למה הופסקו צילומי דרמת הרמדאן הראשונה בעידן שאחרי אסד?

בסוף פברואר פורסם באמצעי התקשורת כי החלו צילומיה של "קיסר", סדרת הרמדאן הראשונה שנוצרה בסוריה לאחר נפילתו של משטר אסד. הסדרה נקראה על שמו של צלם צבאי לשעבר שערק משורות המשטר והדליף אלפי תמונות של אסירים שנרצחו ועונו ("קיסר" היה כינויו. שמו האמיתי, כפי שנחשף לאחרונה, הוא פריד אל־מד'האן). "קיסר" ביקשה להציג באופן האותנטי ביותר את סיפורי הזוועות של האסירים בבית הכלא סיידנאיא הידוע לשמצה שם צולמה.

אלא שעד מהרה עוררו הדיווחים על ההפקה זעם ציבורי, בעיקר ברשתות החברתיות, בטענה שמוקדם מדי לעסוק בנושא הרגיש, ודאי בפלטפורמה המסחרית-בידורית של סדרת טלוויזיה. מה גם שכמה משחקניה הבולטים של הסדרה נודעו כתומכי המשטר.

הטענות הללו הובילו את המועצה הלאומית הסורית לדרמה להכריז על השעיית הצילומים. המחזאי הסורי זיאד עדואן ניתח את הפרשה במאמר שפרסם במגזין דרג'. הוא נוטה להסכים עם מבקרי הסדרה, אך בה בעת הוא מביע חשש מפני פגיעה בחופש היצירה תחת השלטון החדש בסוריה.

אותנטיות או מסחור?

עדואן סבור כי סוגיית האסירים הפוליטיים תחת משטר אסד היא הסוגיה הכואבת ביותר עבור הסורים, ועל כן יש לעסוק בה ברגישות רבה, שספק רב אם יוצרי הסדרה ניחנו בה. מדבריו עולה כי העיתוי של ההפקה אינו הולם, שכן מדובר בפצע פתוח שהשפעותיו עדיין ניכרות בחיי היום־יום. הצהרותיו של במאי הסדרה כי: "היינו להוטים לצלם במקומות אמיתיים… ורצינו לספק חוויה ויזואלית ורגשית שתמשוך את הצופה לחיות את סבלן של הדמויות…" מעידות לדעת עדואן על התנהלות פזיזה ואופורטוניסטית, שפגעה ברגשותיהן של משפחות האסירים.

עדואן סבור כי הבחירה להפוך את בית הכלא לאתר צילום, מובילה, גם אם לא במכוון, לפגיעה ולהעלמה של ראיות שנותרו בזירה, והיא חלק מסדרה של הפרות וניסיונות לטשטש את שאירע במקום. זו כוללת צביעה של בתי מעצר, הזנחה של מסמכים ואף פתיחה של חנויות לממכר משקאות קלים מול כלא סיידנאיא.

חלק מהשחקנים המככבים בסדרה לא הביעו התנגדות למאסרים פוליטיים ולגורל האסירים בזמן אמת, כך שהם נתפסים כמי שאינם רשאים לייצג את סבלם של האסירים הסורים. לא זו בלבד, כמה מהם, ובראשם השחקן הנודע רסאן מסעוד, אף נחשבו לנאמני המשטר. עדואן רומז כי מן הראוי היה שבסדרה יככבו שחקנים שנודעו באהדתם למחאה נגד המשטר ובתמיכתם בשחרור האסירים הפוליטיים, והוא מזכיר את השחקנית יארא סברי, שגלתה מארצה בעקבות האביב הערבי ושבה אליה לאחרונה בעקבות נפילת המשטר.

