Below are share buttons

אביב ערבי בארגוני השלום הישראלים

האביב הערבי אכן "מספק לארגוני השלום מספר הזדמנויות לעורר שיח ציבורי חדש". אולם זאת רק בתנאי שהם מוכנים להביט במראה האכזרית ולעדכן את הפרדיגמה הליברלית, הניאו-ליברלית, החילונית, האשכנזית, הגברית והאליטיסטית שלהם

לפני חודשיים פרסם מכון מיתווים, המכון הישראלי למדיניות חוץ אזורית, נייר עמדה אשר בחן את התמודדותם של ארגוני השלום הישראלים עם הפתעת ה"אביב הערבי". המחברת, יעל פתיר, נציגת ארגון ג'יי סטריט בישראל, סבורה כי ההבדל המרכזי בין תגובתם של ארגוני השלום למתרחש לבין תגובתה של ממשלת ישראל היה "מידה פחותה של חשדנות ונכונות לבחון את ההתפתחויות האזוריות באור חיובי". היא טענה כי הארגונים, שהסיבה לקיומם היא קידום סדר יום של שלום ושיתוף פעולה ישראלי-ערבי, נחרדו מההשפעות האפשריות של ה"אביב הערבי" על סדר היום הזה. לכן הם העדיפו להתעלם מהאירועים ולהותיר את אסטרטגיית הפעולה שלהם כמות שהיא. פתיר המליצה לארגוני השלום הישראליים, אשר האביב הערבי "לא הצמיח עד כה פרחים חדשים" בערוגתם, "למצוא דרכים להתחבר להתפתחויות באזור, בין שאלו משרתות את מטרותיהם המיידיות ובין שלא".

 

פתיר מעלה במסמך טענות רבות שהן נכונות וחשובות. למשל, חשיבות הצגתה של יזמה ישראלית מקבילה ליזמה הערבית; הצורך ביצירת שיתופי פעולה ודיאלוג ישראלי-ערבי ברמת החברה האזרחית תוך שימוש ברשתות החברתיות; התחברות לשיח הזכויות העומד ביסוד גל המחאה ששטף את המדינות הערביות, ועוד. אולם הביקורת שהיא מותחת על ארגוני השלום היא זהירה ומנומסת מדי, לטעמי. ניתוח יסודי של תגובתם של הארגונים הללו לאביב הערבי דורש התייחסות לתפיסות המניעות אותם, לשיטות הפעולה שלהם, להרכבם ולכלים המקצועיים והתרבותיים העומדים לרשותם. בכל ההיבטים האלה דומה שארגוני השלום הישראלים נדרשים לחשבון נפש מר וכואב ולא לתיקונים הקוסמטיים למדי שמציעה פתיר.

 

לפני שנים ספורות דיברתי עם ראשי אחד מהארגונים שפתיר מזכירה. שאלתיו מדוע ארגוני השלום רוויים בוגרים מהוללים ומעוטרים של מדעי הכסף באוניברסיטאות המובילות בארצות הברית, כולם דוברי אנגלית רהוטה, אך מעט מזעיר מהם יודעים חצי דבר על המזרח התיכון והאסלאם, שלא לדבר על יכולת מינימלית לנהל שיחת חולין בערבית. תשובתו הייתה לא-משכנעת: יש מעט משרות ותפקידים בארגוני השלום. אולם שְאֵלָתִי הייתה מדוע את מעט המשרות הללו מאכלסים אנשים מסויימים ולא אחרים. תהיתי גם מדוע ארגוני השלום מוותרים מלכתחילה על בוגרי לימודי האסלאם, המזרח התיכון והערבית במוסדות להשכלה גבוהה לטובת מנגנוני המדינה, האזרחיים והצבאיים-בטחוניים, שדווקא שמחים לקלוט אותם אל שורותיהם. חשבתי שכך נוצרת "חלוקת עבודה" המזינה את עצמה, שבה ארגוני השלום מדברים אנגלית ליברלית, ובדרך כלל ניאו-ליברלית, המנותקת לחלוטין מהמתרחש במזרח התיכון, בעוד שבוגרי המזרח התיכון, האסלאם והשפה הערבית מוצאים את מקומם בשירות המדינה. העבודה במגזר הציבורי מספקת להם שפע הזדמנויות לבחון את המזרח התיכון והערבית מזווית ממסדית ושמרנית המוטרדת מסיכונים יותר משהיא מסתקרנת מסיכויים.

