ממשלת ישראל החליטה להניח את כל קלפי המדיניות האזורית שלה על האי קפריסין, או, ליתר דיוק, על מחציתו היוונית. אפשר להבין אותה. טורקיה טרקה לנו את הדלת בפנים, מצריים מצירה את צעדינו, אפילו ירדן יורדת אט אט מהסכם השלום, ועם השאר אף פעם לא היו לנו יחסי שכנות טובים. לאי החביב הזה יש כמה יתרונות. הוא קרוב כמובן וכשמחברים את הקרבה הזאת עם האפשרויות לגילוי נפט וגז במרחב הימי שבין ישראל לבינו, היתרונות הללו גדלים עשרות מונים. הקמת מסוף גדול בקפריסין תקל על האפשרות לייצא גם גז ישראלי לאירופה, חברות ישראליות וקפריסאיות תוכלנה לנצל במשותף טכנולוגיות יקרות, וכל המערך שסביב גילוי הנפט והפקתו ייצר אינספור מערכות שירות ואבטחה היקפיות שמהן ישראל תוכל ליהנות.
מעבר לכך הקשר עם קפריסין מציע חיבור חשוב למדינות האיחוד האירופי. החיבור הזה הוא בראש וראשונה כלכלי אולם יש בו גם היבטים מדיניים חשובים. ישראל זקוקה לקפריסין ולאחותה הגדולה, יוון, כמליצות יושר באירופה ההולכת ומסתייגת ממנה וממדיניותה בשטחים.
יש כאן גם שיקולים צבאיים-אסטרטגיים. קפריסין קרובה לחופי סוריה ולבנון ויכולה לשמש בסיס לפעילות מבצעית ומודיעינית נגד מדינות הלבאנט במידה שישראל תחפש בסיס כזה. עם צי הצוללות הגדל והצורך במרחב אסטרטגי להפעלתן, יש יתרון בידיעה שקפריסין תתיר פעילות כזו ותאפשר את קיומה. באותו הקשר אפשר להוסיף גם את הצורך בנמלים ובשדות נחיתה חלופיים, ועוד. אפשר להניח שהקפריסאים לא יתנגדו לעורף צבאי חזק מול טורקיה המאיימת על קפריסין ודורשת להעניק לצד האי הטורקי שבשליטתה את חלקו בתוצרי הנפט.
וזאת הנקודה העיקרית. הברית הקפריסאית היא אצבע בעינו של הממשל הטורקי. ייתכן שמתכנני המדיניות הישראלית לוקחים זאת בחשבון, ואולי אפילו עושים זאת בכוונה. בפעילותה ישראל רומזת שאינה זקוקה לטורקיה כבעלת ברית אסטרטגית, שביכולתה למצוא שותפים אחרים, ובתוך כך לפגוע גם באינטרס הטורקי באגן המזרחי של הים התיכון, ולהגיע לעימות ישיר עימה. ואכן, הברית הזאת נתפסת כהתרסה מובהקת נגד מעמדה של טורקיה באזור.
בשנים האחרונות ניסתה טורקיה לשדרג את מעמדה ולהפוך למעצמה אזורית מרכזית. אחת הזירות שבה יש לה אינטרס מובהק היא מזרח הים התיכון. הנפט והגז במרחב שבין ישראל לקפריסין נתפסים כסוגיה אסטרטגית עבור טורקיה שלא הצליחה לגלות משאבי אנרגיה משמעותיים בכל שטחה הענק. המחסור במשאבים כאלה הוא הגורם המרכזי לגירעון המסחרי של טורקיה ולחוסר יכולתה לפתח עוד יותר את כלכלתה הדינאמית. במצב זה ברור שהתמיכה הישראלית בקפריסין מתפרשת על ידי הטורקים כקריאת תגר, ולכן גם זוהתה חדירת המטוס הישראלי למרחב האווירי הטורקי בצפון קפריסין כפעולה מכוונת שאולי הייתה לה גם מטרה מבצעית.
מערכת היחסים עם טורקיה מעורערת, אולם שתי המדינות חשובות זו לזו. לשתיהן יש אינטרסים מובהקים באזור, שתיהן משתייכות לאותו מחנה פוליטי, שתיהן מקיימות משטרים הדומים לדמוקרטיה, ושתיהן מתנגדות למערכות האסלאמיות הקיצוניות העלולות להשתלט על חלק ממדינות האזור. עם כל הכבוד לקפריסין, במערך הזה היא מדינה שולית ונעדרת חשיבות.
האם קברניטי המדינה לקחו בחשבון שהברית עם קפריסין מצמצמת את הסיכוי לשיפור היחסים עם טורקיה? האם הם מוכנים להסתבכות צבאית גם עם ידידתנו בעבר? לצערי אינני בטוח שכל התסריטים נלקחו כאן בחשבון.
