התפכחות מהקונספציות בעקבות מתקפת חמאס ב־7 באוקטובר 2023 לא הייתה מנת חלקם של הדרג המדיני והדרג הביטחוני בישראל בלבד. תהליך דומה של טיפוח קונספציות שגויות התרחש בקרב הנהגת חמאס בתקופה שלפני המתקפה והצריך התפכחות.
הקונספציה שהחזיקה ההנהגה הישראלית נסובה סביב "ניהול הסכסוך". התפיסה הביטחונית שהוביל נתניהו מאז חזרתו ללשכת ראש הממשלה ב־2009, ושהנחתה את רוב מחנה הימין, היא שהדרך הטובה ביותר להתמודד עם הסוגיה הפלסטינית היא לשמר את הסטטוס קוו הקיים תוך טיפול תקופתי, קרי: ישראל תימנע מכל צעד משמעותי בזירה הפלסטינית שיש בו כדי לשבור את הקיפאון ולסלול את הדרך לקראת פתרון מדיני של סוגיה זו.
לפי גישה זו, יש לשמר את הבידוד בין עזה לבין הגדה המערבית כדי לטעון שאין פרטנר פלסטיני ושאין עם מי לדבר. בהתאם לכך הפך האויב המר של ישראל בעזה, קרי חמאס, לנכס אסטרטגי, והרשות הפלסטינית ברמאללה – לנטל שצריך להחליש או לפרק.
הגישה שלפיה הפלסטינים, ובמיוחד רצועת עזה, אינם אלא "רסיס בישבן", כפי שכינה זאת נפתלי בנט, הייתה מקובלת על רוב הפוליטיקאים בישראל. אולם אירועי ה־7 באוקטובר 2023 הגיעו, וכעת נאלצו הפוליטיקאים לשנות את הטון, והפלסטינים כעת הפכו מרסיס בישבן לאיום קיומי.
בדיעבד התברר שהדוקטרינה הביטחונית בישראל הייתה הרסנית והובילה להערכת חסר לגבי המצב האמיתי בעזה. ישראל התעלמה מכך שעזה מגלמת את הטרגדיה – הנכבה הפלסטינית כולה, הלחץ המופעל על הרצועה וההשפלה שחווים מנהיגיה ותושביה – רק יהפכו אותה למסוכנת הרבה יותר ממה שחשבו בישראל.
החיבור בין אל עארורי ויחיא סינוואר היה בו כדי לטפח בעלות ברית כמו איראן, שלא עלו בקנה אחד עם ההנהגה השמרנית יותר של תנועת חמאס ועם האידאולוגיה של האחים המוסלמים
חזרה ל-2017: השינוי בהנהגת חמאס
בזירה הפלסטינית הייתה בחירתו של סינוואר כראש תנועת חמאס ברצועת עזה בפברואר 2017 בבחינת אירוע מכונן במסלול הפתלתל שהוביל לאירועי ה־7 באוקטובר 2023 תחת ניצוחו של האיש שעיקר תפיסתו האסטרטגית התגבשה בהשפעת הניסיון שרכש בתקופת מאסרו בכלא הישראלי.
לצד סינוואר, ראוי לציין את סאלח אל־עארורי, שחלק עימו את תפיסת עולמו המיליטנטית והשפיע על שינוי אופייה של התנועה כולה. אל־עארורי נחשב לאדם דומיננטי ורב־השפעה בארגון והיה מצוי בקשר הדוק עם מזכ"ל חזבאללה חסן נסראללה. הוא עסק בין היתר בקידום היחסים בין חמאס לבין חזבאללה ואיראן.
בהמשך שימש אל־עארורי כממונה על פעילות הזרוע הצבאית של חמאס בגדה המערבית, ולימים כיהן אף כסגן ראש הלשכה המדינית של הארגון עד שחוסל בבירות בינואר 2024 על ידי ישראל.
אל־עארורי ויחיא סינוואר היו צמד שהרבה לאתגר את הנהגת חמאס. מרבית מנהיגי חמאס, בעיקר ברצועת עזה, גדלו על ברכי האידאולוגיה המסורתית של האחים המוסלמים. כך למשל אסמאעיל הנייה, שהפך לראש הלשכה המדינית של חמאס ברבות הימים, היה תלמידו ומזכירו של אחמד יאסין, מייסד תנועת חמאס.
סינוואר ואל־עארורי לעומת זאת החזיקו בתפיסה מיליטנטית שהתפתחה בבתי הכלא של ישראל. תקופת מאסרם אפשרה להם להכיר את החברה הישראלית על כל מרכיביה האזרחיים, הצבאיים והביטחוניים. נראה שהמפגש והחיבור בין שני האישים היה טבעי יחסית, והיה בו כדי לטפח בעלות ברית כמו איראן, שלא עלו בקנה אחד עם ההנהגה השמרנית יותר של תנועת חמאס ועם האידאולוגיה של האחים המוסלמים.