 

לא קיבלתי תשובה המניחה את הדעת. נותר לי להתנחם בדברים שכתב לי בדואר אלקטרוני מנהל של ארגון שלום אחר, שנושא כיום במשרה נאה בארגון בין-לאומי, שבהם התעקש כי "לא צריך לדעת ערבית כדי לדבר עם המצרי או הפלסטיני". אותו מנהל הסתפק לחלוטין ביכולת שלו "לעשות עסקים" עם פרומיל של פרומיל אליטיסטי מהחברה המצרית. הוא נהנה מהסתופפות בצִלָּם של דיפלומטים ופוליטיקאים, בעלי הכוח, ה"השפעה" והשררה, ולא הטריד אותו כלל שאינו מסוגל לתקשר עם הערבי מן השורה בשפתו.

 

זו הסיבה הראשונה לשוקת השבורה שבפניה עומדים ארגוני השלום הישראליים כעת. הם אינם מסוגלים להבין את המתרחש במדינות ערב שלא דרך תיווך של השפה האנגלית; הם אינם מסוגלים לנתח לעומק אירועים והתפתחויות במדינות ערב ללא סיוע של מומחים ואנשי מקצוע חיצוניים; וגרוע מכל, ספק עד כמה כל זה מעניין אותם. הרי אפשר לסגור דיל באנגלית עסקית מלוטשת עם דודו של השליט ובנו של הראיס! אז זהו, שלא. כבר לא. את המלכים והנשיאים מחליפה כעת אליטה שלטונית חדשה, דוברת ערבית וחושבת אסלאמית. מי בארגוני השלום מסוגל להבין אותה? מי בארגוני השלום בכלל רוצה להבין אותה?

 

בהזדמנות אחרת שאלתי דיפלומט לשעבר שהיה פעיל באחד מארגוני השלום הישראלים מדוע לדעתו יש בארגונים הללו דומיננטיות אשכנזית, חילונית וליברלית (אפשר להוסיף גם גברית), והאם אינו סבור שמחנה השלום הישראלי מפגין התנשאות על סביבתו הפנימית (בישראל) והחיצונית (באזור). הדיפלומט, אדם חכם ומעמיק לכל הדעות, לא ירד לסוף דעתי ונפגע מהרמיזה. האם אני באמת חושב, תהה, שמזרחים, דתיים ובעלי תפיסת עולם שמרנית מודרים בכוונה מהארגונים הללו? אוכלוסיות אלה לא מצאו את דרכן לארגוני השלום מסיבות השמורות עמן. במקרה זה, נדמה לי, חשתי חוסר תוחלת גבוה אף יותר מזה שחשתי במהלך הדיון על מקומם של "מזרחנים" ו"ערביסטים" בארגונים הללו.

 

בנייר העמדה שחיברה מבקרת פתיר, אמנם, את הרכבם של ארגוני השלום, ומכירה בדומיננטיות האשכנזית במחנה השלום הישראלי, בהתנתקותו מהמאבק על הזהות המזרחית והערבית בישראל ובניתוקו מהמאבק נגד משטרים משעבדים ומנצלים במזרח התיכון. היא אף מודה כי "עבור חלק מארגוני השלום המעבר לקידום מדיניות של מאבק כנגד המערב או ההסדר הקפיטליסטי-גלובלי הוא רחוק שנות אור". אולם בסופו של דבר היא סבורה כי הארגונים "אינם צריכים להשתנות אלא רק לאפשר מקום לקבוצות חדשות להיכנס ולהשפיע". נדמה לי שההמלצה הזו היא החמצה גדולה של הזדמנות לתיקון יסודי בארגוני השלום.

