בקרב דתיים ודתיים לשעבר, ויש האומרים בכלל ביחס ליהודים ישראלים, מקובלת החוכמה העממית כי שני אנשים שנפגשים יידעו תוך כמה דקות היכן שירת כל אחד מהם בצבא או היכן למדו באוניברסיטה. זאת, כמובן, אם הם לא מכירים עוד קודם. ברוח השלילה, יש המתקשים לקבל את האפשרות של רוצח המונים ישראלי בסגנון אמריקאי, כזה שנכנס לבית ספר או לקניון ומתחיל פשוט לירות. הרי כאן כולם מכירים את כולם.
צייקנים למיניהם התלוננו שעם גלי ההגירה ההמונית הדברים השתנו. אמירות כאלו כוונו בעיקר נגד העליה הרוסית, שהגיעה כגוש אחד ועימתה את הישראליות עם מאסה תרבותית שלא הכירה.
חשבתי על כך לאחרונה עת חשתי כי פספסתי שני מפגשים, לא עם בעלי עבר צבאי משותף אלא עם שכנים קרובים.
בנסיעה האחרונה שלי לירדן לקחתי מונית עם חברים. שוחחנו בינינו באנגלית. הנהג שמע אותנו משוחחים ושאל מהיכן אנחנו. מסיבות השמורות במערכת ענינו שאנחנו מארצות הברית. ומהיכן אתה? שאלנו. אני? אני מסילוואן בישראל, עובד כאן כנהג מונית. נדרכתי. הרי אני יליד העיר העתיקה, הרובע היהודי, אולי נפגשנו. ובן כמה אתה? שאלתי? אה, 40, ענה. חשבתי לעצמי כי רק שנה מפרידה בינינו. היכן למדת? בג'בל מוכבר, השיב.
מטיב השאלות כבר היה ברור כי למרות שאנחנו מארצות הברית אנחנו לפחות מכירים את ירושלים. השיחה לא התפתחה אבל ביני לביני חשבתי על כך שגדלנו באותם קילומטרים רבועים. במציאות אחרת אולי היינו שואלים האחד את השני, "מכיר את …? ואת …? אז אולי היית ב …?"
הייתי שוכח את הפגישה הזו לולא שבועיים אחר כך אירעה פגישה דומה לה. לבית הספר של הבת שלי הגיע תלמיד חדש, דובר ערבית בלבד. באסיפת ההורים פגשתי באביו שסיפר שהם גרים ליד שער יפו, מהצד שבתוך החומות. מיד החלה סדרת שאלות כמעט בלתי נמנעת: תמיד גרתם שם? נולדת שם? והתשובה, "כמובן שכן", והאבא בן גילי בערך (שנתיים מעלי).
בשלב הזה, למוד ניסיון, כבר עצרתי.
אבל חשבתי לעצמי שבשער יפו באמת עברתי כמעט כל יום, בניגוד לסילוואן של הנהג.
באיזו מציאות יכולתי לשאול אותו האם הוא מכיר את ההוא או את ההיא? אינני יודע לשרטט את המציאות הזו אבל אני יודע באיזה שלב נפרדו הדרכים באופן מוחלט ביני לבין שכני באותם קילומטרים רבועים:
כמעט יום יום, בדרכי אל בית הספר או בחזרה, במהלך התיכון, הייתי עוצר בחנות במעלה רחוב דו, קרוב מאוד לשער יפו, ולא פעם מתרגם לבעל החנות מסמכים רשמיים מטעם הרשויות. בעלי החנויות מסביב היו צוחקים איתי או עלי לפעמים והתחושה הייתה 'בסדר' ואף יותר מכך.
ביום שחזרתי לבוש מדים מהצבא הם חדלו להתייחס אלי. באחת נמחקה ההיכרות השטחית הקודמת.
אז כיצד ניתן לשרטט מציאות שונה? הרי על הצבא והשירות בו אינני ממליץ לוותר. אין לי תשובה טובה, אבל המחשבות לא מרפות. אולי הן עצמן התחלה?
