לפני כעשור עלה אריאל שרון להר הבית ובכך גם הצית את האנתפאדה השנייה וגם הבטיח למגר אותה בכוח. העם האמין לו והצביע בעדו. הסיור בהר הבית שימש לשרון כמקפצה לביתו של ראש הממשלה, אבל כשהגיע לשם הוא לא הצליח לקיים את הבטחתו. שלא כמו הרבה פוליטיקאים שמפזרים הבטחות בלא כל כוונה לקיימן, שרון התכוון לקיים את הבטחתו – אבל נכשל. האנתפאדה בעזה השתוללה – הירי על עוטף עזה לא פסק, מתנחלים נרצחו, חיילים נהרגו כאשר טנקים עלו על מוקשים. לאחר שלא הצליח לדכא את האנתפאדה בעזה, וכיוון שלא היה מסוגל להביא את עצמו להידבר עם ערפאת, החליט לבצע נסיגה חד-צדדית.
כעת נתניהו, ליברמן זוכים להתנסות דומה. לאחר שב-2009 ביקרו את אולמרט על כך שמבצע "עופרת יצוקה" לא הלך מספיק רחוק ולא הכריע את החמאס, ולאחר שהתרברבו בהסכם הקואליציוני שימוטטו את החמאס, ליברמן מתפתל כעת ומסביר שאי אפשר להתחיל מהלך קרקעי חודשיים לפני בחירות. נראה שהוא שכח שמבצע "עופרת יצוקה" הסתיים פחות מחודשיים לפני הבחירות. כך או כך, דומה שסיבה אחרת עומדת מאחורי ההחלטה לא להורות לצה"ל להיכנס לרצועה. ליברמן ונתניהו מתחילים להבין שאין כל דרך למגר את ירי הטילים בכוח. אפשר לקיים סבבים של ירי ורגיעות, אבל מלחמה לעולם לא תוביל להפסקת הירי מהרצועה.
היום, בסיומו של היום השמיני למבצע "עמוד ענן", שעות ספורות לאחר מה שאמור להיות הפסקת אש, אנחנו עדים לניסיון נוסף להפסיק מבצע צבאי שבסופו החמאס עדיין עומד על רגליו, מוכה צבאית אך נחוש להמשיך במאבקו. נתניהו וליברמן למדו בדרך המביכה שאולי אפשר לנצח את החמאס בשדה הקרב אבל אי אפשר לשבור את רוחו; במוקדם או במאוחר הוא יחזור ויכה. צבא אינו יכול לנצח עם שמוכן להקריב את עצמו למען עצמאותו. האמריקאים למדו זאת בווייטנאם והרוסים באפגניסטן.
השאלה היא אפוא מה ילמדו השניים מהסבב הנוכחי. האם הם יבינו שאפשר לעשות עסקאות עם החמאס, כפי שהם עצמם עשו כאשר השיבו את גלעד שליט וכאשר הגיעו הערב להסכם עם החמאס? האם הם יבינו שהמזרח התיכון השתנה וכי חלקים הולכים וגדלים ממנו נשלטים בידי כוחות אסלאמיסטיים? האם הם מוכנים להודות בכך שלא כל האסלאמיסטים הם רוצחים נטולי היגיון וכי ניתן לשתף פעולה עם "האחים המוסלמים", שבעבר הלא רחוק נתפשו בחוגים של נתניהו וליברמן במונחים דמוניים ? והאם הם מבינים שללא שיתוף פעולה עם החמאס, ילדי הדרום (כן, גם דרום תל אביב) יגדלו את ילדיהם-שלהם במקלטים?
לזכות נתניהו, ליברמן וברק יש לומר שהם ניהלו את מבצע "עמוד ענן" בריסון ומתוך שיקול דעת. הם הבינו את מגבלות הכוח של ישראל ונזהרו מלגלוש למערכה צבאית עקובה מדם וחסרת תוחלת. אולם דווקא תבונה זו חושפת את המבוי הסתום שהימין נקלע אליו. כל כניסה לעזה תגבה מחיר דמים ולעולם היא לא תוכל לבטל לחלוטין את איום הטילים. רק שיתוף פעולה בין ישראל לחמאס יביא שקט לדרום. אם לנסח זאת בקיצור נמרץ: או טילים על ישראל או דיבורים עם החמאס. זו הכרעה קשה לפוליטיקאים שהבטיחו שהם יורידו את החמאס לברכיים.
למעשה, דילמה זו איננה חדשה למנהיגי הימין. שרון התקשה להודות בכישלון מדיניותה של ישראל בעזה – מדיניות שהוא תרם לה רבות – אבל לאחר שהבין שלישראל אין כלים להמשיך ולשלוט ברצועה הייתה לו יושרה לצאת משם. יש לקוות שמבצע "עמוד ענן" יעשה לליברמן ונתניהו מה שהאנתפאדה השנייה עשתה לשרון, קרי, תמחיש את מגבלות השקפת העולם שלהם ותוביל אותם לשינוי מדיניות. אולי כך הם יצליחו לבצע צעד בקנה מידה צ'רצ'יליאני – אם לא בפורדו, אז בעזה.