 

המלצותיה של פתיר חושפות כי היא מקבלת את הפרדיגמה ה"ליברלית" של שלום. היא מכירה אמנם בחשיבותם של ערוצי תקשורת עם גורמים דתיים ובעיקר אסלאמיים, אך מאמינה כי השותפות הטבעית של ארגוני השלום היא עם ליברלים ערבים. היא מתעלמת מהעדרן של אוכלוסיות דתיות ושמרניות מארגוני השלום הישראליים, ומתעלמת מכך שארגוני השלום הללו, בהרכבם הנוכחי, אינם מסוגלים לתקשר עם אוכלוסיות דתיות ושמרניות ערביות: הם עיוורים להן לחלוטין, וגם לו רצו בכך, אין בידם את הכלים המקצועיים והתרבותיים להבין את האוכלוסיות הללו ולתקשר עמן.

 

הרשתות החברתיות מאפשרות אכן נגישות בלתי-אמצעית לאוכלוסיות רבות ומגוונות, אך שתי הדוגמאות שפתיר מציינת בהקשר זה הן הקמפיינים "We Love You Iran" ו"We are with Egypt". הקמפיינים האלה בטלים בשישים אלף ביחס לשיח הציבורי המתנהל ברשתות החברתיות בערבית – הן באופיים הן במידת ייצוגיותם. האם מעוד דיאלוג בשפה האנגלית, שכמותו היו אלפים עד היום, אכן תצמח "הזדמנות אמיתית להקשבה פתוחה ופעילה לאנשים וקבוצות שונות" ובהמשך "תפיסות חדשות ושיטות פעולה חדשות" בין ישראלים לבין שכניהם? פתיר ממליצה, למשל, לחזק כוחות מתונים וליברלים במדינות הערביות, שכן למרות חולשתם הפוליטית והאלקטורלית הם מהווים "הזדמנות לאיתור ויצירת קשרים עם כוחות חדשים". האם מעוד דיאלוג עם ליברלים ערבים, שכמותו היו אלפים עד היום, תבוא הישועה? היא מציעה לחפש אינטרסים משותפים עם "אנשי תרבות, עסקים, דיפלומטים לשעבר ועוד". האם עוד דיאלוג עם קבוצות אליטה, שכמותו היו אלפים עד היום, אכן יחולל שינוי?

 

פתיר צודקת בהמלצתה לארגוני השלום הישראלים "לבחון מחדש את התפיסות המניעות אותם". לכן מותר לשאול האם הפרדיגמה הליברלית, הניאו-ליברלית, האשכנזית, החילונית, הגברית, האליטיסטית – האם הפרדיגמה הזו אינה דורשת ניעור מן היסוד, אם הארגונים הללו רוצים להיות רלוונטיים יותר לחברה הישראלית ולחברות הסובבות אותה. רמז לצורך בשינוי כזה טמון בדבריה של פתיר עצמה: מתוך הכרה שהאביב הערבי משקף גם מהפך דורי במדינות ערב, פתיר ממליצה לארגוני השלום הישראלים להשתלב במהפך הזה "או לפנות מקום לשחקנים חדשים שיכולים לעשות כן".

 

