Below are share buttons

המשבר עם טורקיה: סף נפילה אסטרטגי

ממשלת ישראל נראית כשחקן שחמט שאיבד את עשתונותיו ומוכן להקריב כלים בזה אחר זה ובלבד שהיריב לא יוכל לשמוח בנצחונו.

קודם לשלום עם מצרים וירדן השעינה ישראל את בטחונה הלאומי על יחסים בטחוניים מיוחדים עם שלוש מעצמות אזוריות מרוחקות יותר: איראן, אתיופיה וטורקיה. שלושתן שותפות לישראל בעצמתן הצבאית – יחסית לסביבת המזרח התיכון, ובהיותן מדינות לא-ערביות. כך היה מאז שנות החמישים של המאה הקודמת ועד היום.

הקשרים עם איראן נחבלו קשות עם עליית חומייני לשלטון בשנת 1979. היחסים עם אתיופיה הפכו מורכבים ומעוכבים מאז המהפכה בשנת 1991, ובעיקר מאז התפצלה מדינה זו לשתיים, אתיופיה ואריתריאה. המלחמה בין השתיים חוללה מצב בו ישראל נדרשת להלך בזהירות רבה ביחסיה עמן, ולשתיהן חשיבות אסטרטגית במרחב. בשני המקרים התמורות נבעו מתהליכים פנימיים, אך ישראל הייתה במצב טוב הרבה יותר אילו השכילה לרסן בעוד מועד את האינטימיות הבטחונית המופרזת, גם אם חשאית, עם השלטון המובס: זה של השאה בטהראן וזה של מנגיסטו היילה מרים באדיס אבבה.

עכשיו אנו מתבשרים כי גם היחסים עם טורקיה הפכו צוננים עד כדי יריבות תקשורתית ודיפלומטית, וגם הפעם שורש התמורות מצוי בתהליכים פוליטיים פנימיים בטורקיה. 

למעשה, ארדואן ונתניהו דומים משהו – שניהם נהנים מקואליציה הדוקה ויציבה ושניהם מנהיגים אידאולוגיים ודוגמטיים, המובילים את מדינותיהם למהפכה רעיונית בכיוון ריאקציה דתית לאומנית. ההבדל החשוב בין השניים הוא בעוצמה: לארדואן יש על מה להשעין את השחצנות המדינית שלו. לנתניהו יש הרבה פחות. טורקיה הינה כח עולה במזרח התיכון ובעל ברית חיוני לארה''ב, הנמצאת במדרון נסיגה לא פשוט במרחב. ישראל הולכת ומחווירה במעמדה האיזורי והבינלאומי, הכל הודות למדיניות החוץ של ממשלת נתניהו/ליברמן. תרגיל ''הכסא הנמוך'' מבית היוצר של סגן ראש הממשלה ושר החוץ ליברמן ובביצועו חסר האחריות של סגן שר החוץ איילון היה צריך להביא לחילופי גברי בממשלת נתניהו עוד באותו יום. אלא ששיקוליו של נתניהו הינם בראש ובראשונה פוליטיים פנימיים והמחיר המדיני נתפס כשיקול משני.

לאור הידרדרות היחסים עם טורקיה, ישראל הופכת להרבה יותר פגיעה לכל ערעור ביציבות היחסים עם כל אחת מהשחקניות האחרות בשחמט המזרח תיכוני ההפכפך. נתבשרנו שארדואן יוצא למצרים ולא קשה לנחש מה ייאמר שם על ירושלים. החמרה ביציבות היחסים עם מצרים הינה שאלה של זמן בלבד; מה עוד יידרש מממשלת ישראל כדי לשמר את ליבת הסכם השלום בתחום הבטחוני, שלא לדבר על המעטפת האזרחית והכלכלית?

אם תחול התדרדרות נוספת ביחסי ישראל-מצרים, גם היחסים עם ירדן מועדים למשבר. זאת כאשר תועמלני הימין מרבים לדבר על ''ירדן היא פלסטין'' ואין ראש ממשלה או שר חוץ שירסנם. בל נתפלא אם נראה בקרוב ביקור מתוקשר היטב של ארדואן בעמאן, בדומה לזה המתוכנן בעזה (וממתין להחלטת מצרים). ומה יאמרו בירושלים בעוד עזה מתחבקת עם אנקרה מול ישראל המנוטרלת?

המוצא לכל זה הוא הבקעה בתהליך השלום או החלפת ממשלת נתניהו/ליברמן. זהו כנראה התנאי להחזרת היחסים עם טורקיה והיציבות האיזורית לתקנם. כמובן, ממשלה חדשה בירושלים תוכל להתנצל על איוולת קודמתה, ובהזדמנות זו גם להציל את חיילי צה''ל מתביעות בבתי דין בינלאומיים.

אילן ברוך
לדף האישי

ממשלת ישראל נראית כשחקן שחמט שאיבד את עשתונותיו ומוכן להקריב כלים בזה אחר זה ובלבד שהיריב לא יוכל לשמוח בנצחונו.

