התמודדותה של סינגפור עם מגפת הקורונה זוכה לתשבחות בעולם, הן מארגון הבריאות העולמי, הן ממומחים ברחבי העולם. בהקשר הזה כדאי לשים לב לכמה נתוני יסוד דמוגרפיים ואחרים: מספר התושבים בעיר־מדינה זו הוא יותר מ־6,000,000, והם מתקבצים בשטח שהוא כ־1:28 משטח ישראל. נתונים אלו מציבים את סינגפור ברום רשימת המדינות הצפופות בעולם. כמו כן, עובדים בה למעלה ממיליון עובדים זרים, עשרות אלפים מהם ממלזיה, החוצים בכל יום את מצר הים המפריד בינה לבין סינגפור ושבים למדינתם בתום יום העבודה. סינגפור היא גם אחד הצמתים המובילים של התעופה האזרחית ושל הסחר הימי הגלובלי, וגם יעד תיירותי בולט.
אולי לא מפליא שסינגפור, בעלת פוטנציאל סיכון גבוה במיוחד, הייתה המדינה השלישית בעולם שדיווחה על מקרי הידבקות בנגיף, וב־21 פברואר, כאשר בישראל נרשם מקרה ההדבקה הראשון, נרשמו בה כבר 86 מקרים, עובדה שהבליטה אותה בעת ההיא כמקום שנפגע במיוחד, כמובן הרבה אחרי סין. ולמרות הכול, ב־4 אפריל נמנו בה 1,189 מקרי הדבקה ושישה מקרי מוות מהנגיף.
הפקת לקחים מעמיקה מהסארס
ובכן, מה יכול להסביר את שיעור ההדבקה הנמוך יחסית במקום בעל פוטניציאל סיכון גבוה? ראשית, מדיניות פרו־אקטיבית יעילה ומהירה של השלטונות ושיתוף פעולה רב מצד הציבור כבר משלב מוקדם מאוד. מדיניות זו כללה, בין היתר: מאמץ מואץ לניטור תסמינים של המחלה אצל כל המבקשים להיכנס למדינה דרך האוויר, היבשה והים, הן באמצעים טכנולוגיים, הן במראה עיניים; מאמץ שכזה גם בתוך האוכלוסייה המקומית, לרבות במקומות העבודה ובבתי הספר שנשארו פתוחים רוב התקופה; הפנייה מהירה לאבחון ולטיפול כל מי שנחשד בפיתוח תסמינים. סינגפור גם זכתה לשבחים מיוחדים על שקיפות ועל המהירות שבהעברת תוצאות החקירות האפידמיולוגיות השיטתיות לציבור בעקבות כל מקרה הדבקה שאותר. נוסף על הנאמר, ננקטה מדיניות בידוד קפדנית מאוד, הן בבתי חולים, הן בבתי התושבים, וכן הגבלות על התקהלויות משלב מוקדם; ניתנו הנחיות קפדניות לציבור בתחום ההיגיינה וחיטוי מתקנים ציבוריים, וכן חולקו מסכות פנים לכלל האוכלוסייה.
כל הצעדים האלה ננקטו על רקע הפקת לקחים מעמיקה ממגפת הסארס, שלא פסחה על סינגפור ב־2003, ובעקבות ההשקעה הרבה בצבירת יכולות ובהקמת תשתיות מתאימות בעקבותיה, לרבות בניית חדרי טיפול נמרץ ומתקני בידוד ופיתוח מומחיות בתחום המגפות, מתוך הבנה עמוקה שהן אכן עשויות לפרוץ. בצד זאת יאמר כי בימים אלו ממש השתנתה המדיניות, וסינגפור עוברת עתה להסגר חלקי למשך כחודש לפחות, ולפיו ייסגרו מקומות העבודה, להוציא שירותים ומגזרים כלכליים חיוניים. גם כל בתי הספר והאוניברסיטאות ייסגרו ויעברו ללמידה מהבית. לצד זאת מתכננים השלטונות לצאת בעוד תוכניות סיוע כלכליות למשק. אומנם השלטונות מעריכים כי התפרצות המגפה באי עדיין בשליטה, אך התפתחו חשש ודאגה על בסיס ניתוח המגמות, וכנראה גם נוכח העובדה שבמקרים רבים לא הצליחו לאתר את מקור ההדבקה בתוך הקהילה.