המתודולוגיה של פתיר היא חלק מהבעיה וגם חלק מפתרונה. היא מבחינה בין "ארגוני שלום" דוגמת שלום עכשיו, יזמת ז'נבה, מרכז פרס לשלום, הקרן לשיתוף פעולה כלכלי, המועצה לשלום ולבטחון ועוד, לבין "ארגוני זכויות אדם ותנועות מאבק" דוגמת שיח' ג'ראח, התחברות-תראבוט ואחרים, שבהם נייר העמדה אינו עוסק. אולם בהמשך היא מסבירה כי התחברות לשיח הזכויות, שעומד במרכז המחאה המניעה את ה"אביב הערבי" במדינות השכנות, היא הזדמנות ליצירת קואליציות ישראליות-ערביות בנושאים שאינם מדיניים. היא גם ממליצה לארגונים "לתמוך במאבקים לשחרור ולצדק". אולם התחברות לשיח של זכויות ולמאבק לשחרור ולצדק יכולה להיות אמינה רק אם תהיה גם פנים-ישראלית. לכן אין טעם בהפרדה בין ארגוני שלום לבין ארגוני זכויות אדם, ואין טעם בהתבדלות של ארגוני שלום וארגוני שמאל מארגוני זכויות אדם. הגיעה השעה שהשמאל הציוני "יירד מהגדר" ויסביר כיצד הוא מוכן להיאבק למען סיום הכיבוש ולמען שוויון זכויות בתוך ישראל גופא. לכיבוש מבקרים רבים, גם מתוך הממסד הבטחוני. חלקם סבורים כי הוא מוליך את ישראל אל עברי פי פחת. מה הם מוכנים לעשות כדי למנוע את האסון? האם לא דרוש כאן שינוי מהותי בפרדיגמה? האם לא הגיעה העת לזנוח שיקולים של פופולריות ו"ממלכתיות" כדי להציג תפיסת עולם כוללת ואמינה לשיתופי פעולה של שלום בין ישראלים לבין ערבים?

 

שינוי חשוב נוסף בפרדיגמה של ארגוני השלום הישראלים יכול להיות התייצבות נכוחה אל מול המציאות והפסקת פיזור האשליות לציבור הישראלי. יכול להיות שכרגע האביב הערבי מספק יותר צללים מאורות. יכול להיות שהשינוי הטוב והחיובי שהוא מסמל – נפילת משטרי הדיכוי והעריצות ועליית כוחו של האזרח – יבוא לידי ביטוי רק בעוד דור או שניים של פופוליזם לאומני, משטרי דיכוי אחרים, הגברת סבלם של נשיםומיעוטים בעולם הערבי ועוד. יכול להיות שהפסימיות והחששות של אזרחי ישראל ושל ממשלת ישראל הם הגיוניים ומוצדקים. מה תועלת תצמח לארגוני השלום הישראלים מהפרחת אשליות על כך שמדינה פלסטינית תאפשר "שלום יציב וחם יותר עם כל העמים באזור", או על כך שהמשטרים הערביים החדשים, שהם כעת ייצוגיים ותלויים בציבור הרחב, "יתקשו לצאת למתקפות או מלחמות מבחוץ"? מוטב לארגוני השלום שיודו שאינם בהכרח אנשי בשורות בעניין זה. שיודו בקיומם של סיכונים אך ידגישו כי ישראל חייבת לסיים את הכיבוש קודם כל למען עצמה, ולא חשוב מה יגידו הערבים. מוטב לארגוני השלום להתרגל כבר מעתה למזרח תיכון דתי יותר, לאומני יותר ושמרני יותר – לרבות בישראל עצמה – ולשאול כיצד הם יכולים להתמודד אתו. מוטב גם להודות ביושר כי הסדר מדיני עלול להוליד תקופה קשה של חוסר יציבות, תסכול וייאוש, אולם להתעקש כי הוא היחיד שביכולתו להניע את תהליך הבראת היחסים בין ישראל לשכנותיה ובין יהודים לערבים.

 

האביב הערבי אכן "מספק לארגוני השלום מספר הזדמנויות לעורר שיח ציבורי חדש", כפי שטוענת פתיר. אולם זאת רק בתנאי שארגונים אלה מוכנים להביט במראה האכזרית ולשאול כיצד הם יכולים להמציא את עצמם מחדש כדי להיות רלוונטיים לישראל ולמזרח התיכון המשתנה. במילים אחרות, הגיע הזמן שהאביב הערבי יבקר גם אצל ארגוני השלום הישראלים.

