"מסכה בצבע השמיים" (قناع بلون السماء), ספרו זוכה הפרסים של האסיר הפלסטיני באסם ח'נדקג'י (خندقجي) מ־2024, עסק בנור א־שהדי, פלסטיני ממחנה פליטים בקרבת רמאללה. נור מוצא תעודת זהות ישראלית בכיס מעיל ישן, ומחליט לגנוב את זהותו של בעל התעודה. הוא מגיע לישראל ומצטרף למשלחת חפירות ארכאולוגיות בקיבוץ מגידו במטרה לאסוף חומרים עבור מחקר העוסק בהצגת דמותה של מריה מגדלנה כגיבורה פלסטינית.
כעת, בספר חדש היוצא לאור בהוצאת דאר אל־אדאב (دار الآداب) הלבנונית, ח'נדקג'י מציג את הצד השני של המטבע: דמותו של אור שפירא, הישראלי שזהותו נגנבה ברומן הקודם.
אור מתואר כישראלי בן 37, נכד לשורדי מחנה ההשמדה אושוויץ, המתמודד עם פוסט־טראומה בעקבות שירותו הצבאי במלחמת לבנון השנייה (2006) ובמבצע עופרת יצוקה (2008–2009). כותרת הספר המתייחסת לחלחול של טראומת השואה מדור המייסדים לדורות הבאים – سادن المحرقة, כלומר "שומר השואה" או "המופקד על השואה" – עשויה לעורר אי־נוחות אצל הקורא הישראלי.
גיבור הרומן אור מוצג כדמות שחרב עליה עולמה. הוא איבד בקרב חברים וגם את אחיו הגדול; הוא מתמודד עם מות אימו ועם הזדקנות אביו, ונוחל כישלונות רומנטיים. בחיפוש אחר שלווה הוא עוזב את תל אביב ועובר לשכונת גבעת שאול שבירושלים, אלא ששם הוא מתחיל לסבול מסיוטים בעלי מוטיב חוזר: צעקות חסרות פשר בערבית. חדירתה של הערבית לשנתו מרגישה לו כחילול הקודש.
"יש לי תעודה חתומה שאומרת שמותר לי לעשן קנאביס רפואי," הוא תוהה בפני המטפלת שלו, "אבל האם מותר לי לחלום בערבית?"
בניסיון לפענח את התעלומה, אור פונה ללמוד ערבית. תוך כדי הלימוד ועקב האינטראקציה עם מורתו היפואית, הוא מגלה שביתו בגבעת שאול שוכן על חורבות הכפר הפלסטיני דיר יאסין. גילוי זה הוא ראשיתו של תהליך עיבוד שהגיבור עובר בנוגע לקונפליקטים הלאומיים שעיצבו את חייו ולמיקומו הטרגי בקצה שרשרת אסונות שראשיתה במחנה ההשמדה בפולין.
דווקא מעמדו כאסיר מאפשר לח'נדקג'י חופש שאומנים ערבים אחרים אינם נהנים ממנו. כמי שגאוותו הלאומית אינה מוטלת בספק, הוא רשאי לכתוב על ישראל מבלי לחשוש שיואשם ב"נרמול"
כתיבה משוחררת מאחורי סורגים
בין מרכיבי העלילה העגומים, ח'נדקג'י שוזר אזכורים עתירי חיים של שירים, סרטים ושלל אלמנטים תרבותיים. בעוד את האירועים הקשים הסופר משרטט בלשון ציורית, ענייני היומיום מובאים בלשון קלילה. עלי אל־מקרי, סופר וכותב תימני, טען בביקורת ספרים שחיבר עבור כתב העת אל־מג'לה (المجلة), שבקוטביות זו אפשר למצוא הד לביוגרפיה הייחודית של המחבר.
ח'נדקג'י יושב בכלא הישראלי מאז 2004. הוא נאסר כשהיה כבן 19 עקב סיועו לרצח של שלושה ישראלים בשוק הכרמל. נכון לזמן כתיבת הספר הוא בילה את מרבית שנותיו מאחורי סורג ובריח. בהתאם לכך, אל־מקרי טוען, כתיבתו מלאה בכאב ובייאוש, אך מתוכה מבעבע רצון להפליג אל מחוזות הדמיון ושאיפה לחופש, שהוא מחיל אותה על שני גיבוריו המייצגים את העמים החולקים את הארץ.
