השחר מפציע מעל פסגת הר הצופים בירושלים. קבוצה של בני נוער יהודים ומוסלמים יורדת מהאוטובוס וצופה אל העיר העתיקה. במרכזו של הר הבית, הקרוי בפי המוסלמים אל-אקצא, נוצצת כיפת הסלע המוזהבת בזריחה, מושכת את העין. "מהי המשמעות של המקום הזה עבורכם?" שואל המדריך בעברית ובערבית, מחווה בידו אל עבר הנוף.
בני הנוער המוסלמים ערניים וקשובים יותר מחבריהם היהודים. ניכר שהקרבה למסגד אל-אקצא מפיחה בהם חיות רעננה. יש להם מה לומר. בנים ובנות מהפזורה הבדואית בנגב שזה עתה סיימו כיתה י"א, גם כאלה שעד כה היו שקטים ומופנים, מרימים את ידם ומבקשים בשקיקה את רשות הדיבור. בחורה עטוית חג'אב מספרת בהתרגשות על מסע הלילה של הנביא, חברתה מצטטת את הפסוק הקוראני הראשון בסורת בני ישראל (17:1). כמה בחורים מספרים על חווית התפילה המשפחתית שלהם באל-אקצא בחגים ובימי שישי. כמעט אף אחד לא נותר אדיש. לעומתם, בני גילם היהודים שותקים ומביטים חליפות בנוף ובמדריך בעיני עגל. קיבוצניקים מהנגב, שכניהם של הבדואים, מיטב בניה ובנותיה של הציונות, בתוספת נספחים מ"עיירות הפיתוח" אשר נרשמו לתיכון האזורי היוקרתי.
היהודים, אשר עד כה התבלטו בחיוניותם במסע, נותרו שקטים ונבוכים. הם מבינים שמצופה מהם לומר דבר מה, רק שהם לא ממש יודעים מהו. נער יפה בלורית מנסה את כוחו: "המקום הזה חשוב לנו כי מתו פה חיילים, כי נלחמנו עליו", הוא אומר. באבחת לשון התהפכו להן הסיבה והמסובב. האם מקום שפעם נתפס כחשוב דיו להלחם עליו מתקדש מעצם הדם שהוקרב? למה נלחמו פה מלכתחילה? עוד כמה רגעים של שתיקה ובחורה מתולתלת משדרות קמה ואומרת בישירות: "בתכלס, המקום הזה לא חשוב לי. אין לו שום משמעות מיוחדת עבורי, אולי חוץ מאוכל טוב".
זה מספר שנים אני מדריך מסע קיץ בן שבועיים שבמהלכו חבורה של נערים ונערות יהודים ומוסלמים, בני קהילות שכנות מהנגב והגליל, תרים את הארץ, מהגליל ועד הנגב, ואף מתארחים בבתים של החניכים ופוגשים את משפחותיהם. לקבוצה מצטרפים גם בני נוער יהודים מצפון אמריקה ומרכזה, מה שמוסיף נופך בין-לאומי וממיר את שפת התקשורת לאנגלית. בניגוד לרוב התכניות שמפגישות בין נוער יהודי מהתפוצות עם נוער ישראלי, מסע הקיץ הזה מפוצץ את הבועה, מאתגר את משתתפיו ומעמת אותם עם מורכבותה של המציאות הישראלית ועם קיומו של ה"אחר". יהודים ישראלים ומוסלמים פלסטינים אזרחי ישראל – בני הגליל והנגב, יחד עם יהודי התפוצות, מאוחדים כולם סביב זיקתם לארץ ולסיפור שלה. אולם ההתרחשות העיקרית איננה ביחס שבין החניכים לתכני המסע או לאתרי הביקור אלא בדינמיקה הקבוצתית ובמסע הפנימי שעוברים החניכים כקבוצה וכיחידים.