הוא מזכיר את "השילוש המפורסם" של הצנזורה בעולם הערבי: דת, מיניות ופוליטיקה – שלושה נושאים מרכזיים שהעיסוק בהם נחשב לשנוי במחלוקת או רגיש מבחינת דעת הקהל

די לצנזורה

עם זאת, עדואן חושש כי ההחלטה להשעות את צילומי הסדרה ו"הכניעה" לרגשות הציבור, כלשונו, מבשרת את תחילתה של הצנזורה תחת "השלטון הפוריטני" המתגבש בסוריה. הוא תוהה מיהם אותם גורמים המחליטים מה ראוי ליצור ומה לא, ומתריע מכך שזוהי רק ההתחלה של הידוק אמצעי השליטה והחסות על האומנויות השונות – סדרות טלוויזיה, ספרים – הפלטפורמות הבסיסיות שדרכן סורים חווים את חירותם.

הוא מזכיר בהקשר זה את "השילוש המפורסם" של הצנזורה בעולם הערבי: דת, מיניות ופוליטיקה – שלושה נושאים מרכזיים שהעיסוק בהם נחשב לשנוי במחלוקת או רגיש מבחינת דעת הקהל. לא ניתן לדעת אם יוצרי "קיסר" התייחסו ל"שילוש" הזה בסדרה, אך שלוש התמות הללו בהחלט רלוונטיות לבתי הכלא הסוריים: התרחשו בהם פגיעות מיניות קשות, נוצרו ופעלו בהם ארגונים ג'יהאדיסטיים, ומתנגדי המשטר שנכלאו בהם עונו בשל דעותיהם הפוליטיות.

עיצוב הזיכרון ומקורות ההשראה ההיסטוריים

עדואן מציין את תחילתם של קמפיינים הקוראים להעניק חשיבות מיוחדת לסוגיית האסירים בתודעה הסורית וסבור כי יש לחשוב באופן מעמיק על עיצוב הזיכרון ועל הבעת הסולידריות עם הסוגיה הכאובה, אך כל זאת מבלי לפגוע בחירויות הציבור ובחירות היצירה האומנותית. הוא מאמין שסוגיית האסירים הסורים ראויה לטיפול פרטני המבוסס על שיקולים ייחודיים, על חוקים או הסכמים אשר יאחדו ויבטאו את החזון הסורי בנושא, שזכה עד היום להתעלמות.

עדואן שואב השראה מהיחס הייחודי שזכו לו "מעשי טבח" אחרים, כלשונו, ובהם טבח הארמנים ו"טבח היהודים בגרמניה", והוא מציין באותה נשימה גם את סוגיית האסירים הפלסטינים בבתי הכלא הישראליים אשר זוכה לטיפול ייחודי (הכוונה היא ככל הנראה ליחס המיוחד לסוגיה זו מצידה של הרשות הפלסטינית).

די לאומנות המגויסת ולפוליטיקת הזהויות

חשש נוסף שעדואן מבטא נוגע להעדפת אומנים על בסיס עמדתם הפוליטית ולא על סמך כישוריהם. הוא מקבל את הביקורת שהוטחה במסעוד ואת הזעם על כך ששחקן המזוהה עם משטר אסד נבחר לשחק אסיר פוליטי. אולם בה בעת, הוא מדגיש כי מדובר בשחקן מקצועי ואיכותי שגילם מגוון תפקידים, ומביע חשש כי שיקולי נאמנות או תקינות פוליטית יהפכו לסטנדרט המקובל על חשבון הכישורים המקצועיים.

עדואן מזכיר ויכוחי עבר על החלטות ליהוק שנויות במחלוקת בסוריה (כששחקן נוצרי נבחר לגלם מנהיג מוסלמי, וכששחקן עלאווי גילם את אחד הח'ליפים הראשונים באסלאם), ומגנה את העיסוק בשאלת הייצוג ובפוליטיקת הזהויות בהקשר זה. מסעוד עצמו גילם בעבר שתי דמויות של ישראלים הן בקולנוע והן בתיאטרון, ועדואן מזכיר כי "כמו כל הסורים, הוא רואה בישראל מדינת אויב", ותוהה "האם משום כך היה צריך לחפש שחקן שמגלה אהדה לישראלים?"

