יש ימים כאלה, שבסופם אתה מבין שגילית משהו חדש. היום יצאתי לדווח על הפגנה בנצרת שארגנה ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל כתמיכה בעזה. הצטרפתי לאוטובוס של צעירים פלסטינים שיצא מארומה בהר הצופים והתיישבתי ליד בחור בן 19 בשם יונס מהכפר עין נקובא שליד אבו-גוש. יונס, שעטה כפיה פלסטינית על הכתפיים, התגלה כבחור עדין שמתכוון ללמוד הנדסת מחשבים ובינתיים עובד בבית חולים שערי צדק כגוי של שבת. ראיינתי אותו, והוא סיפר לי מה הניע אותי לנסוע מאיזור ירושלים לתמוך בתושבי עזה.
זו היתה תחושה מוזרה להיות בן קבוצת הרוב בישראל נוסע כיהודי יחיד בתוך אוטובוס מלא בבני קבוצת המיעוט, בדרך להפגנת תמיכה ב"צד השני," גם כעיתונאי המביט על הכל מהצד, כביכול. ידעתי שארגיש מוזר עוד לפני שנסעתי, אבל מה שלא ידעתי זה בכמה אלימות תסתיים ההפגנה.
הגענו לנצרת. התהלוכה התנהלה בשקט ובכבוד, למרות קריאות קשות נגד ישראל ולמרות פוסטרים שהציגו תמונות זוועה של ילדים בעזה עם הכיתוב בעברית "בנק המטרות הישראלי." בדרך ניסתה קבוצת צעירים לסטות שמאלה מהמסלול המתוכנן ולרדת אל הכביש הראשי, אך אנשי ועדת המעקב הכריזו ברמקולים שעל ההפגנה להמשיך ישר. בסוף התהלוכה היה נאום אחד ויחיד של ראש ועדת המעקב, שביקר באופן נוקב את ישראל, אבל אף יותר מכך את מצרים שלטענתו נושאת באחריות רבה יותר ל"פשע בעזה."
בדרך חזרה עוד הספקתי לראיין אשה נוספת, עטויה רעלה, לפני שעשרות אנשים החלו לשעוט קדימה מאחורי, ואז שמעתי קול נפץ ואחריו ריח חריף של גז מדמיע. הייתי די רחוק ועוד הספקתי לצלם תמונה או שתיים, למרות המחנק והדמעות. למטה, בנקודת האיסוף, המתין יונס. פטפטנו קצת ואז כוחות משטרה גדולים הגיעו למקום, דוהרים על סוסים. יס"מניקים החלו לירות רימוני עשן לעבר מפגינים שכבר החלו להכנס לאוטובוסים. החלה המולה. איש לידי החל לרסק בלטה על מנת להשליך אותה על השוטרים, אבל האנשים שלידו מנעו ממנו לעשות את זה. השוטרים דרשו מאיתנו להתרחק מהמקום, אז אני ויונס התחלנו לרוץ במעלה הכביש, כשמאחורינו רצים בחורים רבים ושוטרים דולקים בעקבותיהם.
פנינו שמאלה ונכנסו למה שהתברר כסמטה ללא מוצא. מעלינו, על המרפסת, קבוצה של אנשים החלה לצעוק אלינו ולנסות לכוון אותנו למקומות מסתור. בחור אחד הגיע בריצה ומאחוריו כמה מג"בניקים חובשי קסדות. הם עטו מיד על יונס, שלא עשה דבר ולא התנגד, ואזקו אותו. ניסיתי להסביר להם שאני עיתונאי, שהוא היה לידי ולא עשה כלום, אך ללא הועיל. הם הוליכו אותו לרכב המשטרה (הזִנְזַאנַה) במורד הרחוב וצרפו אותו לכעשרה עצורים נוספים. ניסיתי לשכנע את קציני המשטרה (בהם מפקד הכח, בדרגת תת ניצב) שהוא חף מפשע ושהייתי לידו, אך ללא הועיל. נאמר לי בגסות להתחפף מהמקום לפני שאיעצר על הפרעה לשוטר. יונס נעצר והוסע לתחנת המשטרה בנצרת. עליתי ברגל אחרי הרכב המשטרתי ובדרך ראיתי את ח"כ חנין זועבי מנסה לשכנע בחורים צעירים לעשות בלגאן. ליד תחנת המשטרה, ששערה היה סגור, החלו להתקהל עורכי דין ובני משפחה. מכולם נמנעה הכניסה. אחר כך הגיע גם ראש העיר לשעבר ראמז ג'ראיסי, ח"כ באסל ע'טאס (בל"ד) ומחמד ברכה (חד"ש) שאחד מבניו נעצר בהפגנה.
הח"כים ניסו להדחף לתוך תחנת המשטרה אך נהדפו אחורה בכח גדול, והתפתח עימות פיזי שכלל צעקות ודחיפות. חנין זועבי מאחורי האיצה בבחורים לקרוא קריאות, אבל איש לא נענה לה. האווירה היתה טעונה ואלימה. עד לרגע זה אני לא יודע מה קורה עם יונס, הפלאפון שלו סגור.
לפני שיצאתי מהבית, הספקתי עוד להתעדכן בפייסבוק שליברמן קרא לישראלים להחרים בעלי עסקים ערבים שהכריזו היום על שביתה כללית.
היום נוכחתי במו עיני לראות כמה עדין המרקם החברתי שלנו בארץ, ערבים ויהודים. כל רוח יכולה לקרוע אותו. נס שעד היום זה לא קרה. אבל יש לנו מנהיגים, כמו ליברמן, מירי רגב, חנין זועבי ואחרים, שהיו מתים שזה יקרה. מבחינתי, המנהיגים האלה מסוכנים יותר מחמאס. נגד חמאס יש לנו כיפת ברזל וחיילים טובים ואמיצים שמסכנים את חייהם, ואפילו מקריבים אותם. עזה אינה ולא תהיה בעתיד חלק ממדינת ישראל. אבל נצרת כן. אנו חיים עם ערביי ישראל ונמשיך לחיות עמם, זה לצד זה. היום הרחתי את ריחה של מלחמת אזרחים ואני פוחד שאין לנו נוגדנים חזקים מספיק נגד המסיתים והמחריבים.
