יחסיה של ישראל עם מצרים מעוררים דאגה בישראל. דומה כי המתח בין שתי המדינות גובר והבעיות הולכות ונערמות, אך ישראל אינה יכולה לעשות מאומה: צינור הגז נעשה לשק חבטות שתושבי סיני מפוצצים מדי כחודש, גורמים קיצוניים מסתובבים בסיני ומתכננים את הפיגוע הבא, ובקהיר לא ששים לשנות את המצב. התפתחויות אלה מדאיגות משום שרק המצרים יכולים למנוע את התעצמותן של רשתות הטרור בסיני, והם אף נהנים מהשפעה עצומה על המתרחש בעזה ובחמאס; ללא שיתוף פעולה הדוק עם המצרים צפויות לישראל הרבה תסבוכות ביטחוניות בשנים הקרובות. לכך יש להוסיף שהעתיד נראה מעורפל ומאיים משום שאיש אינו יכול לדעת בוודאות מה תהיה מדיניות החוץ של מצרים כאשר "האחים המוסלמים" יהפכו לשותפים מרכזיים בשלטון.
החשש מוצדק, אבל הבעיה איננה בהכרח "האחים המוסלמים". הבעיה היא הרצון והדעות הפוליטיות של העם המצרי כולו. עד כה, במשך עשרות שנים, איש לא שאל את העם המצרי מה דעתו על הסכמי השלום עם ישראל או על מדיניות ישראל בשטחים. מבארכ וחוג מצומצם של יועצים החליט וביצע. כעת, רצון העם יקבע. לכן, לראשונה, צריך לשאול מה המצרים חושבים על ההסכם עם ישראל, שהרי בדמוקרטיה רצון העם יכול להשפיע על הישרדותם של פוליטיקאים. במצבים מסוימים אנחנו עלולים לעמוד מול ממשלות מצריות המשמיעות לנו את הפזמונים שאנחנו משמיעים לעולם: עם כל הכבוד לצרכים של ישראל, הם יטענו, אנחנו לא יכולים להרוג אזרחים מצרים (בסיני) רק כדי לשרת אינטרסים ישראליים ואנחנו לא יכולים להטיל סגר על אחינו בעזה. כמו שממשלות בישראל רגילות לספר לכל מי שמוכן לשמוע שאף על פי שהן התחייבו לפרק מאחזים, ואף על פי שבית המשפט קבע שיש לפרק אותם, הממשלה איננה יכולה להוציא לפועל גזֵרות שכאלה שמא תאבד את השלטון, כך נשמע משלטונות מצרים שהם אינם יכולים לפעול נגד רצון הרוב במצרים שמא יאבדו את השלטון.
כדאי גם לשים לב ולשמוע כיצד המנהיגים הבולטים במצרים מדברים על ישראל. למעשה מתקבל הרושם כי מרביתם, כולל מנהיגי "האחים המוסלמים", עדיין לא החליטו מה תהיה מדיניותם כלפי ישראל. נראה שהם יתאימו את מדיניות החוץ המצרית להתנהלות ישראל במרחב. מבחינה זו סביר להניח שאחד הגורמים המרכזיים שישפיעו על עמדת מצרים כלפי ישראל יהיה גישת ישראל לתהליך השלום ולהפסקת הבנייה בהתנחלויות. לפי התבטאויותיהם של מנהיגי "האחים המוסלמים", כך אכן תיקבע עמדתם כלפי ישראל.
קשה אפוא לדעת מה יהיו היחסים בין ישראל לבין מצרים בשנים הקרובות, אולם ברור שליחסים אלה, יהיו אשר יהיו, תהיה חשיבות עצומה. גם אם לא תפרוץ מלחמה, וקרוב לוודאי שמלחמה כזו לא תפרוץ, יכולת ההיזק של מצרים כלפי ישראל היא עצומה וחשוב מאוד לפעול כדי למנוע זאת.
בד בבד חשוב לשים לב לכך שאנו תורמים ליחסים האלה לא פחות משהמצרים תורמים להם, ומדיניות ישראלית שתיתפס על ידי הציבור המצרי ומנהיגיו כפוגעת בפלסטינים וכמתחמקת מתהליך השלום תדרדר את היחסים בין שתי המדינות. במילים אחרות, אם אנחנו מבינים שיחסינו עם המצרים חשובים למצבנו הביטחוני, ואם אנחנו מבינים שבכוחנו להשפיע על היחסים הללו, צריך להיות לנו ברור שמסמוס תהליך השלום יפגע באינטרסים הביטחוניים של ישראל. אנו חייבים אפוא לוותר על משחק ההאשמות שאנחנו מנהלים עם הפלסטינים ועם האסלאמיסטים ולהמירו בניסיונות כנים להגיע לשולחן המשא ומתן. לא זו בלבד שצעד שכזה יפתור בעיה המציקה לישראל עשרות שנים, הוא גם ישפר את מצבה הביטחוני .
