אתמול נכחתי בהרצאה של איש מקצוע שעבד שנים רבות בתפר הצבאי-פוליטי בשירות המדינה. איש המקצוע הזה, נקרא לו דור, לא היה רק שותף להחלטות הרות גורל על מלחמה ושלום אלא אף עיצב, בתחום המקצוע שלו, את אופן התמודדותה של המדינה עם הכיבוש בשטחים. בסוף ההרצאה התייחס דור למשבר הנערים החטופים, וסיפר בהקשר זה כי לאחרונה נפגש עם נושא ונותן פלסטיני בכיר, שהסביר לדור כי למרות נסיונו הרב הוא אינו מבין כלל את המדינאות הישראלית. הכיצד? תהה דור. ובכן, הסביר לו הפלסטיני, על הסכם השלום עם מצרים חתמתם בעקבות מלחמת 1973, על הסכם אוסלו חתמתם בעקבות האינתיפאדה הראשונה, מדרום לבנון יצאתם בגלל חזבאללה, ומעזה התנתקתם בגלל האינתיפאדה השניה. נכון מאוד, הסכים דור. אז מה אתה לא מבין לגבי תהליך קבלת ההחלטות שלכם? תמה הפלסטיני.
דור חיזק את המסר, שהיה ברור לכל השומעים, בהסבר קצר על מרכזיותה של סוגיית האסירים בפוליטיקה הפלסטינית בכלל ובמו"מ הישראלי-פלסטיני בפרט. לכל משפחה פלסטינית בשטחים, הזכיר, יש או היה בן בכלא הישראלי.
לא נרשמה הפתעה בקהל המיושב שנכח בהרצאה. אף אחד לא האשים את דור בהיותו בוגד ותומך טרור. כאיש מקצוע ציוני ועובד מדינה ותיק לשעבר, ההגיון בדבריו קיבל גם גושפנקה של לגיטימיות.
בדיוק כאשר דור אמר את הדברים ראיתי בסמארטפון שלי את הדיווחים הראשונים על הסערה התורנית סביב חברת הכנסת חנין זועבי. מאוחר יותר התפניתי להתעמק בראיון של שרון גל אתה:
גל: אבל את לא מגדירה את החוטפים טרוריסטים? אני לא מצליח להבין.
זועבי: תראה, אני, בוא נשאל שאלה, ככה, נאיבית, זה מוזר שאנשים שנמצאים תחת כיבוש ושחיים חיים לא נורמליים ושחיים במציאות שבה ישראל חוטפת כל יום אסירים, זה מוזר לך שהם חוטפים?
גל: כלומר מבחינתך הם לא טרוריסטים.
זועבי: הם לא טרוריסטים, לא.
גל: אז מה הם?
זועבי: (ממשיכה) גם אם אני לא מסכימה אתם, הם אנשים שלא רואים שום פתח, שום פתח לשנות את המציאות (מופסקת)
גל: לא, מה הם בהגדרה שלך, הם, מה?
זועבי: הם אנשים שלא רואים שום פתח לשנות את המציאות שלהם, והם נאלצים להשתמש באמצעים האלה, עד שישראל תתפכח קצת, עד שהאזרחים בישראל, החברה בישראל תתפכח קצת ותראה את הסבל, תרגיש את הסבל של האחר. הרי אתה (מופסקת)
גל: זאת אומרת, את באיזה שהוא אופן (מגחך) מה זה באיזה שהוא אופן, את במילים מפורשות, חברת כנסת ישראלית, מצדיקה את החטיפה של הנערים הישראלים.
זועבי: אני לא מופתעת בכלל לאור המציאות (מופסק)
גל: לא, לא מופתעת זה בסדר, את מצדיקה, זה לא שאת לא מופתעת.
זועבי: אני מופתעת, איך אתה, אני מופתעת, איך אנשים קמים בבוקר (מופסקת)
גל: אני מופתע שאשה כמוך בכלל עוד יכולה להסתובב חופשי כאן, זה מה שמפתיע אותי, את מבינה?
בדרך הביתה מההרצאה שמעתי את פרופ' משה הנגבי, הפרשן המשפטי של קול ישראל, טוען ברדיו כי דבריה של זועבי חצו את רף הקו האדום וכי הוא סבור שיש מקום להצביע על הסרת חסינותה והעמדתה לדין.