באופן פרדוסקלי, דווקא מעמדו כאסיר מאפשר לח'נדקג'י חופש שאומנים ערבים אחרים אינם נהנים ממנו. כמי שגאוותו הלאומית אינה מוטלת בספק, הוא רשאי לכתוב על ישראל מבלי לחשוש שיואשם ב"נרמול".
ואכן, הרגישות וההזדהות שבהן ח'נדקג'י מתאר את דמויותיו הישראליות העסיקו רבים מקוראיו. במאמר באתר אל־ערבי אל־ג'דיד (العربي الجديد) הקטרי, הבחינה הסופרת הפלסטינית סאמיה עיסא (عيسى) שהרחובות והיישובים שבספר מוצגים בשמותיהם העבריים. בחירה זו, לטענתה, חושפת את הקורא לדחיקתו של העבר הפלסטיני לשולי התודעה של הציבור הישראלי, ומסבירה את הטלטלה שפוקדת את אור כשהערבית חודרת לשנתו.
במקביל לכך, העלילה מעמתת את הקהל הערבי עם המציאות הבלתי־מדוברת שבה למרות הסכסוך הלאומי, קשרים אישיים אמיצים נרקמים לעיתים בין ישראלים לפלסטינים.
אל־מקרי מבחין בכך שהספר מביא את סיפורו של אור בשני קולות. בציר הראשי, אור מספר לקוראים בגוף ראשון על שגרת חייו, על מפגשיו עם הפסיכולוגית ועל ההתמודדות עם הקשיים שמציפים אותו. באותה עת, לסירוגין, מופיעים קטעים מעברו מתוך ספר הזיכרונות שהוא מחבר ככלי לריפוי עצמי. קטעים אלה כתובים בגוף שלישי, מה שמאפשר לאור לייצר ריחוק מעברו הקשה.
אור מתחיל לדמיין את עצמו בנעליו של נור ונחשף לקשרים הסמויים בין הכאב הישראלי, ששורשיו בשואה, לכאב הפלסטיני, ששורשיו בנכבה
העלילה מגיעה לשיאה כשאור פוגש במקרה את ראשת המשלחת הארכאולוגית מהרומן הקודם. כשהיא נחשפת לשמו המלא, היא מתחילה לחשוד; מאתרת את מסמכיו של המתחזה ומראה אותם לאור. אלא שאור בוחר שלא לחשוף את המתחזה, ובמקום זאת נוסע לפגוש אותו בתקווה לחלץ תובנה באשר לחלומותיו המשונים.
המפגש עם המתחזה נור מכניס לספר ממד נוסף: כתיבה בגוף שני. באמצעות הפנייה הישירה אל המתחזה, אור מתחיל לדמיין את עצמו בנעליו של נור ונחשף לקשרים הסמויים בין הכאב הישראלי, ששורשיו בשואה, לכאב הפלסטיני, ששורשיו בנכבה.
השיחה הישירה עם מקבילו הפלסטיני, עיסא מסבירה, מסייעת לאור לגשר בין קשייו הנפשיים בהווה לזיכרונותיו מהעבר, ונותנת לו רעיון מפתיע. "תגיד לי," הוא שואל את נור, "עשית עליי מחקר לפני שגנבת את זהותי? גיגלת את השם שלי? זה מה שאני אעשה עכשיו. אני אגגל אותך. אני אהפוך להיות האווטאר שלך."
כדי להבין מה הניע את נור להתחזות אליו, נכנס אור לנעליו של מקבילו. הוא מתחזה אליו ברשתות החברתיות, וכך מגלה את היחס השונה שהוא מקבל מהחברה, ונחשף לנקודת המבט הפלסטינית כפי שלא תיאר לעצמו.
הרומן כביטוי לתפיסות פוסט־קולוניאליות
הנסיבות של כתיבת הרומן ראויות לדיון מעבר להשלכתן על עיצוב העלילה. בשנת 2024, כשהתקבלה הידיעה על כך שספרו הקודם של ח'נדקג'י נמצא ברשימת המועמדים לפרס International Prize for Arabic Fiction, הגיב הציבור הישראלי בכעס על כך שלאסיר יש פנאי לעסוק בלימוד ובכתיבה, ודרש להחמיר את תנאי כליאתו. העיתונאי עמאר א־שקירי (الشقيري) חשף במגזין הירדני חבר (حبر) כי הרשויות הגיבו לסערה הציבורית בהטלת קנס על האסיר ובהעברתו לבידוד.
