אנחנו לקראת סופו של ה"שבוע הקדוש". השבוע הקדוש המקורי, של הנוצרים, הוא השבוע שלפני חג הפסחא, המציין את רצף הזמן שבין הגעתו של ישוע לירושלים ועד צליבתו וקימתו לתחיה. זה שבוע שמקיף את חווית האמונה הנוצרית בכללותה, מן ההכרה בכך שישוע מת על הצלב למען חטאי העולם ("יום שישי הטוב") ועד האמונה בכך שקם לתחיה. המוות קיבע אותו כאדם בתוך רצף ההיסטוריה והתחייה, כבן האלוהים המשוטט בעולמות הנצח. בין שני הקצוות משתרע רצף של אמונה נוצרית.
השבוע הקדוש של הישראלים היהודים, המסנכרן באופן דומה בין ההיסטוריה והנצח, הוא השבוע שמשתרע בין יום השואה לבין יום הזכרון ויום העצמאות. הסיפור הקלאסי שאנחנו מספרים לעצמנו, סיפור נאור של קדמה והתפתחות, מתחיל ביום השואה ונגמר ביום העצמאות. עם ישראל קם מן האפר כעוף החול, והיום יש לנו מדינה משגשגת ובעיקר הבנה אחרת, חיונית הרבה יותר, של יהדותנו. הגולה נכשלה והישראליות נצחה. סיפור אחר שאנחנו יכולים לספר הוא סיפור על עצב וקושי, סיפור של אבל ושכול. הסיפור הזה מתחיל ביום השואה ונגמר ביום הזכרון, שני מוקדים של עצב לאומי או יהודי, כפי שמחליט כל מתבונן בנפרד. בכל מקרה, זה השבוע שבו אנחנו מקבלים תזכורת סמלית ומוחשית לכך שאנחנו חלק ממשהו שגדול מאתנו. על הזכות לספק תשובה ברורה לשאלה "מהו אותו משהו?" מתנהל מאבק גדול.
אחד מן החיבורים שמתבצעים במהלך השבוע הקדוש הזה הוא בין קרבנוּת השואה והאגרסיביוּת הריבונית של הצבאיות הישראלית. בבתי ספר ממלכתיים רבים, כמו גם במשלחות של תלמידים וחיילים לפולין, נשמע הטיעון שלמדינת ישראל יש צבא כדי שהשואה לא תתרחש שוב.
הטקסט הבא נכתב במקור בזמן קדוש אחר, זמן יהודי, מיד לאחר עשרת ימי תשובה בחודש תשרי. בניגוד לשבוע הקדוש הישראלי, המפריד באופן חד בין שואה לגבורה ובין שואה לישראליות, מוצג כאן ערבוב של יהודיות, צבא ושואה.
*****
עוד לפני שהחגים מתחילים אני משתדל להכין לי ספר שאני רוצה לקרוא. אני חושב בעיקר על יום כיפור. שריטה של דתל"ש שכבר לא מבקר בבית הכנסת אבל מנסה לעשות חשבון נפש בעיקר בקריאה. לעתים קרובות אני מוצא את עצמי קורא משהו על מלחמת יום כיפור. השנה נשמע בבירור בדיונים הבלתי נמנעים במלחמה טון של סיכום, שנבע אולי מן היובל העגול – ארבעים שנה. הסופיות החדה של הפרשנים ומבול המסקנות החד משמעיות שאיים לסחוף את קוראי העיתונים גרמו לי לחפש ספק שיאפשר אולי מחשבה אלטרנטיבית על האירועים שהובילו למלחמה ב-1973, כמו גם על תוצאותיה. חשבתי שמצאתי ספר כזה כשקראתי בחטף את הכריכה האחורית של "עם, מאכל מלכים" מאת יצחק לאור.
אותה כריכה מספרת על יחידת אספקה בדיונית עלובה, "ג'ובניקית", בנגב (אף שיש בה אקליפטוסים כאילו הייתה בצפון), שנמצאת בסמיכות ליחידת שריון קרבית ומהוללת. ליחידה מגיע בטעות מסמך המתריע מבעוד מועד על המלחמה וחייליה נמלטים, בעוד שכל החיילים הגיבורים ביחידה המשוריינת נהרגים. מכל מקום, עלילת הספר בכללותה היא תיאור רב קולי ומצבי של אינטראקציות רבות המאפיינות חיי צבא בישראל.
