על מעמדו ועל חוקיותו של חוק החרם יחליט בית המשפט, אולם כבר עכשיו, עוד לפני שהחוק הגיע לבית המשפט, ניכר שהוא השפיע בכמה מישורים – האחד הוא הלגיטימציה או הדה-לגיטימציה של ישראל בעולם והשני הוא הזירה הפוליטית הישראלית.
חוק החרם הוצע במסגרת מאבק מתמשך של חברי כנסת ימניים קיצוניים הסבורים שהשמאל פוגע בלגיטימציה של ישראל. לדעתם, קריאתם של אנשי שמאל להחרים את ישראל או את ההתנחלויות פוגעת במעמדה. כדאי אפוא להתעכב על ניסוח החוק. רק כך נבין מי ניזוק מהחוק ולמי הוא מסייע.
מנסחי החוק ערבבו, ולא במקרה, בין חרם נגד ישראל לבין חרם נגד ההתנחלויות, היושבות בשטח המכונה בפיהם "אזור הנמצא בשליטתה" של ישראל. חבר הכנסת דנון הסביר שמדובר ב"מקומות שיש עליהם קונצנסוס ציבורי", אך כל אדם שחי בישראל יודע שההתנחלויות אינן בקונצנסוס אלא הן בלב המחלוקת הציבורית. למעשה זו המחלוקת הפוליטית החריפה ביותר בציבור הישראלי, מחלוקת החוצה אותו מזה עשרות שנים. המקום היחיד שבו מעמד ההתנחלויות מתקרב לקונצנסוס הוא בשאר מדינות העולם – שם הקונצנסוס הוא דווקא נגד ההתנחלויות.
כיוון שמטרת המחוקקים היא לעצור את תהליך הדה-לגיטימציה המאיים על ישראל בשנים האחרונות, ראוי לבחון כיצד החוק משפיע על הלגיטימציה של ישראל בעולם. אין ספק שהלגיטימציה של ישראל תלויה ביחסן של מדינות העולם כלפי ישראל וכלפי ההתנחלויות. בקרב רבות ממדינות העולם, ובייחוד בקרב מדינות המסייעות לישראל במישור הדיפלומטי והביטחוני, כגון ארצות הברית וגרמניה, קיימת הבחנה ברורה בין הלגיטימציה של ישראל לבין חוסר הלגיטימציה של ההתנחלויות. לשיטתן, מדינת ישראל לגיטימית ואילו ההתנחלויות אינן חוקיות או לגיטימיות.
ברור אפוא שיש יחס הפוך בין הלגיטימציה של ישראל לבין הלגיטימציה של ההתנחלויות. מי שטוען שההתנחלויות לגיטימיות פוגע בלגיטימציה של ישראל, ולהפך. מי שמבקר את ההתנחלויות מאפשר לאותן מדינות התומכות בישראל אך מבקרות את ההתנחלויות (קרי, מרבית מדינות העולם) לטעון שישראל איננה עומדת כאדם אחד מאחורי ההתנחלויות, אלא היא שרויה במאבק פנימי. כלומר, בזכות המחלוקת בקרב הישראלים בדבר הלגיטימיות של ההתנחלויות, ולמעשה בזכות הישראלים המבקרים את ההתנחלויות, הרבה מאוד גורמים בעולם עדיין מכבדים את ישראל.
אולם שיקולים אלה עולים כאשר מסתכלים החוצה, לעולם, לזירה שבה מתנהל הקרב על מעמדה של ישראל. בעיני אלקין ושאר מחוקקי החוק לשיקול זה אין משמעות. מבחינתם, הרבה יותר חשוב ההישג הפוליטי הפנימי של החוק – והישג זה כבר הושג, ללא קשר להחלטות בית המשפט. שכן, כבר חודשים רבים שהשיח הישראלי ממוקד בשמאל ובנזקים-לכאורה שהוא גורם, ספק לישראל ספק להתנחלויות. במילים אחרות, סדר היום הפוליטי מכוון על ידי הימין, התוקף את השמאל באמצעות חוקים מחוקים שונים. אלקין השיג את יעדו. שוב הוסט השיח הציבורי בישראל מהנזק הממשי שההתנחלויות מסבות לתדמית של ישראל אל הנזק המדומיין שמבקרי ההתנחלויות גורמים לישראל. וכאן המקום להדגיש פעם נוספת: מבקרי ההתנחלויות אכן מסבים נזק להתנחלויות, אך לא לישראל. זו ההבחנה שאלקין וחבריו ניסו לטשטש בניסוח הכורך את ישראל וההתנחלויות יחדיו.
חוק החרם, כפי שנוכחנו לדעת בימים האחרונים, הצטרף לסדרת מהלכי ההרס העצמי של ישראל שבושלו בידי מחוקקי הימין האובדני. נציגיו יכולים לספר לנו שהם מצפצפים על דעת הקהל העולמית. אם כך, מדוע הם מוטרדים מסוגיית הדה-לגיטימציה של ישראל? כנראה שמבחינתם לא ממש חשוב שישראל ספגה עוד כמה גינויים, כל עוד תומכי ההתנחלויות הרוויחו מכך. שכן, כל זמן שהציבור הישראלי עוסק בשמאל ולא בנזק התדמיתי שההתנחלויות גורמות לישראל, כך ייטב לחסידי ההתנחלויות.
כותבים על אלקין שהוא שחמטאי מחונן. אם כך הוא מכיר הרבה תרגילי הקרבה. הפעם הוא הקריב את הלגיטימציה של מדינת ישראל.