בתאריך 28 במרץ 2024 זומן ח'נדקג'י לחקירה ארוכה כדי לברר כיצד עלה בידו להבריח מחוץ לכלא את כתב היד, בהתאם לדיווחו של א־שקירי. מלבד זאת, חוקרי השב"כ גילו עניין רב בעלילת הספר, ושאלו אותו על כל פרט ופרט. בדרך חזרה לתאו המבודד בירכו אותו האסירים, וכך גילה שזכה בפרס. הסופר, שעמֵל כיום על החלק השלישי בטרילוגיה, הועבר לאחרונה לכלא רמון שבדרום הארץ לאחר שנים ארוכות בכלא עופר.
מלבד כתיבתו הספרותית, עסק ח'נדקג'י בשנים האחרונות בלימודים פוסט־קולוניאליים וביסס את עצמו כקול חשוב באסכולה הרואה את הציונות כקולוניאליזם התיישבותי. אסכולה זו מדגישה את האלימות הקשה שהפעילו תנועות קולוניאליזם התיישבותי היסטוריות נגד אוכלוסיות ילידיות, וטוענת שתנאים דומים מתקיימים במקרה של הסכסוך הישראלי־פלסטיני.
בספר אור מעיד על עצמו שעד שהתחיל לחלום בערבית, ערבים גילמו בחייו לא יותר מ"צל חיוור, דמויות אילמות וחסרות פנים", אשר קיבלו זהות וקווי אופי רק בתור "מטרות, מחבלים וטרוריסטים"
טענתו הבסיסית היא שהמתקפות התדירות על פלסטינים בעזה ובגדה המערבית אינן מכוונות רק אל גופם של המותקפים אלא גם אל זהותם הלאומית כפלסטינים. לטענת א־שקירי, בכתיבת הרומן הנוכחי העניק ח'נדקג'י ביטוי ספרותי לכמה מאותם רעיונות שעסק בהם בכובעו האקדמי.
לדוגמה, ניתן למצוא ברומן הד לטענתה של החוקרת קריסטן מונרו (Monroe) שאחד התנאים המקדימים לביצוע רצח עם הוא דה־הומינזציה של הקורבן. לפי תיאוריה זו, הקבוצה התוקפנית מייצרת מרחק פסיכולוגי בינה ובין הקורבנות כדי שלא תצטרך לנמק לעצמה את מעשי האלימות. בספר אור מעיד על עצמו שעד שהתחיל לחלום בערבית, ערבים גילמו בחייו לא יותר מ"צל חיוור, דמויות אילמות וחסרות פנים", אשר קיבלו זהות וקווי אופי רק בתור "מטרות, מחבלים וטרוריסטים".
באותה שעה, הספר נותן ביטוי לקונספט אחר בחקר הג'נוסייד – טראומה בין־דורית. א־שקירי מצטט את הפסיכואנליטיקאית גלית אטלס, שקבעה כי צאצאים של ניצולי שואה שחוו את אימת המלחמה בבית, נמצאים בסכנה גדולה יותר לפתח פוסט־טראומה. במקרה של הרומן, אור מבכה על כך שכצאצא של ניצולי שואה, הוא וכל בני משפחתו שקועים עד צוואר במעגל אלימות ולחימה ללא תקווה באופק.
ספרו של ח'נדקג'י מותיר את הקורא מהורהר לגבי פניו העתידיות של הסכסוך, שנמצא בימים אלו ברגעיו המדממים ביותר. הדרך שהוא מציע, אף שאינה אופטימית או עתירה בחיבה כלפי הצד הישראלי, מתאפיינת בכך שהיא כורכת את העמים זה בזה ואינה קוראת להפרדה. שני גיבוריו, אור ונור, מבטאים רצון להכיר איש את רעהו. הצדדים בסכסוך אינם סימטריים, לא באסונות שפקדו אותם ולא בתנאי חייהם הנוכחיים, אך שניהם סבורים כי הדרך לריפוי עוברת במודעות.