כדי להבין את ההתנהלות הזאת כדאי להתבונן במכלול "התופעה הסינגפורית", ובהזדמנות הזאת לשנות את הראייה הסטראוטיפית והמצמצמת מאוד שכותב דברים אלו נתקל בה לא פעם מול הניסיון להאיר את האיכויות שבמודל הסינגפורי, בנוסח "על מה אתה מדבר… זו דיקטטורה שמענישים בה על יריקה ברחוב". אגב, בשורת העברות הפליליות שענישה בצידן נכללות, לדוגמה, הטלת מים במרחב הציבורי, אי־הורדת המים באסלה בשירותים ציבוריים לאחר השימוש בהם, השלכת אשפה ברחוב, וגם התחברות לרשת תקשורת אלחוטית ( (wifiאישית של משתמש אחר.
ובכן, הטענה שסינגפור היא דיקטטורה היא שטחית, בלשון המעטה, אף שהגדרת שיטת הממשל בה אכן מאתגרת. על פי ההגדרה הרשמית שיטת הממשל בסינגפור היא דמוקרטיה ייצוגית פרלמנטרית, והמוסדות הבסיסיים המתחייבים מכך אכן קיימים: בראש המדינה עומד נשיא (למען הגילוי הנאות, ב־2002, בעקבות פיגוע הטרור באי באלי, הזמין אותי הנשיא דאז לשיחה בנושא בארמונו הנשיאותי, הידוע בשם Istana). הנשיא הוא תפקיד ייצוגי בעיקרו, אך הוא נהנה מזכות וטו במספר תחומים, וכן הוא הממנה, בעצה אחת עם ראש הממשלה, ראש הרשות המבצעת, את הרכב בית המשפט העליון, לרבות את העומד בראשו.
בפרלמנט בסינגפור 99 חברים, 89 מהם נבחרים בבחירות כלליות והשאר ממונים. במדינה מתקיימת מערכת רב־מפלגתית, כמתחייב בדמוקרטיה, אך מנקודת המבט הזאת המציאות הפוליטית בעייתית. למעשה, משנת 1959, עת סיגפור זכתה בשלטון עצמי, בדרכה לעצמאות מלאה, שולטת בה מפלגה אחת, "מפלגת הפעולה העממית" (People's Action Party), ששמה קשור קשר הדוק לשמו של האב המכונן והמעצב של סינגפור, לי קואן יו (Lee Kuan Yew). ב־83 מתוך 89 המושבים בפרלמנט העומדים לבחירה יושבים עתה חברי המפלגה הזאת, וששת האחרים הם חברי מפלגת האופוזיציה, "מפלגת הפועלים" (Workers' Party). עדיין נותר עמי זיכרון משנות ה־80, מ"שיאו" של קמפיין בחירות שעמדו אז בפתח: טנדר ישן חולף ברחוב אורצ'ארד היוקרתי, מראה חריג למדי בכול מובן ברחוב שכזה, נושא שלט של מפלגת האופוזיציה, שהסמל שלה מעיד גם הוא על אופייה הסוציאליסטי – פטיש על רקע אדום. רק שנים ספורות קודם לכן זכתה מפלגה זו ל"הישג" – בפעם הראשונה מאז זכתה המדינה בעצמאותה נבחר לפרלמנט נציג של האופוזיציה.
יוטעם, עצם קיומן של בחירות כלליות, גם אם הן מתאימות להגדרה "בחירות חופשיות", הוא לא יותר ממכנה משותף נמוך להגדרת דמוקרטיה באשר היא. חשובים במיוחד לדמוקרטיה הם הערכים היוצקים תוכן של ממש במושג הזה, כמו חברה אזרחית פעילה המשתתפת הלכה למעשה בפוליטיקה וחופש דיבור והבעה. מבחינות אלו המקרה הסינגפורי הוא אכן בעייתי. שכן, לדוגמה, יש בה פיקוח הדוק למדי על חופש הביטוי. למשל, השלטונות אומנם מעודדים מפעלי תרבות ואומנים, כחלק מההשקעה הרבה באיכויות החיים, אך לתמיכה הזאת נלווית גם רגולציה משמעותית המשרטטת גבולות למפיקים, ליוצרים ולעיתונאים. כל זאת בשם מניעת הפגיעה בסדר הציבורי, בביטחון הלאומי, ביציבות בפנימית, או בנורמות המקובלות הרווחות בקהילה באשר למוסר ולצניעות. לא מפליא אפוא ששלטונות סינגפור זוכים לא פעם להגדרה "ממשל מגביל" (Restrictive Government) והמדינה, בשקלול הזכויות הפוליטיות והחירויות האזרחיות, להגדרה "חופשית חלקית" (Partly Free).