חשבתי על דבריו של דור, ועל דבריה של זועבי, וניסיתי לעמוד על ההבדלים ביניהם. במהות אין הבדל: דור וזועבי מזכירים כי מבחינת הצד הערבי/פלסטיני הוכח שהדרך לגרום לישראל להתקדם להסדר היא אלימות בלבד. אין בדברים הללו כל חדש או הפתעה. ראש השב"כ לשעבר, יובל דיסקין, אמר אותם בפירוש, עם ובלי קשר לעסקות חילופי אסירים עם הפלסטינים. ההבדל המרכזי במסר הוא שיהודים ציונים ממבקרי הימין, כמו דור ודיסקין, מוסיפים לקח: נוקשות ישראלית מול גורמים מתונים מעודדת טרור. זועבי, כערביה המתנגדת לציונות, לא מתעניינת בהדגשת מסר כזה.
אם כן, מדוע דבריהם של דור ודיסקין יכולים להיאמר במרחב הציבורי והם צולחים אותם ללא פגע, בעוד שדבריה של חברת הכנסת זועבי הופכים לסערה תקשורתית ופוליטית עצומה? תשובה אחת לכך היא דרך העברת המסרים. יהודים ציונים הם "משלנו", במובן הלאומי, הזהותי והתרבותי, וכאשר הם מבקרים את הנוקשות האידיאולוגית והפרקטית של הימין הם עוטפים את ביקורתם בהבעת דאגה לשלום החטופים ולשיבתם המהרה הביתה. זועבי איננה "משלנו" באף אחד מהמובנים הללו, ולפיכך היא לא רואה את עצמה מחוייבת להכביר מילים של הזדהות, גם אם היא מודה שאיננה מסכימה עם החטיפה.
תשובה שניה לכך היא הלגיטימיות הציבורית שאנו מעניקים למי שהוא "משלנו" ושוללים ממי שהוא "לצרינו". גם אם יהודים ציונים ממבקרי הימין יזכירו שכיבוש וקפאון במו"מ עם המתונים מקרב הצד השני מעודדים אלימות וטרור, ולא יגנו במקביל את החטיפה ויביעו תקווה לשובם של החטופים הביתה, הם לא יכונו בוגדים ותומכי טרור בשיח הציבורי. בוודאי שלא תופנה להם תביעה ילדותית להגדיר את החטיפה "טרור".
זועבי, לעומת זאת, היא "לצרינו". היא ערביה ומתנגדת ידועה לציונות. ממנה נשללת הלגיטימיות לדבר על כיבוש המעודד טרור, ולפיכך היא תילחץ לפינה: האם את מגדירה את חטיפת הנערים "טרור"? כשהיא תשיב – כערביה המתנגדת לכיבוש ולציונות בכלל – בשלילה, מסביבה ייהום הסער. גם אם היא מודיעה שהיא מתנגדת למעשים מסוג זה.
הפרקטיקה הזו מקובלת גם ביחס לערבים אחרים בשיח הציבורי הישראלי. שועלי התקשורת הוותיקים ביניהם, כמו אחמד טיבי, יסרבו להיכנס למלכודת המטופשת של ההגדרות, שנתבעות רק מהם, וישאלו את מראייניהם בחזרה האם הכיבוש והנישול נופלים תחת ההגדרה טרור, והאם מעצרים מנהליים נופלים תחת הגדרת חטיפה של חפים מפשע. זועבי פחות מחושבת בדבריה, כך נראה, ואולי גם נהנית להתריס כנגד הרגישויות הישראליות/יהודיות. זהו חטאה, ולא תמיכה בטרור.
במלים אחרות, מיהודי, בעיקר ציוני, אין מצופה לגנות את הטרור בכל פעם שהוא פותח את פיו, אבל מוטב שיעשה זאת כאשר הוא מבקש לבקר את מדיניות הממשלה בעיצומו של אירוע טרור. לעומת זאת, ערבי שאיננו מגנה את הטרור כל אימת שזה חולף על ידו, יכונה בשיח הציבורי והפוליטי בוגד ותומך טרור.
חברי לאתר, העיתונאי אלחנן מילר, הזכיר אתמול בעמוד הפייסבוק שלו כי "חמאס הצליחה לשחרר 1,027 אסירים בעקבות חטיפת חייל אחד, בעוד אבו-מאזן לא הצליח לשחרר 104 אסירים בעקבות תשעה חודשי משא ומתן. זה כל הסיפור על רגל אחת." למזלו, לא קוראים לו חנין זועבי.
גילוי נאות: אני חושב שחטיפת הנערים היא מעשה של טרור. אני מתנגד לו ומגנה אותו. לבי יוצא אל הנערים ואל משפחותיהם. אני מייחל לשובם הביתה במהרה, שלמים ובריאים בנפשם ובגופם.
