באמצע החודש שעבר ציינה תנועת חמאס חמש שנים להשתלטות על רצועת עזה. בצל דיבורים חוזרים ונשנים על התקדמות ונסיגה בתהליך הפיוס בין פתח וחמאס, הצהיר שר הפנים של התנועה האסלאמית פתחי חמאד כי "אין פיוס עם החילונות, אלא עם אללה בלבד." השר, שדיבר במהלך טקס סיום של מכללת המשטרה בעזה, הצביע לעבר השוטרים הצעירים, ואמר "האנשים הללו ירדפו משת"פים. אנחנו לא ניתן למשת"פים לרדוף שוב את הלוחמים, כפי שקורה בגדה המערבית."
ראש ממשלת חמאס בעזה, אסמאעיל הניה, החליט להנציח לדורות את ה-13 ביוני – יום ההשתלטות של חמאס על עזה – כ"יום המשטרה". חמאס כמובן לא מדברת על השתלטות בכח, אלא על "יום הזכרון לסיום האנרכיה הבטחונית ברצועת עזה". דובר תנועת פתח היריבה, אחמד עסאף, קרא להחלטה של חמאס "יום שחור בהיסטוריה של העם הפלסטיני" ו"הפיכה חדשה נגד ההתקדמות במאמצי הפיוס".
כמסיח לפי תומו, שם שר הפנים הפלסטיני חמאד את האצבע על השסע האידיאולוגי העמוק בין פתח וחמאס: שאלת שיתוף הפעולה עם ישראל, שאלה שעולה שוב ושוב על פני השטח. חמאס מובילה קו אידיאולוגי שמתנגד בתוקף לכל שיתוף פעולה שכזה, ופתח, בראשות מחמוד עבאס, מתעקשת להמשיך ולקיים אותו, מתוך ויתור מודע ומוצהר על "המאבק המזוין" נגד ישראל. בהינתן מציאות זו, כל דיבור על אחדות פלסטינית על בסיס אידיאלוגי הוא בגדר הזיה. אין כל אינדקציה בשטח, ולו הקלה ביותר, על התקדמות ממשית לעבר פיוס פלסטיני, מעבר לרמה ההצהרתית-תקשורתית שנועדה לצרכי פנים.
בחמש השנים האחרונות הצליחה חמאס לבנות פרוטו-מדינה עצמאית. זוהי יחידה טריטוריאלית עם כוחות שיטור, עם מנגנוני מיסוי ומכס על ההברחות במנהרות, עם יחסי חוץ נפרדים מול העולם הערבי, עם מערכת משפט ועם ממשלה מקבילה לזו של הגדה המערבית. המוסדות הללו, על היוקרה, הכוח והכסף הנלווה להם, לא הולכים לשום מקום. חמאס לא הולכת לשום מקום. רק בשבוע שעבר, הפסיקה חמאס את עבודת ועדת הבחירות המרכזית של הרשות הפלסטינית שהחלה במפקד אוכלוסין לקראת הבחירות שאמורות להתקיים עד סוף השנה.
אז מה עושים?
ראשית, מדברים על כך באומץ ובכנות. מודים בכך. פרדיגמת אוסלו, שבה יש ריבון אחד ששולט בכלל הטריטוריה הפלסטינית – הגדה המערבית ועזה – עברה מן העולם, לפחות לטווח הזמן הנראה לעין. על ישראל להבין שהסדרים שיושגו עם ממשלת הגדה המערבית יחייבו נכון לעכשיו רק את הגדה המערבית, ולא את 1.7 מיליון הפלסטינים המתגוררים ברצועת עזה הקטנטנה, המשתרעת על 365 קילומטרים רבועים בלבד, ואת ממשלתם.
הדברים מכוונים בעיקר כלפי השמאל הישראלי, המעוניין בסיום השליטה הישראלית על הגדה המערבית. אחת הסיבות לדעיכתו המהירה של השמאל הפוליטי בישראל (בניגוד לשמאל הכלכלי, שדווקא זוכה לעדנה מאז הפגנות הקיץ שעבר) הוא הנתק בין השיח הפוליטי שלו (וההצעות הקונקרטיות המונחות על השולחן) ובין המציאות בשטח. מחמוד עבאס אינו "בעל הבית" הפלסטיני באותו מובן שהיה קודמו ערפאת, לא רק משום שהוא נתפס כחלש יותר בעיני בני עמו ומשום שהמנדט החוקי שלו לשלוט פג כבר בינואר 2009 (!) אלא משום שהוא איבד שליטה אפקטיבית על חלק משמעותי מהטריטוריה שהיתה בשליטתו. הציבור הישראלי הפנים היטב את השינוי. השמאל הפוליטי בישראל עדיין לא.
על מחנה השלום לעדכן את חזונו, ואת תוכניותיו המפורטות, למציאות העכשווית. כל עוד ימשיך להיות שבוי בפרדיגמת אוסלו ובפרמטרים שהציב הנשיא קלינטון להסכם קבע בדצמבר 2000, ימשיך הבוחר הישראלי להמנע ממפלגותיו, והן תשארנה באופוזיציה עוד שנים ארוכות.