כאשר מקבצים את כלל האינטראקציות מקבלים תמונה עגומה מאוד של הישראליות המתמצה בצבאיות: ראשית, אין שמות פרטיים. כלומר, יש הרבה שמות פרטיים, וכל אחד בוחר לעצמו שם, מחליף אותו, נאבק עליו מול מפקדים המחליפים את שמו בשמות אחרים. החייל היחיד השומר על שמו באופן עקבי לאורך כל 700 עמודי הספר נכנס לכלא. בצבא יש תפקידים, לא שמות, והמפקדים מכנים את החיילים כל פעם בשם אחר.
שנית, אין אף אינטראקציה שוויונית לכל אורך הספר. לא בין חייל לחייל, לא בין חייל לחיילת, לא בין חיילת למפקד ולא בין מפקד למפקד. חוסר שוויון הוא רק ההתחלה. רוב האינטראקציות גם אלימות, אינטראקציות של כפיה בכוח, בעיקר בין גברים לנשים. בין גברים לגברים ובין נשים לנשים זה כמעט תמיד בכוח ישיר (צעקות, לפיתת אוזן, מכות וכדומה), ובין גברים לנשים זו כמעט תמיד כפיה של הפנמת כוח (אלימות סמויה ומאיימת ובעיקר הפנמה של יחסי עבד-אדון).
שלישית, למעט החייל שהושלך לכלא, כל המעורבים באינטראקציות סובלים. לאדונים (המפקדים) יש תסביכי שואה וקושי בשליטה, והעבדים (חיילים וחיילות) חיים בקהות חושים. מי מהם שזוכה בנגישות למשהו שיכול לשפר מעט את חייו מפעיל נגישות זו על מנת לדכא את מי שלא זכה בה.
חיי הצבא הם חיים תחת משטר טוטליטרי, ואולי אפילו חיים במחנה ריכוז. יש בהם מודעות ברורה לנרטיבים האסורים של מחנות הריכוז באותה תקופה (מן הסטאלאגים ועד להיסטוריה עצמה שנותרה דמומה שנים רבות). מעבר ליומן אמיתי של פליטה המשורבב בין התיאורים בספר, חלק מהתיאורים של התעמרות המפקדים, בוגרי מחנות הריכוז, בחיילים, נדמים לעתים כלקוחים מהתרחשות במחנה ריכוז ולא בבסיס צבאי.
המקבץ של חוסר האינדיבידואליות, האלימות והסבל הללו מדכא מאד. אין תקווה, אין אף מפגש שוויוני. אפילו אחוות מדוכאים אינה בנמצא. אפשר רק לחלום על קריאה לחיילי העולם להתאחד או לפחות לקטר ביחד.
אחרי שמסיימים להתרגז על הספר ועל הסופר, הגוזר כל נרטיב לאומי במספריים מעמדיים, מביטים במראה של הישראליות ומבקשים מעט נחמה, או שביב של חמלה. לא מוצאים. מחפשים שוב ולא מוצאים.
אי אפשר להתווכח עם הדיוק החד של לאור. המצבים שהוא מתאר נראים לנו מוכרים גם ממרחק של ארבעים שנה. כידוע, אחת הבעיות היא שכשמביטים במשקפיים מעמדיות מגלים שמעט מאוד השתנה. האם זוהי אכן תמונת המציאות? אם נאמנה עלינו אמירתו של לאור, אפשר להחיל את הניתוח המעמדי שלו גם על נושאים שאינם זוכים לניתוחו של האזמל בספרו, כמו השואה. כאן גובר הפיתוי לפרק את השואה לפי קווים מעמדיים, ואז כבר בכלל לא ברור מהי מציאות ומהי תמונת ראי.
המעבר בין מציאות לבין תמונת ראי משתקף בספר בדמותו של עקביא, המגלם בחייו פרקטיקות של מוות. הוא מזכיר, כמובן, את עקביא בן מהללאל ממסכת אבות, שדבריו נישאים בכל לוויה יהודית דתית: "הסתכל בשלושה דברים ואי אתה בה לידי עבירה, דע מאין באת, ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. מאין באת? מטיפה סרוחה. ולאן אתה הולך? למקום עפר רימה ותולעה. ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון? לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא." (אבות ג'). עקביא של הספר, החופר עצמות עוד בחייו, נע כטיפה סרוחה בעפר, בין הרימות והתולעים. התנועה קדימה היא כל מה שיש לו; היא ההתחלה, הסוף וההתעלות, ואין בלתה. הוא מגלם בחייו תהליך גדול ממנו, כח שהוא עצמו לא יכול לעצור, ואולי אפילו לא יכול להמשיג או להבין.
