלסטינית בעיקר הגיבה ולא יזמה. במקום להתבוסס בתחושת תסכול וכעס, היה עבאס יכול להציע תוכנית נגדית לתוכניתו של טראמפ ולהניח על השולחן יוזמה משלו.
 
האם ימצא עתה עבאס אוזן קשבת ויצליח לייצר שיתופי פעולה, או שמא ייתקל בהססנות בקרב מדינות מסוימות שלא יסכימו לסכן את יחסיהן עם ארצות הברית ולהיכנס עימה לעימות? האם יצליח לקבל הבטחה מהמדינות הערביות שחימום יחסיהן עם ישראל יותנה בפתרון הסוגיה הפלסטינית ובקידום המשא ומתן? האם יצליח להשפיע על מרוקו, עומאן, סודאן, סעודיה, ויתר מדינות המפרץ, להוריד את הרגל מהגז ולחשב מסלול מחדש? או שאולי יקרה ההיפך, משמע, מדינות ערב הן שינסו לשכנע את עבאס קבל את החלק הכלכלי של תוכנית המאה, לפתוח בערוצי קשר שקטים עם האמריקנים, ולהגיע להסכמות בפרופיל נמוך.
 
החלטות קשות עומדות לפני ההנהגה הפלסטינית. ברמאללה יצטרכו לעשות חשבון נפש ולבחון את מדיניותם מחדש לנוכח השתנות המציאות. "הדיפלומטיזציה של הסכסוך" עבדה לא רע לעבאס והניבה הישגים מרשימים, אך לא לעולם חוסן. האם בצומת הדרכים הזה יבחר עבאס ליזום מהלכים ולבנות אסטרטגיה חדשה ושונה מקודמותיה? עד כמה ידחפו אותו ההתפתחויות האחרונות לשנות סדרי עדיפויות?
 
כעת נדרשים הפלסטינים לשלם ביוקר על הזנחת היחסים עם המדינות הערביות לאורך השנים, על חוסר התגמשות מול המציאות המשתנה, על ההתבצרות בקונספציות ישנות, ועל היעדר היוזמה. אצל עבאס ככלל העקרונות קודמים לפרגמטיזם, אבל הוא כבר הראה שהוא יכול לצאת מהכלל. עם זאת, הכישלון הדיפלומטי צורב ומהדהד, ולא בטוח שעבאס יוכל לעצור את הרכבת שכבר יצאה לדרך.
מאמרים נוספים