אסף דוד
לדף האישי

לפני חודשיים פרסם מכון מיתווים, המכון הישראלי למדיניות חוץ אזורית, נייר עמדה אשר בחן את התמודדותם של ארגוני השלום הישראלים עם הפתעת ה"אביב הערבי". המחברת, יעל פתיר, נציגת ארגון ג'יי סטריט בישראל, סבורה כי ההבדל המרכזי בין תגובתם של ארגוני השלום למתרחש לבין תגובתה של ממשלת ישראל היה "מידה פחותה של חשדנות ונכונות לבחון את ההתפתחויות האזוריות באור חיובי". היא טענה כי הארגונים, שהסיבה לקיומם היא קידום סדר יום של שלום ושיתוף פעולה ישראלי-ערבי, נחרדו מההשפעות האפשריות של ה"אביב הערבי" על סדר היום הזה. לכן הם העדיפו להתעלם מהאירועים ולהותיר את אסטרטגיית הפעולה שלהם כמות שהיא. פתיר המליצה לארגוני השלום הישראליים, אשר האביב הערבי "לא הצמיח עד כה פרחים חדשים" בערוגתם, "למצוא דרכים להתחבר להתפתחויות באזור, בין שאלו משרתות את מטרותיהם המיידיות ובין שלא".

 

פתיר מעלה במסמך טענות רבות שהן נכונות וחשובות. למשל, חשיבות הצגתה של יזמה ישראלית מקבילה ליזמה הערבית; הצורך ביצירת שיתופי פעולה ודיאלוג ישראלי-ערבי ברמת החברה האזרחית תוך שימוש ברשתות החברתיות; התחברות לשיח הזכויות העומד ביסוד גל המחאה ששטף את המדינות הערביות, ועוד. אולם הביקורת שהיא מותחת על ארגוני השלום היא זהירה ומנומסת מדי, לטעמי. ניתוח יסודי של תגובתם של הארגונים הללו לאביב הערבי דורש התייחסות לתפיסות המניעות אותם, לשיטות הפעולה שלהם, להרכבם ולכלים המקצועיים והתרבותיים העומדים לרשותם. בכל ההיבטים האלה דומה שארגוני השלום הישראלים נדרשים לחשבון נפש מר וכואב ולא לתיקונים הקוסמטיים למדי שמציעה פתיר.

 

לפני שנים ספורות דיברתי עם ראשי אחד מהארגונים שפתיר מזכירה. שאלתיו מדוע ארגוני השלום רוויים בוגרים מהוללים ומעוטרים של מדעי הכסף באוניברסיטאות המובילות בארצות הברית, כולם דוברי אנגלית רהוטה, אך מעט מזעיר מהם יודעים חצי דבר על המזרח התיכון והאסלאם, שלא לדבר על יכולת מינימלית לנהל שיחת חולין בערבית. תשובתו הייתה לא-משכנעת: יש מעט משרות ותפקידים בארגוני השלום. אולם שְאֵלָתִי הייתה מדוע את מעט המשרות הללו מאכלסים אנשים מסויימים ולא אחרים. תהיתי גם מדוע ארגוני השלום מוותרים מלכתחילה על בוגרי לימודי האסלאם, המזרח התיכון והערבית במוסדות להשכלה גבוהה לטובת מנגנוני המדינה, האזרחיים והצבאיים-בטחוניים, שדווקא שמחים לקלוט אותם אל שורותיהם. חשבתי שכך נוצרת "חלוקת עבודה" המזינה את עצמה, שבה ארגוני השלום מדברים אנגלית ליברלית, ובדרך כלל ניאו-ליברלית, המנותקת לחלוטין מהמתרחש במזרח התיכון, בעוד שבוגרי המזרח התיכון, האסלאם והשפה הערבית מוצאים את מקומם בשירות המדינה. העבודה במגזר הציבורי מספקת להם שפע הזדמנויות לבחון את המזרח התיכון והערבית מזווית ממסדית ושמרנית המוטרדת מסיכונים יותר משהיא מסתקרנת מסיכויים.