עדואן סבור כי התקינות הפוליטית פוגעת בתפקידה המסורתי של האומנות ומתריע מפני יצירת אומנות רק בתנאי שהיא עולה בקנה אחד עם הערכים המקובלים, שלא ברור מי בעצם קובע אותם. הוא חושש מהמשך מגמת הצנזורה שהייתה נהוגה בעידן אסד ונועדה לחזק את שלטונו כאשר הרשויות לקחו לעצמם את הסמכות לקבוע מהי אומנות "עממית" ובלתי־ראויה, והציגו את עצמם כמגיני התרבות ה"גבוהה" והציבור המשכיל (כששחררו מעט את הרסן ואפשרו עיסוק בסוגיות רגישות כמו דת, מין ולעיתים אף פוליטיקה). עם זאת הוא מזכיר כי במקרים אחרים נהג השלטון כמגן "החיים השמרניים" של העם מפני "הליברליזם המרושע" שהאומנים והאינטלקטואלים מקדמים, כך שהיה זה ניסיון לרצות את כל הצדדים.

הכותב מלין על ההידלדלות השיטתית של הקולנוע, התיאטרון והקריאה בחייהם של הסורים, מה שהוביל לכך שסדרת הטלוויזיה תפסה את מרכז הבמה ונחשבת למקום המתאים לדיון בנושאים כבדי משקל

טלוויזיה אינה המדיום המתאים

לקראת סיום המאמר עדואן מבקר את עולם האומנות המקומי ואת היוצרים והשחקנים הסורים על עצם הבחירה לעסוק בנושא כה רגיש כמו האסירים הסורים דווקא במדיום הטלוויזיוני הבידורי-מסחרי. הוא מדבר על "האובססיה הסורית" לסדרות טלוויזיה אשר הפכו ז'אנר מרכזי שיש בו עיסוק רב בסוגיות פוליטיות. זאת על אף שידוע לכול כי מדובר במדיום הכפוף לתנאים מסחריים, כלומר שואף להגיע למספר הצופים הגדול ביותר בהתבסס על אלמנטים של הנאה, מתח ו"המתנה למה שיקרה".

הכותב מלין על ההידלדלות השיטתית של הקולנוע, התיאטרון והקריאה בחייהם של הסורים, מה שהוביל לכך שסדרת הטלוויזיה תפסה את מרכז הבמה ונחשבת למקום המתאים לדיון בנושאים כבדי משקל. משתתפי "קיסר", הוא מדגיש, פעילים גם בתחומי התיאטרון, הקולנוע והספרות, ונשאלת השאלה מדוע לא בחרו באחד מהם כדי לעסוק בסוגיה הרגישה: "האם רצו משתתפי הסדרה שהצופים יישארו מול הטלוויזיה וימתינו בהתלהבות ובהתרגשות כדי לגלות מה יקרה בכלא סיידנאיא בפרק הבא?"

עדואן משווה את המצב בסוריה למצב בעולם, וטוען כי החיפזון ליצור סדרות טלוויזיה על נושאים ועל אירועים רגישים אינו קיים בתעשייה הבין־לאומית. הוא סבור כי המדיום הטלוויזיוני מתרחק מעיסוק בסוגיות פוליטיות כמו אסון התאומים או מגפת הקורונה, אירועים שהטיפול בהם יאה יותר באמצעות ז'אנרים כמו סרטים, מחזות, רומנים ושירים.

בין הטלוויזיה הסורית לזו הישראלית…

בנקודה זו מעניין להשוות בין סוריה לישראל. מאז ה־7 באוקטובר נוצרו שפע של סדרות טלוויזיה על האסון הנורא. מבקר הטלוויזיה של הארץ ניב הדס כתב ביקורת על התופעה שכמו מהדהדת את ביקורתו של עדואן. הוא ביקר בחריפות את הקומוניקט של הסדרה "שחר אדום" שנכתב בו כי היא מבקשת "להביא לראשונה בסדרת דרמה את סיפורם וגבורתם של שורדים…" הדס סבר כי זהו טקסט בלתי־הולם שכן מתייחס לאירועים כאילו מדובר בקידום מכירות:

"אומנות לא עובדת ככה, או לפחות לא אמורה לעבוד ככה, בטח כשמדובר בדרמה קולקטיבית, שחייבת עיבוד – מרחק וזמן מינימליים – בטרם היא משתקפת באמצעות יצירה".