עם זאת, עם מותו ב־2015 של לי קואן יו, האב המכונן של המדינה הסינגפורית, ציין ה"פיננסיאל טיימס" הבריטי שסינגפור נעשתה מודל לרעיון "משילות טובה" (Good Governance). ואכן, מי שיגיע לביקור ראשון בסינגפור, ולו קצר ביותר, לא יוכל שלא להתפעם ממראה עיניו. ראשית הוא ינחת באחד משדות התעופה המובילים בעולם, בכל קנה מידה, ועד מהרה הוא גם יגלה, בהתבוננו בנמל הימי הזרוע בכלי שיט, כי המדובר באחד הנמלים המודרניים ביותר בעולם והשני בגודלו מבחינת הטיפול במכולות. מובן שהוא יתפעם ממראה העיר המודרנית, האיכותית והנקייה, המעניקה ביטחון אישי רב לתושביה, מתהדרת בפאר היצירה הארכיטקטונית, משמשת מרכז עסקים בין־לאומי וגם הולכת ונעשית מרכז עולמי לתעשיית ההייטק, המושך משקיעים רבים וצעירים מוכשרים מרחבי העולם. ולמרות הצפיפות, טבולה העיר-מדינה הסינגפורית בנוף ירוק מדהים.
מדובר לא רק במראה עיניים. האזרח הסינגפורי חי במדינה הממוקמת בראש סולם התל"ג לנפש, וניצבת בין המדינות המובילות בעולם ברמת שירותי הרפואה ובהישגי מערכת החינוך שלה, על כל שלביה. רשות ריכוזית, המוכרת בראשי התיבות HDB, מספקת למרבית האוכלוסייה פתרונות דיור ראויים ומכלול של שירותים קהילתיים, בסיוע ממשלתי ניכר. כמו כן, פועלת בסינגפור ממערכת משפט הוגנת, המקפידה על שוויון בפני החוק. ולא פחות חשוב, לאורך כל שדרות השירות הציבורי אזרחי סינגפור נהנים מקברניטים מוכשרים מאוד, הקשובים לצורכי האוכלוסייה ומצוקותיה, ומצטיינים בחשיבה ובתכנון לטווח ארוך, במגמה להקדים את ההתפתחויות. ואכן, סינגפור היא אחת המדינות המובילות ברמת השחיתות הנמוכה שבהן.
השאלה האתנית
אחד מהישגיה הגדולים של סינגפור הוא יכולתה למזער מתחים אתניים וליצור אינטגרציה בחברה בעלת מרקם רב־אתני עדין – רוב אזרחי המדינה, כ־74%, הם ממוצא סיני, כ־13% הם מלאים מוסלמים (הזהות האתנית והדתית חופפות), כ־9% הם ממוצא הודי, והשאר "אחרים". האתגר בתחום זה איננו פשוט, במיוחד לנוכח העובדה שסינגפור היא מעין "אי של סינים", שרובם זרים לגישה דתית מונותאיסטית ומחזיקים בגישה "חילונית" במהותה, ובה בעת חיים במרחב מוסלמי ברובו – מלזיה השכנה ואינדונזיה בעלת האוכלוסייה המוסלמית הגדולה בעולם.
נוסף על כך, הן באינדונזיה והן במלזיה סבל המיעוט הסיני לאורך הדורות מאיבה ומרדיפות מצד קבוצת הרוב המוסלמית, במידה לא מעטה בשל ההצלחה הכלכלית שלו. סינגפור עצמה החלה את דרכה העצמאית ב־1965 בעקבות מהומות אלימות בין קבוצות סיניות לקבוצות מלאיות־מוסלמיות, שהביאו להוצאתה מהמסגרת הפדרטיבית של מלזיה שאליה צורפה ב־1963, עם תום השלטון הקולוניאלי הבריטי באי. כמו כן, המיעוט המלאי־מוסלמי בסינגפור קשור בטבורו, מבחינה תרבותית, לשונית, דתית והיסטורית לרוב המלאי־מוסלמי במלזיה. ולכן ברקע מרחפת לא פעם שאלת הנאמנות הכפולה והיה ויארע עימות כלשהו עם מלזיה, שלא לדבר על האתגר של ביסוס זהות לאומית סינגפורית משותפת לכול. אתגר מתמיד נוסף הוא ההתמודדות עם אפשרות של גלישת תהליכי אסלאמיזציה ממלזיה לתוך המיעוט המלאי בסינגפור בלי להתעמת עם המיעוט הזה. אכן הליכה על חבל דק, במיוחד לנוכח החשש מהקצנה דתית ומגילוייה החמורים. למעשה, אכן סוכלו בסינגפור ניסיונות פיגוע של ארגוני טרור אסלאמיים, אזוריים במהותם, שגם מקומיים היו קשורים בהם. במאבקה זה השכילה המדינה לגייס את שיתוף הפעולה של הנהגות הקהילה המלאית־מוסלמית המקומית. כחלק מאסטרטגיה כוללת של מאבק בקיצוניות דתית ובטרור אימצה סינגפור, בשיתוף פעולה עם ההנהגות האלה, תוכניות מקיפות ומורכבות המבקשות לצמצם את השפעתה של הקיצוניות הדתית ואת פנייתם של צעירים לפעילות טרור ואף לשקם בקהילה מי שהיו מעורבים בפעילות טרור. סינגפור אף פועלת להנחיל גישה זו באזורי עימות במדינות אחרות.
