מאמרים
מאמר
הפגנה בשיח' ג'ראח, יוני 2021 (צילום: רויטרס)
19.08.2021

מי אתם מוחמד ומונא אל־כורד?

מה שאפיין את המאבק הפלסטיני הנוכחי, ממחאת שיח' ג'ראח ואילך, הוא ההרגשה שהוא חזר לרחוב, חזר להיות מאבק עממי. שתיים מהדמויות שהכי מזוהות איתו הם התאומים מוחמד ומונא אל־כורד שהצליחו להביא את השכונה הירושלמית למרכז הבמה. ראיונות שהתפרסמו איתם לאחרונה מאפשרים להעמיק בדמותם
הגירוש המתוכנן של התושבים הפלסטינים בשיח' ג'ראח והשתלטות מתנחלים על בתיהם עלה לכותרות לאחרונה עם ההסלמה שהתרחשה במאי, פריצת הצבא הישראלי לאל־אקצא, התקיפה הישראלית המחודשת על עזה והפגנות המחאה שפרצו בכל רחבי פלסטין ההיסטורית. מה שאפיין את המאבק הפלסטיני הפעם הוא ההרגשה שהוא חזר לרחוב, חזר להיות מאבק עממי, והורגשה בו הסולידאריות בין חלקיו השונים של העם הפלסטיני. נוסף על כך, התקיימו הפגנות תמיכה בפלסטינים בערים רבות בעולם. נראה כי אחרי שנים, חזר המאבק הפלסטיני לרחוב. 
 
מוחמד ומונא אל־כורד הם אולי השמות הכי בולטים בזירה המקומית והבין־לאומית. התאומים משיח' ג'ראח  שעמדו בקדמת הבמה של הקמפיין #savesheikhjarrah (הצילו את שיח' ג'ראח) הצליחו להביא את קול השכונה הירושלמית ואת מאבקה לקדמת הבימה, זאת בזכות השיח הלא־מתנצל שלהם והשימוש הנכון שהם עשו במדיה החברתית – דבר שלאחר מכן הסב הרבה תשומת לב למאבק בסילואן וביתא (מאחז אביתר). מונא הביאה את מה שמתרחש בשכונה, את תקיפות המתנחלים והמשטרה הישראלית ואת ההתעמרות וההתנכלות לרבבות עוקבים דוברי ערבית ברחבי העולם. מוחמד השתמש בפלטפורמות של המדיה החברתית ובראיונות באנגלית למאות אלפי עוקבים ברחבי העולם.
 
לאחרונה התראיין מוחמד אל־כורד בהרחבה לשני אתרים - מתראס ופוסחה. מאמר זה מביא את עיקר דבריו בשני ראיונות אלה.
 
במשך שנים, השיח ששלט בסוגיה הפלסטינית היה זה של ארגוני זכויות האדם (המבוסס על המשפט הבין־לאומי). ארגוני זכויות האדם "חשפו את ההפרות הישראליות בשטחים הכבושים" ו"גינו את פעולותיה של ישראל נגד הפלסטינים". לעומת זאת, מוחמד אל־כורד הצליח להכניס שיח חדש שקורא למתרחש בפלסטין "קולוניאליזם התנחלותי" ומדבר על "טיהור אתני של העם הפלסטיני". שפה חדשה זו היא כבר לא השפה המכובסת של דיפלומטים ושל ארגוני זכויות אדם; זוהי שפה שמדברת על קולוניאליזם התנחלותי, על משטר אפרטהייד ועל טיהור אתני שישראל מבצעת נגד הפלסטינים. לפי מוחמד אל־כורד לא מדובר בשיח שמגיב להאשמות ומתגונן, אלא בכזה שאינו מהסס להפנות אצבע מאשימה לישראל ולמדינות התומכות בה. כאשר אנחנו מגיבים כל הזמן לטענות ולהאשמות, אנחנו נשארים במקום מתגונן ונתקעים בתוך מעגל שאי־אפשר לצאת ממנו.

ברגע שיוצרים שיח חדש ומפרקים את השיח הישן, מתחיל להתרחש שינוי שבו גם מותר להביע זעם ותסכול - שיח שאינו רק מגיב אלא גם מבטא רגשות ויוצר דינאמיקה חדשה. הפלסטינים הצליחו לסחוף את העולם עם הפגנות תמיכה בנות אלפי משתתפים ערים; השיח השתנה והפך להרבה יותר רדיקלי בעזרת שידור עצמאי מהשטח ושימוש במדיה החברתית במקום בכלי התקשורת המיינסטרימים. בהתייחסו למצב שנוצר, מוחמד אל־כורד מזכיר את מאבק השחורים בארה"ב אחרי הרגיתו של ג'ורג' פלויד בידי שוטר; מאבק זה קרא לביטול של המשטרה ושל בתי הכלא בארה"ב ולא לרפורמות. השיח הרדיקלי שהתרחש בארה"ב בשנה שעברה הגביה את התקרה, אפשר למאבק הפלסטיני להעלות את הרף שלו ולהפוך לרדיקלי הרבה יותר מצד אחד, אך גם לנגיש הרבה יותר - עכשיו אפשר לשמוע פלסטינים בכלי התקשורת שמדברים על שחרור פלסטין מהנהר לים. 
 