 

לא קיבלתי תשובה המניחה את הדעת. נותר לי להתנחם בדברים שכתב לי בדואר אלקטרוני מנהל של ארגון שלום אחר, שנושא כיום במשרה נאה בארגון בין-לאומי, שבהם התעקש כי "לא צריך לדעת ערבית כדי לדבר עם המצרי או הפלסטיני". אותו מנהל הסתפק לחלוטין ביכולת שלו "לעשות עסקים" עם פרומיל של פרומיל אליטיסטי מהחברה המצרית. הוא נהנה מהסתופפות בצִלָּם של דיפלומטים ופוליטיקאים, בעלי הכוח, ה"השפעה" והשררה, ולא הטריד אותו כלל שאינו מסוגל לתקשר עם הערבי מן השורה בשפתו.

 

זו הסיבה הראשונה לשוקת השבורה שבפניה עומדים ארגוני השלום הישראליים כעת. הם אינם מסוגלים להבין את המתרחש במדינות ערב שלא דרך תיווך של השפה האנגלית; הם אינם מסוגלים לנתח לעומק אירועים והתפתחויות במדינות ערב ללא סיוע של מומחים ואנשי מקצוע חיצוניים; וגרוע מכל, ספק עד כמה כל זה מעניין אותם. הרי אפשר לסגור דיל באנגלית עסקית מלוטשת עם דודו של השליט ובנו של הראיס! אז זהו, שלא. כבר לא. את המלכים והנשיאים מחליפה כעת אליטה שלטונית חדשה, דוברת ערבית וחושבת אסלאמית. מי בארגוני השלום מסוגל להבין אותה? מי בארגוני השלום בכלל רוצה להבין אותה?

 

בהזדמנות אחרת שאלתי דיפלומט לשעבר שהיה פעיל באחד מארגוני השלום הישראלים מדוע לדעתו יש בארגונים הללו דומיננטיות אשכנזית, חילונית וליברלית (אפשר להוסיף גם גברית), והאם אינו סבור שמחנה השלום הישראלי מפגין התנשאות על סביבתו הפנימית (בישראל) והחיצונית (באזור). הדיפלומט, אדם חכם ומעמיק לכל הדעות, לא ירד לסוף דעתי ונפגע מהרמיזה. האם אני באמת חושב, תהה, שמזרחים, דתיים ובעלי תפיסת עולם שמרנית מודרים בכוונה מהארגונים הללו? אוכלוסיות אלה לא מצאו את דרכן לארגוני השלום מסיבות השמורות עמן. במקרה זה, נדמה לי, חשתי חוסר תוחלת גבוה אף יותר מזה שחשתי במהלך הדיון על מקומם של "מזרחנים" ו"ערביסטים" בארגונים הללו.

 

בנייר העמדה שחיברה מבקרת פתיר, אמנם, את הרכבם של ארגוני השלום, ומכירה בדומיננטיות האשכנזית במחנה השלום הישראלי, בהתנתקותו מהמאבק על הזהות המזרחית והערבית בישראל ובניתוקו מהמאבק נגד משטרים משעבדים ומנצלים במזרח התיכון. היא אף מודה כי "עבור חלק מארגוני השלום המעבר לקידום מדיניות של מאבק כנגד המערב או ההסדר הקפיטליסטי-גלובלי הוא רחוק שנות אור". אולם בסופו של דבר היא סבורה כי הארגונים "אינם צריכים להשתנות אלא רק לאפשר מקום לקבוצות חדשות להיכנס ולהשפיע". נדמה לי שההמלצה הזו היא החמצה גדולה של הזדמנות לתיקון יסודי בארגוני השלום.