במרכז העניין ניצב המפגש בין יהודים וערבים החיים בקהילות שכנות אך למעשה אינם מכירים זה את זה. הנוער מגיע למפגש הזה כשהוא נושא על גבו מטען זהותי שהונחל לו במערכת החינוך, בבית ובקהילה. במהלך המסע המטען הזה מעומת עם המטען של האחר. בגיל ההתבגרות מנגנוני ההגנה עדיין לא משוכללים דיים וקל להסחף בסערת הרגשות והחברוּת. כדורגל, תשוקה וסיגריות גנובות הם דברים המשותפים לבני נוער בעולם כולו, ובנסיבות מסויימות יש בכוחם להתעלות מעל לגדרות והגדרות. לאורך השנים שמתי לב לכך שהתגובה האישית והקבוצתית של בני הנוער חוזרת על עצמה עד כדי כך שהפכה צפויה מבחינתי: בצפון, עם התפוגגות החשש הראשוני, מוחלפים המחסומים בחדוות הגילוי ומתפתחות חברויות; בירושלים, אי שם בין הר הבית לכותל המערבי, צפה ועולה הזהות הקיבוצית ומתגלע המשבר, בדרך כלל מלווה בדמעות; ובדרום מתגבשת מחדש החברוּת מתוך מקום של השלמה, מתוך מודעות לתהום הפעורה וקבלה של השונות. בכפר הבדואי מבינות הנערות האמריקאיות עד כמה רחוק עולמן מהעולם של חברותיהן הבדואיות, שבחברתן הן צחקקו והמתיקו סודות בלילות האחרונים. בבריכה או בדשא של הקיבוץ לומדים הבדואים, חלקם חיים לא רחוק בישובים לא מוכרים, שיעור מאלף בצדק חלוקתי ובהגמוניה. כל המשתתפים לומדים דבר או שניים באנושיות.
מבחינת הדינמיקה הקבוצתית, הנערים והנערות היהודים-ישראלים הם המובילים: הם מפגינים בטחון עצמי ונוחות יחסית עם המטען ההורמונלי וסוגיות המגדר והזהות שמלוות את גיל ההתבגרות ואת המסע. מנגד, הנוער הערבי ניצב מבולבל ונבוך נוכח החופשיות המשוחררת של האחרים, בעיקר ביחס למפגש שבין המינים. המסורת, הפלסטיניוּת, הישראליוּת, הרצון לזרום בלי עכבות מול הצורך לזכור את העוול ולשמור על הזהות, כל חיבוטי הנפש הללו ניכרים בפניהם הצעירות. המתח שבין הדינמיקה הקבוצתית למפגש עם העולם החיצון, המתֻווך להם באמצעות המבוגרים, הוא המתח שבין זהות שהיא הוויה כפשוטה לבין זהות שהיא הבניה. בפעילות המסודרת מלבישים על החניכים זהות בעל כורחם: ציונים או פלסטינים, יהודים או מוסלמים, עברים או ערבים. אך רק כאשר החניכים נפגשים בינם לבין עצמם הם מתנהגים כפשוטם: ערבים-פלסטינים או בדואים, ישראלים או יהודים, ובעיקר בני נוער מבולבלים הנמצאים בתווך שבין הרגע הזה להקשר הגדול יותר. זוהי זהות אמתית ששחה על פי תומה. הרגעים החשובים ביותר במסע הם ללא ספק אותם רגעים "אפורים", כשהנערים והנערות נפגשים ללא מסכות. ברגעים הללו, על ידי התבוננות שקטה מהצד, אני לומד הכי הרבה.
גם הקיץ, מיד אחרי הרמדאן ועיד אל-פיטר, ייצא המסע הזה לדרך. אני לא יכול שלא לחשוב כיצד הייתי נוהג במהלך שירותי הצבאי לו הייתה לי ההזדמנות לפגוש ערבים וערביות באופן כזה בשנה שלפני גיוסי לצבא; להתחבר עם צעירים ערבים בני גילי, להתפלל איתם במסגד אל-אקצא ובכותל המערבי, לאכול בביתם, לפגוש את משפחותיהם, לחוות אתם חוויות ולראות בהם בני אדם בדיוק כמוני. גם השנה אדריך את המסע הזה ואלמד מהם פרק נוסף בענווה ובהוויה.