מעניינת גם המדיניות הממשלתית לקידום אינטגרציה אתנית. ביטוי מוחשי, בולט ומעניין לכך אפשר לראות במדיניות הדיור הציבורי שהוזכרה לעיל, שהיא כלי רגולציה יעיל, גם אם פולשני משהו, לעידוד אינטגרציה והרמוניה חברתית, למניעת היווצרות מובלעות אתניות ולטיפוח זהות לאומית סינגפורית. תמצית הדברים היא קביעת "מכסות אתניות" לשלוש הקבוצות הנזכרות בכל אחד מגושי המגורים כדי להבטיח חיים בצוותא. אכן, יש בגישה זו משום התערבות של השלטון בחיי הפרט ובחופש הבחירה שלו. למשל, אדם המבקש למכור או לקנות דירה מחויב להגביל עצמו למוכר או קונה מקבוצתו האתנית, כדי שהמכסה שנקבעה לכול קבוצה אתנית תישמר. השיטה גם קשה לא פעם ליישום מסיבות אובייקטיביות, למשל, הקושי למלא מכסות המיועדות לסינים באזורי מגורים ברמה נמוכה יחסית, בשל רמת ההכנסה הגבוהה יותר של הסינים בהשוואה למלאים, ולהפך – הקושי למלא מכסות מגורים של מלאים באזורים יוקרתיים יותר. עם זאת, אי אפשר להתעלם מתרומתה של מדיניות זו להרמוניה הפנימית.
בתבונתו מצליח השלטון בסינגפור לתרום גם למערכת אזורית יציבה, וכך גם שכנותיו, ולמנוע הידרדרות של מחלוקות ומתחים לעימותים, בעיקר בעזרת פתרונות בדרך של הידברות, או אף התדיינות משפטית. יש לציין שיש לא מעט מתחים שכאלה במערכת יחסיה רווית המשקעים של סינגפור עם מלזיה, למשל, בסוגיית הספקת מים ממלזיה לסינגפור, בעניין קביעת הגבולות הימיים ונתיבי התעופה הבין־לאומיים שלהן, וכן מחלוקת על ריבונות בכמה איים קטנים. ולא פחות חשוב, סינגפור, סיפור ההצלחה הכלכלי, מיטיבה למתן במדיניותה מול מלזיה קנאה אפשרית, למשל במתן תעסוקה לעובדים מלזים רבים.
מריטוקרטיה, לטוב ולרע
לסיפור ההצלחה של האי הקטן סינגפור אין הסבר אחד. עם זאת, מן הראוי לכוון זרקור לאחד ההסברים, שלהבדיל מכמה הסברים אחרים, הקשורים בעיקרם לנסיבות המיוחדות של המקום, עשוי אולי, לפחות בחלקו, לשמש מקור השראה למדינות אחרות. לא פעם נוהגים לתאר את סינגפור כמֶריטוקרטיה (Meritocracy), כלומר, מדינה המושתתת על תפיסה פילוסופית־פוליטית־חברתית שלפיה מי שמובילים אותה מתמנים לתפקידם על בסיס כישוריהם ויכולתם, ולא לפי מוצאם, עושרם, מעמדם החברתי או קשריהם. גישה זו אומצה בסינגפור כבר בשנותיה הראשונות, עת מצאה עצמה אי קטן, פגיע ונטול אוצרות טבע, לאחר שהוצאה מהמסגרת הפדרטיבית המלזית. במהרה נמצא שגישה כזאת יעילה מאוד לפיתוח המשאב העיקרי, המשאב האנושי, ולכיוון מיטב בעלי הכישרונות לעמדות מפתח בממשל, בכלכלה ובחברה. נוסף על כך, גישה זו קידמה את רעיון שוויון ההזדמנויות ואת המוביליות החברתית, על ההשלכות החיוביות שלהם על היציבות הפנימית, והעיקר, היא שתרמה רבות להצלחה הכלכלית.