 

המלצותיה של פתיר חושפות כי היא מקבלת את הפרדיגמה ה"ליברלית" של שלום. היא מכירה אמנם בחשיבותם של ערוצי תקשורת עם גורמים דתיים ובעיקר אסלאמיים, אך מאמינה כי השותפות הטבעית של ארגוני השלום היא עם ליברלים ערבים. היא מתעלמת מהעדרן של אוכלוסיות דתיות ושמרניות מארגוני השלום הישראליים, ומתעלמת מכך שארגוני השלום הללו, בהרכבם הנוכחי, אינם מסוגלים לתקשר עם אוכלוסיות דתיות ושמרניות ערביות: הם עיוורים להן לחלוטין, וגם לו רצו בכך, אין בידם את הכלים המקצועיים והתרבותיים להבין את האוכלוסיות הללו ולתקשר עמן.

 

הרשתות החברתיות מאפשרות אכן נגישות בלתי-אמצעית לאוכלוסיות רבות ומגוונות, אך שתי הדוגמאות שפתיר מציינת בהקשר זה הן הקמפיינים "We Love You Iran" ו"We are with Egypt". הקמפיינים האלה בטלים בשישים אלף ביחס לשיח הציבורי המתנהל ברשתות החברתיות בערבית – הן באופיים הן במידת ייצוגיותם. האם מעוד דיאלוג בשפה האנגלית, שכמותו היו אלפים עד היום, אכן תצמח "הזדמנות אמיתית להקשבה פתוחה ופעילה לאנשים וקבוצות שונות" ובהמשך "תפיסות חדשות ושיטות פעולה חדשות" בין ישראלים לבין שכניהם? פתיר ממליצה, למשל, לחזק כוחות מתונים וליברלים במדינות הערביות, שכן למרות חולשתם הפוליטית והאלקטורלית הם מהווים "הזדמנות לאיתור ויצירת קשרים עם כוחות חדשים". האם מעוד דיאלוג עם ליברלים ערבים, שכמותו היו אלפים עד היום, תבוא הישועה? היא מציעה לחפש אינטרסים משותפים עם "אנשי תרבות, עסקים, דיפלומטים לשעבר ועוד". האם עוד דיאלוג עם קבוצות אליטה, שכמותו היו אלפים עד היום, אכן יחולל שינוי?

 

פתיר צודקת בהמלצתה לארגוני השלום הישראלים "לבחון מחדש את התפיסות המניעות אותם". לכן מותר לשאול האם הפרדיגמה הליברלית, הניאו-ליברלית, האשכנזית, החילונית, הגברית, האליטיסטית – האם הפרדיגמה הזו אינה דורשת ניעור מן היסוד, אם הארגונים הללו רוצים להיות רלוונטיים יותר לחברה הישראלית ולחברות הסובבות אותה. רמז לצורך בשינוי כזה טמון בדבריה של פתיר עצמה: מתוך הכרה שהאביב הערבי משקף גם מהפך דורי במדינות ערב, פתיר ממליצה לארגוני השלום הישראלים להשתלב במהפך הזה "או לפנות מקום לשחקנים חדשים שיכולים לעשות כן".

 

המתודולוגיה של פתיר היא חלק מהבעיה וגם חלק מפתרונה. היא מבחינה בין "ארגוני שלום" דוגמת שלום עכשיו, יזמת ז'נבה, מרכז פרס לשלום, הקרן לשיתוף פעולה כלכלי, המועצה לשלום ולבטחון ועוד, לבין "ארגוני זכויות אדם ותנועות מאבק" דוגמת שיח' ג'ראח, התחברות-תראבוט ואחרים, שבהם נייר העמדה אינו עוסק. אולם בהמשך היא מסבירה כי התחברות לשיח הזכויות, שעומד במרכז המחאה המניעה את ה"אביב הערבי" במדינות השכנות, היא הזדמנות ליצירת קואליציות ישראליות-ערביות בנושאים שאינם מדיניים. היא גם ממליצה לארגונים "לתמוך במאבקים לשחרור ולצדק". אולם התחברות לשיח של זכויות ולמאבק לשחרור ולצדק יכולה להיות אמינה רק אם תהיה גם פנים-ישראלית. לכן אין טעם בהפרדה בין ארגוני שלום לבין ארגוני זכויות אדם, ואין טעם בהתבדלות של ארגוני שלום וארגוני שמאל מארגוני זכויות אדם. הגיעה השעה שהשמאל הציוני "יירד מהגדר" ויסביר כיצד הוא מוכן להיאבק למען סיום הכיבוש ולמען שוויון זכויות בתוך ישראל גופא. לכיבוש מבקרים רבים, גם מתוך הממסד הבטחוני. חלקם סבורים כי הוא מוליך את ישראל אל עברי פי פחת. מה הם מוכנים לעשות כדי למנוע את האסון? האם לא דרוש כאן שינוי מהותי בפרדיגמה? האם לא הגיעה העת לזנוח שיקולים של פופולריות ו"ממלכתיות" כדי להציג תפיסת עולם כוללת ואמינה לשיתופי פעולה של שלום בין ישראלים לבין ערבים?