כך לדוגמה, במקום להיכנס לוויכוחים חסרי טעם על שאלות ועל טענות נדושות כמו "לפני 48 לא היה כאן אף אחד" או להאשמות על אנטישמיות במאבק הפלסטיני (שפעמים רבות עולות מפיהם של אנשים שבעצמם אינם מבדילים בין יהדות לציונות, ועל כן הם בעצמם נגועים באנטישמיות), הוא מפרק את הטענות האלה וטוען כי הן מעידות יותר על השואל עצמו וכי המטרה שלהן אינה באמת לקבל תשובה או לדעת משהו. מוחמד מסרב ליפול לפח הזה, פח שאמור להשאיר את הפלסטינים בעמדה מתגוננת, והוא חושף את הגזענות של השואל במקום להוכיח את האנושיות שלו. ואם באנושיות עסקינן, הוא גם מאמין שלפלסטינים יש זכות לכעוס ולהביע את הכעס שלהם, ושזה פשוט לא־אנושי לצפות מהפלסטינים לשבת בשקט ולא למחות על כל חוסר הצדק שמתרחש כלפיהם. 
 
הוא התחיל לכתוב שירה בשנת 2014, וכתב בעיקר על גירוש ועל נישול. הוא אומר שהוא מושפע מאוד מסבתא שלו ומנשים פלסטיניות שמהן הוא ממשיך ללמוד עד היום. אחרי שנתיים שבהן ניסה לכתוב ולהסביר את האנושיות של הפלסטינים, הוא פשוט ויתר, כי הוא הבין בזמן מגוריו ולימודיו בארה"ב שאנשים בארה"ב מבינים את אנושיותם של הפלסטינים, אך פשוט לא אכפת להם אם הפלסטינים יגורשו או יאבדו את בתיהם - אז הוא הרים ידיים והפסיק להסביר את העובדה שפלסטינים הם בני אדם, ובמקום זאת התחיל לכתוב על רגשותיו, והוא כותב בציניות. הוא אומר שהוא רואה את הקשר בין הרגיתו של ג'וג'ר פלויד בידי שוטרים בארה"ב לבין זה שכוחות הביטחון הישראלים מאמנים שוטרים בארה"ב. השירה שלו, לדבריו, מביעה ציניות וגובלת באפתיה כי הוא כבר אינו מנסה לשכנע אף אחד בשום דבר. 
 
ביקורת גם נגד הרשות
מוחמד מבקר גם את ההנהגה הפלסטינית הקיימת ואת מערכת התמיכה והמימון הבין־לאומית שמממנת את הרשות הפלסטינית ואת הדיפלומטיה הכושלת שבסופו של דבר לא לא עזרה לפלסטינים, אלא גרמה להם נזק מכיוון שיצרה שני מעמדות בחברה: המעמד "הגבוה" של אלה שמקבלים מימון זר (ועוסקים בדיפלומטיה) ומעמד הפועלים או העניים שנמצאים ברחוב ואינם מסתמכים על סיוע זר. מוחמד מביע דאגה עמוקה מהפער שנוצר בין שני מעמדות אלה. מובן שבני המעמד הגבוה יותר אינם נהרגים מנשק של חיילים ישראלים ואינם מבינים מה מתרחש ברחוב הפלסטיני, ובני המעמד הנמוך כן מבינים ומקריבים את גופם ומשלמים בחייהם. מוחמד אומר שהצעד הבא במאבק הוא לגרום לפוליטיקאים הפלסטינים להשתמש בשיח הפלסטיני החדש שנוצר ברחוב. הוא מאמין שזו לא תהיה עבודה קלה, אך היא עבודה חשובה ביותר, כי הפער שנוצר בין המעמדות השונים בחברה הפלסטינית הוא משהו שחייבים להיאבק בו, וחייבים לעבוד קשה מאוד כדי להקטינו. הרחוב הפלסטיני וההתקוממות העממית גם ברחוב וגם בעולם הווירטואלי אינם משויכים פוליטית לאף צד. ההתקוממות הזו היא אולי בעלת יכולת פוליטית או צבאית פחותה, אך מדובר בתנועה שאינה נכנעת לאף צד, אלא גאה ובטוחה בעצמה. הוא גם מודע לכך שהרשות הפלסטינית היא כלי של ישראל וישראל היא זו שאחראית בסופו של דבר להתנהגות האלימה והלא־הוגנת של הרשות כלפי הפלסטינים בגדה המערבית. 
 
