לפני כשבוע, ב-11 במאי 2013, הסתיימו הבחירות בפקיסטן. יש פרשנים הרואים בתוצאות הבחירות חוליה נוספת בטלטלת הדמוקרטיזציה שניערה את המזרח התיכון ואת העולם המוסלמי כולו. שיעור ההשתתפות בבחירות הללו הגיע ל-60%, לעומת שיעור ההשתתפות בבחירות הקודמות, שהתקיימו ב-2008 –44% בלבד. נדמה אפוא שגם בפקיסטן נדבק העם באופטימיות שהוציאה את ההמונים מאדישותם במזרח התיכון, וגם הוא מבקש להשפיע על השליטים. אולם לצד הממצאים האופטימיים הללו, המלמדים על התחזקותם של כוחות דמוקרטיים, קיימים בפקיסטן גורמים טרוריסטיים שפעלו נגד הצלחת הבחירות ואף הרגו עשרות אנשים בימים שקדמו לבחירות וביום הבחירות עצמו. פקיסטן ממשיכה לקרוס תחת מעמסת הסתירות הפנימיות שלה.
עוצמתה של פקיסטן הופכת את מאבקי הכוח והזהות המתרחשים בה לסוגיה בעלת חשיבות בינלאומית. ראשית, זו המדינה המוסלמית היחידה שברשותה נשק אטומי. בעבר, מדענים פקיסטנים, כגון עבד אלקאדר ח'אן, אף העבירו טכנולוגיות ומידע על ייצור פצצות אטום למדינות לא מעטות, כולל איראן. לצד תרומתה להפצת נשק גרעיני נעשתה פקיסטן גם למדגרת טרור. בשנות השמונים של המאה הקודמת היא שיתפה פעולה עם תנועות אלימות כגון הטליבן ואף סייע לארגון בשם "לשקר-טייב" (צבא הצדיקים), שקידם אינטרסים של פקיסטן באמצעות טרור.
הארגון "לשקר-טייב" נוסד באפגניסטן ב-1990. מראשית דרכו הוא שיתף פעולה עם המודיעין הפקיסטני, והלה, בתורו, נשען על הארגון כדי לקדם אינטרסים אזוריים משלו. כך נדד הארגון לאזור קשמיר, שם הוא הקים בסיסי הדרכה ומשם הוא שיגר לוחמים שביצעו פעולות טרור בצד ההודי של קשמיר. שיתוף הפעולה בין המודיעין הפקיסטני ובין "לשקר-טייב" התהדק בשל האפשרות לבצע באמצעות הארגון פעולות נגד אויבי פקיסטן, מבלי שפעולות אלה תיוחסנה ישירות למדינה. במהלך השנים חשף הארגון אידיאולוגיה אנטי-מערבית ואנטישמית קיצונית. ארצות הברית, הודו וההינדואיזם, ביחד עם היהדות וישראל, סומנו כאויבים העיקריים של האסלאם. הפיגוע במומבאיי בשנת 2008, שבו הותקפו, במקביל, בית מלון מפואר ובית חב"ד בעיר, מדגים היטב את תפיסת העולם של הארגון.
כיוון שלגורמים פונדמנטליסטים מיליטנטיים יש אחיזה חזקה בפקיסטן, ובאזורים מסוימים הם אף מהלכים אימים על הממשלה והאזרחים, המנהיגות הפקיסטנית מנסה להתעמת איתם. מידי פעם הצבא מנהל נגדם מצוד ופוגע במידת-מה ביכולות שלהם, אולם הקשר שבין הארגונים הללו לבין קבוצות מסוימות בתוך המודיעין הצבאי מחד גיסא ואנשי דת שמרנים מאידך גיסא מקשה מאוד על במדינה במאבקה זה.
נוואז שריף, האיש שניצח בבחירות לפני שבוע, מבקש להתמודד עם האתגר הזה. מצד אחד פועלים במדינה כוחות המבקשים למגר את הטליבן ולצמצם את השפעתו בפקיסטן. כוחות אלה מוכנים אפילו לסבול את מלחמת המל"טים (מטוס ללא טייס) שמנהלת ארצות הברית נגד מנהיגי הטליבן השוהים באזורים מרוחקים של פקיסטן. אולם המתקפות האמריקאיות כבר גבו למעלה מ-3,000 הרוגים לפי הערכות מסוימות, לא מעטים מביניהם חפים מפשע. לכן, מצד שני, מרבית הפוליטיקאים הפקיסטנים יוצאים נגד פעילות זו. גם במפלגתו של נוואז שריף ישנה קבוצה לא מבוטלת הרואה במדיניות האמריקאית באזור זה מלחמה באסלאם, ולא מלחמה בטרור.
גם האלימות הפנימית של פקיסטן, המוּנעת בעיקר על ידי תנועות פונדמנטליסטיות מיליטנטיות, גובה מחיר גבוה. דיכוי מיעוטים (שיעים, אחמדים) פוגע קשה במעמדה הבינלאומי, והישענותו של המודיעין הצבאי על תנועות טרור כדוגמת "לשקר-טייב", בניגוד למדיניות המוצהרת של פקיסטן, מסבכת אותה עם הודו וארצות הברית. כדי לצאת ממעגל העימותים ולשפר את יחסיה עם מדינות האזור ועם ארצות הברית, כוחות הביטחון חייבים להשתלט על אותן תנועות המייצרות את האלימות הפנימית והחיצונית של פקיסטן.
נוואז שריף הוא תעשיין בולט, מעשירי פקיסטן. האינטרס שלו ושל תומכיו מקרב אנשי העסקים הוא לייצר שקט ביטחוני כדי שהכלכלה תפרח. אולם כדי לקדם את האינטרס הזה, שרבים בפקיסטן מזדהים עמו, עליו לפלס את דרכו בין הצבא לבין תנועות טרור ומגוון רחב של זרמים אסלאמיסטים, אשר רבים מהם מתייחסים לארצות הברית כאל אויב. רבים בפקיסטן ובעולם מחכים לראות כיצד הוא יתמודד עם המסורת הפוליטית והדתית הסבוכה ומלאת הסתירות של ארצו.