 

שינוי חשוב נוסף בפרדיגמה של ארגוני השלום הישראלים יכול להיות התייצבות נכוחה אל מול המציאות והפסקת פיזור האשליות לציבור הישראלי. יכול להיות שכרגע האביב הערבי מספק יותר צללים מאורות. יכול להיות שהשינוי הטוב והחיובי שהוא מסמל – נפילת משטרי הדיכוי והעריצות ועליית כוחו של האזרח – יבוא לידי ביטוי רק בעוד דור או שניים של פופוליזם לאומני, משטרי דיכוי אחרים, הגברת סבלם של נשיםומיעוטים בעולם הערבי ועוד. יכול להיות שהפסימיות והחששות של אזרחי ישראל ושל ממשלת ישראל הם הגיוניים ומוצדקים. מה תועלת תצמח לארגוני השלום הישראלים מהפרחת אשליות על כך שמדינה פלסטינית תאפשר "שלום יציב וחם יותר עם כל העמים באזור", או על כך שהמשטרים הערביים החדשים, שהם כעת ייצוגיים ותלויים בציבור הרחב, "יתקשו לצאת למתקפות או מלחמות מבחוץ"? מוטב לארגוני השלום שיודו שאינם בהכרח אנשי בשורות בעניין זה. שיודו בקיומם של סיכונים אך ידגישו כי ישראל חייבת לסיים את הכיבוש קודם כל למען עצמה, ולא חשוב מה יגידו הערבים. מוטב לארגוני השלום להתרגל כבר מעתה למזרח תיכון דתי יותר, לאומני יותר ושמרני יותר – לרבות בישראל עצמה – ולשאול כיצד הם יכולים להתמודד אתו. מוטב גם להודות ביושר כי הסדר מדיני עלול להוליד תקופה קשה של חוסר יציבות, תסכול וייאוש, אולם להתעקש כי הוא היחיד שביכולתו להניע את תהליך הבראת היחסים בין ישראל לשכנותיה ובין יהודים לערבים.

 

האביב הערבי אכן "מספק לארגוני השלום מספר הזדמנויות לעורר שיח ציבורי חדש", כפי שטוענת פתיר. אולם זאת רק בתנאי שארגונים אלה מוכנים להביט במראה האכזרית ולשאול כיצד הם יכולים להמציא את עצמם מחדש כדי להיות רלוונטיים לישראל ולמזרח התיכון המשתנה. במילים אחרות, הגיע הזמן שהאביב הערבי יבקר גם אצל ארגוני השלום הישראלים.

Below are share buttons

קוראים יקרים
פורום החשיבה האזורית הוא ארגון ללא מטרות רווח
אנו יודעים כי גם אלה אינם ימים קלים עבורכם, וכי לא קל למצוא את הפניות התומכות בעבודתנו.

בין אם תוכלו לתמוך בנו כלכלית ובין אם פשוט להקדיש לנו את הזמן ותשומת הלב בקריאה – אנו אסירי תודה.

לקריאה ותמיכה