כאן אולי נפער החרך דרכו יכולה לחדור מעט נחמה. לא ניתן להתווכח עם האפקטיביות של התיאור של לאור ועם היכולת שלו לתפוס את נבכי הישראליות, בעיקר זו של צבא ושואה. הוא פשוט טוב. אבל למרות התיאורים המשכנעים של הדמויות, לאור אינו מזהה דמויות בשר ודם אלא דמויות של טיפה סרוחה ורימה ותולעה. הדמויות שלו מוּנעות ללא הפסק על ידי תהליכים אימננטיים. המחיר שהן משלמות הוא אובדן של דינאמיות אמיתית, של אפשרות לחיות במציאות ולא במבוך של מראות. היכולת הזו, להיות ממוקם במרחב ובהקשר, לדעת מי אתה ומה אתה רוצה, איננה נחלתם של ריאקציונרים. היא חיונית לתנועה כזו, שיכולה להתבצע באופן לא סדור. לאור מפרק בשר ודם לרכיביהם הבסיסיים ביותר – רימה ותולעה, וכך מונע מבני אדם את האפשרות להתלכד, להיות אנשים בעלי מודעות ומציאות. לא לחינם החייל היחיד בעל השם הקבוע מושלך אל הכלא. יש קשר בין יכולת לחיות חיים לבין בעלות על שם, ולאור מסרב להעניק לדמויות שמות. נראה שהוא מעניש את עצמו על שנתן לחייל שם, ומשליך אותו לכלא. אולי נחמתו של רפי, שהושלך את הכלא, היא שהוא חווה תפנית המשנה את כיוון חייו: הוא מתגייס לשירות ביטחוני מסוג אחר.
הפסקה האחרונה של הספר מדגימה זאת באופן החי ביותר. זוהי פיסקה המהווה כעין ריטואל של התנסחות, שכן הספר הגיע אל קצו, אף שהפסקה נפתחת בכך ש"הפרק הזה לא היה סיכום, וגם פתרון אין". זהו שילוב בין תובנות כלליות על מצב האדם של הומרוס, היטלר ור' אמנון ממגנצא. השורה החותמת אכן ראויה לימים קדושים: "אדם יסודו מעפר, וסופו לעפר, בנפשו יביא לחמו, משול כחרס הנשבר. כחציר יבש. וכציץ נובל. כצל עובר וכענן כלה. וכרוח נושבת. וכאבק פורח, וכחלום יעוף."
כאשר האדם מתמצה בעפר אל עפר אז אכן יש קשר הדוק בין הומרוס, היטלר ור' אמנון ממגנצא. כולם עפר. כאשר האדם מתמצה במעשיו בין נקודת העפר הראשונה לנקודת העפר החותמת את חייו ההשוואה ביניהם פחות רלוונטית, והקיבוץ של כל הדיכויים האנושיים האפשריים יחדיו הוא הולם.
הספר המדהים והמטלטל הזה אינו עומד באתגר הזה. ברוח המחשבות על נאום המג"ד, גם יצחק לאור מתחיל משפט על ישראליות ומרכיביה אבל אינו מסיים אותו. מה שלא נאמר מרחף מעל מה שכן. זו ספרות מצוינת, משום שהיא דורשת מן הקורא להתמודד גם עם שתיקות ולמלא אותן בתוכן. מצד שני, יכול להיות שהדמיון הזה בין יצחק לאור לבין המג"ד שהדיח את הצוער שצייר את היטלר (מענין מי מהם נחרד יותר מן ההשוואה הזו) אומר משהו על המצב הישראלי בעת הזו. קשה לנו עם סופים. אנחנו לא יודעים בדיוק איך לצאת מן הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו על עצמנו כל הזמן, בין אם הם סיפורי שואה ותקומה ובין אם הם סיפורי סבל ללא סוף. איננו מצליחים לנסח לעצמנו תובנות שמאפשרות לסיים את שלב העיבוד ולהמשיך הלאה, לאן שזה לא יהיה. אנו משליכים את עצמנו מההיסטוריה אל הנצח, וכמו ישוע בביאה השנייה אנו אסורים במגע ואינטראקציה.