חותמה של המריטוקרטיה ניכר בעוצמה במערכת החינוך, כבר משלביה הראשונים. על פי גישה זו משולבים טובי המרצים מרחבי העולם באקדמיה הסינגפורית, וניתנות מלגות רבות לסטודנטים סינגפורים ללימודים באוניברסיטאות צמרת בחו"ל. כל זאת על בסיס בחינה קפדנית של ההישגים הלימודיים. גם מנהלי משרדים ומוסדות ממשלתיים, ואף שרים, נדרשים לעבור מבדקים להערכת הישגיהם, והם נתונים לבדיקה מתמדת להערכת פוטנציאל הקריירה שלהם, ומי שאינם נמצאים מתאימים, גם אם זכו לשבחים בעברם, מוזזים מתפקידם ללא היסוס.
עם זאת, רעיון המריטוקרטיה, דרכי יישומו ותוצאותיו, הזוכים כיום לביקורת במערב, מעוררים מידה של ביקורת גם בסינגפור. הביקורת בסינגפור מכוונת, בין היתר, לקושי האובייקטיבי להעריך ולמדוד כישורים במערכת החינוך, וכן למידת השוויונית האמיתית שבגישה זו, לרבות הטענה שלמרות נקודת הפתיחה השוויונית שבבסיסה, היא עודדה במרוצת השנים יצירת אליטות. במקורן, אומנם גובשו האליטות מתוך המעולים והמצטיינים במיוחד, אך כיום הן מרופדות בתגמולים ובתמריצים ובעלות אינטרס משותף לשמור על מעמדן. בעקבות זאת נוצר סוג של פלוטוקרטיה (Plutocracy), כלומר שלטון האליטות העשירות, שכצפוי רוב המשתייכים אליהן הם בני הרוב הסיני, ושאינן, כך נטען, מגיבות כראוי לצורכי הציבור. עם זאת נראה שבסינגפור, כמו בסינפור, גם במקרה זה קברניטי המדינה, אינם מתעלמים מהאתגרים הניצבים לפניהם בדרך ליישום הרעיון שהביא אותם להישגים ניכרים, ומחפשים דרכים להתאימו לצרכים.
אם לתרגם את מכלול התמונה למושג בתחום הפילוסופיה המדינית, אפשר לומר שאזרחי סינגפור זכו ב"חוזה חברתי" שלא כדאי לזלזל בו. אומנם הם ויתרו על מידה לא מבוטלת של חירויות שאזרחים בדמוקרטיות המערביות נהנים מהן, ואף נדרשים לציית לחוקי המדינה בקשת של נושאים שאזרחים במערב פטורים מהם, אך בתמורה לכך הם נהנים מסל ביטחונות ו"ההטבות" מרשים למדי.
ואכן, תמצית הדברים עולה גם במשבר הקורונה. אין ספק שיתרונות השיטה הסינגפורית פעלו גם הפעם לטובת אזרחיה, ולמרבה הפלא, ייתכן שגם מה שעשויים להיחשב לחסרונותיה סייעו לה. גישה זו הוכחה כבר בעבר במאבקה של סינגפור בקיצוניות דתית ובטרור, ב"זכות" היעדר ההתחבטות ובזבוז זמן יקר בניסיון למצוא איזונים בין אינטרס המדינה לחירויות הפרט. גם הפעם, בהשוואה לאזורים אחרים בעולם, יוצאים אזרחי סינגפור נשכרים מהדרך שבה קברניטי מדינתם מנווטים את המאבק במגפת הקורונה. אין ספק שלאזרחים עצמם חלק לא קטן בכך – בזכות הציות לחוקי המדינה הטבוע בהם, ואפשר להניח שגם בזכות האיכויות שספגו במערכת החינוך.
אין לראות בדברים אלו, כמובן, קריאה לאימוץ המודל הסינגפורי, אך בפעם הבאה שעולה שמה של סינגפור, כדאי "לקחת אוויר" ולחשוב פעמיים לפני שאומרים "כן, זו דיקטטורה שמענישים בה על….", ואולי גם כדאי להעמיק ולחשוב על מודל זה של משילות – מודל שבו קברניטים מוכשרים וראויים מיטיבים לנווט את הספינה במים סוערים, וככל כנראה, גם להציע לא מעט לאזרחיהם בימי אביב רגילים.