קודם לשלום עם מצרים וירדן השעינה ישראל את בטחונה הלאומי על יחסים בטחוניים מיוחדים עם שלוש מעצמות אזוריות מרוחקות יותר: איראן, אתיופיה וטורקיה. שלושתן שותפות לישראל בעצמתן הצבאית – יחסית לסביבת המזרח התיכון, ובהיותן מדינות לא-ערביות. כך היה מאז שנות החמישים של המאה הקודמת ועד היום.

הקשרים עם איראן נחבלו קשות עם עליית חומייני לשלטון בשנת 1979. היחסים עם אתיופיה הפכו מורכבים ומעוכבים מאז המהפכה בשנת 1991, ובעיקר מאז התפצלה מדינה זו לשתיים, אתיופיה ואריתריאה. המלחמה בין השתיים חוללה מצב בו ישראל נדרשת להלך בזהירות רבה ביחסיה עמן, ולשתיהן חשיבות אסטרטגית במרחב. בשני המקרים התמורות נבעו מתהליכים פנימיים, אך ישראל הייתה במצב טוב הרבה יותר אילו השכילה לרסן בעוד מועד את האינטימיות הבטחונית המופרזת, גם אם חשאית, עם השלטון המובס: זה של השאה בטהראן וזה של מנגיסטו היילה מרים באדיס אבבה.

עכשיו אנו מתבשרים כי גם היחסים עם טורקיה הפכו צוננים עד כדי יריבות תקשורתית ודיפלומטית, וגם הפעם שורש התמורות מצוי בתהליכים פוליטיים פנימיים בטורקיה. 

למעשה, ארדואן ונתניהו דומים משהו – שניהם נהנים מקואליציה הדוקה ויציבה ושניהם מנהיגים אידאולוגיים ודוגמטיים, המובילים את מדינותיהם למהפכה רעיונית בכיוון ריאקציה דתית לאומנית. ההבדל החשוב בין השניים הוא בעוצמה: לארדואן יש על מה להשעין את השחצנות המדינית שלו. לנתניהו יש הרבה פחות. טורקיה הינה כח עולה במזרח התיכון ובעל ברית חיוני לארה''ב, הנמצאת במדרון נסיגה לא פשוט במרחב. ישראל הולכת ומחווירה במעמדה האיזורי והבינלאומי, הכל הודות למדיניות החוץ של ממשלת נתניהו/ליברמן. תרגיל ''הכסא הנמוך'' מבית היוצר של סגן ראש הממשלה ושר החוץ ליברמן ובביצועו חסר האחריות של סגן שר החוץ איילון היה צריך להביא לחילופי גברי בממשלת נתניהו עוד באותו יום. אלא ששיקוליו של נתניהו הינם בראש ובראשונה פוליטיים פנימיים והמחיר המדיני נתפס כשיקול משני.

לאור הידרדרות היחסים עם טורקיה, ישראל הופכת להרבה יותר פגיעה לכל ערעור ביציבות היחסים עם כל אחת מהשחקניות האחרות בשחמט המזרח תיכוני ההפכפך. נתבשרנו שארדואן יוצא למצרים ולא קשה לנחש מה ייאמר שם על ירושלים. החמרה ביציבות היחסים עם מצרים הינה שאלה של זמן בלבד; מה עוד יידרש מממשלת ישראל כדי לשמר את ליבת הסכם השלום בתחום הבטחוני, שלא לדבר על המעטפת האזרחית והכלכלית?

אם תחול התדרדרות נוספת ביחסי ישראל-מצרים, גם היחסים עם ירדן מועדים למשבר. זאת כאשר תועמלני הימין מרבים לדבר על ''ירדן היא פלסטין'' ואין ראש ממשלה או שר חוץ שירסנם. בל נתפלא אם נראה בקרוב ביקור מתוקשר היטב של ארדואן בעמאן, בדומה לזה המתוכנן בעזה (וממתין להחלטת מצרים). ומה יאמרו בירושלים בעוד עזה מתחבקת עם אנקרה מול ישראל המנוטרלת?

המוצא לכל זה הוא הבקעה בתהליך השלום או החלפת ממשלת נתניהו/ליברמן. זהו כנראה התנאי להחזרת היחסים עם טורקיה והיציבות האיזורית לתקנם. כמובן, ממשלה חדשה בירושלים תוכל להתנצל על איוולת קודמתה, ובהזדמנות זו גם להציל את חיילי צה''ל מתביעות בבתי דין בינלאומיים.

Below are share buttons

קוראים יקרים
פורום החשיבה האזורית הוא ארגון ללא מטרות רווח
אנו יודעים כי גם אלה אינם ימים קלים עבורכם, וכי לא קל למצוא את הפניות התומכות בעבודתנו.

בין אם תוכלו לתמוך בנו כלכלית ובין אם פשוט להקדיש לנו את הזמן ותשומת הלב בקריאה – אנו אסירי תודה.

לקריאה ותמיכה