העימותים בין הצבא ותומכיו, שהדיחו את הנשיא מחמד מורסי ביולי 2013, לבין תומכיו של מורסי ו"האחים המוסלמים", הולכים ומתחממים למרות הקור המכה במצרים ולמרות השלג העוטף את קהיר. הרקע למתחים הגוברים הוא נוסח החוקה שגובש בחודשים האחרונים בידי ועדה של חמישים חברים והוגש לפני כמה ימים לנשיא הזמני של מצרים, עדלי מנצור.
מאז הדחת מורסי טוענים תומכיו שכל צעד פוליטי המתבצע במצרים אינו חוקי. לטענתם, ביולי 2013 איבדה המערכת הפוליטית במצרים את הלגיטימיות שלה. כל פעולה, תהא אשר תהא, איננה חוקית, משום שהיא מבוצעת בידי אישים וגורמים שתפסו את השלטון בכוח, ללא תמיכה מוכחת של הציבור. בעיניהם, מצרים נמצאת בפשיטת רגל פוליטית ומוסרית.
מול תומכי מורסי ניצבים הצבא, השופטים וקבוצות כוח אחרות השייכות לאליטות הישנות; לאחר שחוו על בשרן שנת שלטון אחת של מחמד מורסי הבינו קבוצות אלה שהן נמצאות במאבק על עצם קיומן. לטענתן, מורסי ניצל לרעה את הניצחון בבחירות, ביצע השתלטות לא חוקית על מנגנוני השלטון ואף הציף את מוסדות השלטון במקורבים שונים של "האחים", ולכן היה זה מוצדק להדיחו, גם בדרך לא דמוקרטית. כעת הם מסיימים את המהפך הפוליטי באמצעות עיגון חוקים שימנעו מן "האחים המוסלמים" לחזור לזירה הפוליטית, או, למצער, יקשו עליה מאוד לעשות זאת.
כרגע, הצבא גם נהנה מתמיכתו של הציבור שהתאכזב מ"האחים המוסלמים", שבשנת שלטונם דאגו בעיקר לתנועתם-שלהם ולאינטרסים של אנשיהם, ולא לאינטרסים הכלכליים של פשוטי העם או לשיפור מנגנוני השלטון במצרים. אך ראוי לשים לב לכך שאם הצבא יזוהה עם השלטון בעתיד, ואם המצב הכלכלי של מצרים לא ישתפר במידה ניכרת, חיצי הביקורת יכוונו אל הצבא ואל האליטות התומכות בו.
אולם המחלוקת המעניינת ביותר בכל הקשור לחוקה המצרית מתנהלת דווקא בקרב החוגים האסלאמיסטיים עצמם. מן הצד האחד ניצבים המתנגדים לחוקה המוצעת – "האחים", ולצדם מפלגתו של עבד אל-מנעם אבו אל-פתוח, המנהיג הכריזמטי שפרש מ"האחים" לפני כשנתיים כאשר הצהיר על כוונתו להציע את מועמדותו בבחירות לנשיאות.
מן הצד האחר ניצבת מפלגת "אל-נור" הסלפית, התומכת בחוקה. בנאום שדווח וצוטט בעיתון "אל-שרוק" הצהיר יאסר ברהאמי, אחד ממנהיגי מפלגת "אל-נור": "הצלחנו לשמר את ההיבט האמוני בחוקה", והוסיף כי "שמירה על הדעווה" – ההטפה לשימור ערכי האסלאם – "היא המטרה העיקרית שאנו שואפים אליה". בעיני ברהאמי, היעד העיקרי של מפלגת "אל-נור" ונציגיה בוועדה שניסחה את החוקה הוא לאפשר למאמינים כמוהו לפעול במישור החינוכי, להמשיך להטיף, ובסופו של דבר, להחזיר את החברה המצרית בתשובה. כיוון שיעד זה הולך ומתממש, לדבריו, תמליץ מפלגתו השמרנית לתמוך בחוקה כאשר זו תגיע למשאל עם.
הנקודה המעניינת בדבריו של ברהאמי היא שגישתו דומה לתפישה ש"האחים המוסלמים" ניסחו בתקופה שבה ישבו באופוזיציה. הרי במשך עשרות שנים התמקדו "האחים המוסלמים" בחינוך ובתיקון החברה; הפוליטיקה נתפשה בעיניהם ככלי נוח להשגת השפעה ומשאבים כדי לקדם את חזונם החינוכי והדתי, אך לא כאפיק פעולה מרכזי.
המחלוקת בין "האחים המוסלמים" לבין מפלגת "אל-נור" נובעת בעיקר מן האינטרסים הפוליטיים השונים – והסותרים – של כל אחת משתי המפלגות. בעוד "האחים" שואפים לחזור לעמדת הכוח הפוליטית, שלדעתם נלקחה מהם בכוח ובדרכים לא לגיטימיות, מפלגת "אל-נור" שואפת להסתגל למצב החדש ולהפיק ממנו את המיטב. אולם כיום, שתי המפלגות גם מחזיקות בהשקפות עולם שונות. בעוד מפלגת "אל-נור" ממשיכה קו חשיבה אסלאמיסטי מסורתי השם את הדגש על חינוך והטפה, "האחים המוסלמים" שינו את עמדתם המסורתית והעבירו את הדגש לכוח הפוליטי. מזה כשני עשורים מנסים "האחים המוסלמים" להשתלב במערכת הפוליטית, ומאז הצלחתם בבחירות הכלליות וניצחונו של מורסי הם התנהלו כמי ששואפים להכתיב למצרים את עתידה.
השינויים בעמדותיהן של המפלגות האסלאמיסטיות והמחלוקות ביניהן מלמדים כי מפלגות אלה הן פרגמטיות דיין כדי לשנות את עמדותיהן כלפי הפוליטיקה, ומגוונות דיין כדי להתייצב משני צידי המתרס בהצבעה על החוקה המצרית. לכן, לא ניתן לדבר על התנועות האסלאמיסטיות במצרים, או בעולם המוסלמי ככלל, כעל מקשה רעיונית אחת.