במאי האחרון צפה העולם בהתמוטטותו של מערך ההסברה הישראלי בעל המימון הגדול מאוד בבמות המדיה החברתית. מערך ההסברה בשלמותו לא הצליח לעמוד מול הסטוריז והפוסטים של תושבים  פלסטינים שדיווחו מתוך השכונות שלהם. השאלה שנשאלת עכשיו היא איך השיח הזה יכול לגרום לשינוי מהותי בעתיד.  
 
מוחמד מסרב שוב ושוב להיכנע לשאלות נגועות בגזענות שנשמעות כאילו הן הועתקו ממערך ההסברה הציוני. הוא אומר שטענות ושאלות כאלה (חמאס אחראית למצב ברצועת עזה; לא היה כאן אף אחד לפני 48 וכו') הן כמו כל פרופוגנדה - שטחיות וקל לחזור עליהן, וכי המטרה שלהן אינה להכיר את הצד הפלסטיני לעומק או לדעת מה באמת חושבים הפלסטינים, אלא לשים את הפלסטינים בעמדה של התגוננות. הוא מאמין כי חשיפה של כוונות אלה בריאיון טלוויזיוני בן חמש דקות יעילה ומשמעותית הרבה יותר מאשר להיכנס למאבקים אידיאולוגיים, שבדרך כלל מצריכים זמן רב יותר מאשר ריאיון טלוויזיוני קצר. עוד דוגמה קלסית לשאלות מוטות כאלה היא כששואלים מרואיינים פלסטינים מה הם חושבים על אנטישמיות או מנסים להאשים אותם באנטישמיות בזמן שאת הצד הציוני לא שואלים למשל על אסלאמופוביה או על גזענות. כל זה קשור בדחיקה לפינה של פלסטינים ולניסיון לגרום להם שוב ושוב להתגונן כחלק מהמערך שמוחמד והרחוב הפלסטיני ערים לו עכשיו.
 
חיבור של מאבקים הוא דבר חשוב בעיניו של מוחמד אל־כורד. תשובתו לביקורת מצד גורמים בחברה הפלסטינית על כך שהוא מדבר עם "המערב", היא שהמערב אינו רק אנשים לבנים אימפריאליסטים, אלא הוא מורכב מסוגים רבים של אנשים שחלקם סובלים גם הם מדיכוי ברמה כזו או אחרת וחלקם מתנגדים לפשיזם ותומכים בצדק חברתי. לכן לדבריו חשוב לפנות לאנשים בעולם ולדבר איתם כדי שיפעלו נגד ישראל ונגד שיתוף הפעולה של המדינות שלהם עם ישראל, ולא לממשלות או למנהיגים פוליטיים. כמו כן, צריך לצאת מנקודת הנחה שריאיון טלוויזיוני בערוץ כזה או אחר לא ממש ישנה את המציאות של הפלסטינים, אך חשוב שדוברים פלסטינים יגיעו לסלונים של אנשים ברחבי העולם. חשוב גם להתעמת עם דיפלומטים ועם אנשים הנמצאים בעמדות של מקבלי החלטות כי הידיים שלהם נגועות בדם. הוא מדגיש את החשיבות בעימות זה ובחשיבות שבלהיות לא־מנומסים (כי הנימוס, שאף הוא נכפה על הפלסטינים במקרה זה, הוא חלק מהדה־הומניזציה נגדם כי מצפים מהם לשבת בשקט ולהגיב בנימוס בזמן שהורגים אותם ומגרשים אותם מבתיהם), כדי לחשוף את המנגנון שמשרת את ישראל ואת הציונות, ולקרוא לאנשים במדינות שונות להפעיל לחץ על מדינותיהם להפסקת שיתוף הפעולה עם ישראל.
 
מוחמד אינו מחבב את זה שמכנים אותו ואת אחותו התאומה "אייקונים של המאבק הפלסטיני". הוא טוען שאייקון היא דמות שנלקח ממנה חופש הבחירה או חופש ההחלטה, ועל כן הוא מסרב להיות אייקון. הוא גם בטוח שהוא ואחותו התאומה מונא אינם מסכימים על הכול, כפי שאנשים שמכנים אותו אייקון אינם מסכימים איתו על הכול. הוא מוסיף שהמילה "אייקון" מבעיתה אותו כי בסופו של דבר הוא אדם שמגן על ביתו (כפי שמונא חוזרת ואומרת), אך נוסף על כך שהוא מגן על ביתו, הוא שונא קולוניאליזם, מעמדיות וגזענות, והוא פועל לסיים אותם. 
 
מוחמד הפך לאייקון אולי בשל העובדה שהוא מספר את הסיפור הפלסטיני כפי שהוא, ומקרב את האנשים שעוקבים אחריו לרחוב הפלסטיני, מבלי לערב בכך ארגונים מממנים או דיפלומטיים.

בשיתוף עם מאמרים נוספים