עם בחירת סינוואר השתנה מאזן הכוחות בתנועה ונטה כעת לטובת ההנהגה בעזה, וסדר העדיפויות של התנועה הופנה לתיקי האסירים ולשבירת המצור
בחירתו של יחיא סינוואר למנהיג התנועה ב־2017 ברצועת עזה תרמה מעבר לביסוס מעמדו האישי גם לחיזוק המעמד של בסיס התנועה בעזה לעומת מוקדי התנועה בגדה ובחו"ל. למעשה, מאז 2009 מנהיגות התנועה מורכבת מארבע זירות פעילות: רצועת עזה, הגדה המערבית, חוץ לארץ ובתי הכלא. אולם התקיימה מחלוקת לגבי סדר החשיבות של הזירות, לגבי אופיין של בעלות הברית של התנועה וכן לגבי האסטרטגיה של התנועה לטווח הרחוק.
בגלל קרבתו של סינוואר לגדודי אל־קסאם ולמפקדי האסירים בכלא, עם בחירתו השתנה מאזן הכוחות בתנועה ונטה כעת לטובת ההנהגה בעזה, וסדר העדיפויות של התנועה הופנה לתיקי האסירים ולשבירת המצור מעל רצועת עזה. הואיל והאפשרות להגיע להבנות באשר לשתי הסוגיות דרך משא ומתן שנוהל על ידי מצרים נראתה מצומצמת, הנהגת התנועה בעזה ראתה בפעולה צבאית אקט הכרחי לשבירת הקיפאון.
בינתיים סייעו התנאים שהתקיימו בעזה באותה עת להתעצמות הכוח הצבאי של חמאס ולחיזוק שליטתה בשטח באמצעות הכסף הקטרי, המיסים שנגבו מהתושבים ומקורות מימון נוספים. למעשה, מתקפת אוקטובר הוכיחה מי היה בעל הבית בתוך התנועה, ולמי הייתה היכולת לקבל החלטות הרות גורל עד אותה תקופה.
הערכת חסר לתגובה הישראלית
להחלטה לצאת למתקפה קדמה קונספציה שגויה שניתן לצאת למלחמה נגד ישראל מבלי לשנות באופן מהותי את עוצמת התגובה הישראלית. ניתן להניח שחמאס שאפה להשיג שתי מטרות עיקריות במתקפה: הסרת המצור מעל עזה ושחרור מספר גדול של אסירים פלסטינים, כפי שהבטיחו סינוואר, עארורי ושאר מנהיגי חמאס.
בהתבסס על מטרות אלה ניתן להסיק שמתקפת אוקטובר הושתתה על שתי נקודות מוצא:
הראשונה: הארגונים הפלסטיניים התייחסו לכוחה של ישראל כאילו מאזן הכוחות וההרתעה שהתקיימו בינם לבין ישראל ערב ה־7 באוקטובר הוא סטטי. הם השוו את כוחם לכוחה של ישראל באופן שגוי ולא הפנימו את מידת העוצמה והכוח שישראל יכולה לגייס בעת עימות כולל.
נוסף על כך, הם העריכו כי השימוש בכוח מצד ישראל בכל סבב לחימה עתידי לא יחרוג מתגובותיה לסבבי תוקפנות קודמים מול חמאס מאז שנת 2008. יתר על כן, חמאס האמינה כי מרכיב ההרתעה ייטה לטובתה כל עוד היא מחזיקה בשבויים ישראלים, אם היא אכן תוכל לעשות כן.
תובנה זו הושגה מסבבי הלחימה הקודמים, אז למדו מנהיגי חמאס שהחזקת שבויים ישראלים לרוב מכריחה את ישראל להיכנס למשא ומתן ולשלם מחיר גבוה, כפי שהראו מקרים קודמים כדוגמת עסקת ג'בריל ועסקת שליט.
היקף המתקפה והישגיה בשלבים הראשונים ומספר הישראלים שנפלו בשבי ונחטפו הפתיעו את חמאס ושכנעו אותה שיש בידיה קלפי מיקוח שיאפשרו לה להשיג את שני היעדים
הנקודה השנייה: חמאס סברה כי במערכה א־סימטרית ניתן לגבור על הצד החזק בעזרת הונאה שמאפשרת להתגבר במידה מסוימת על פערי הכוחות. אומנם מאז 2022 שלח סינוואר מסרים משמעותיים על כוונת התנועה להסיר בכוח את המצור המוטל על עזה. עם זאת דאגה חמאס לשדר מראית עין כאילו היא מורתעת וכי אין פניה למלחמה.
היא האמינה שהתשתיות שבנתה, לרבות המנהרות וייצור מקומי של אמל"ח, יאפשרו לה להמשיך בלחימה ארוכת טווח באופן שיתיש את ישראל ויביא אותה לנהל משא ומתן שחמאס, הצד החלש, תקצור את פירותיו בסופו של דבר.
אשר על כן, מתקפת ה־7 באוקטובר 2023 נועדה בעיקר להביא את ישראל להיכנס למשא ומתן עם חמאס כדי להסיר את המצור המוטל על עזה ולשחרר את האסירים הפלסטינים מבתי הכלא הישראליים בתמורה לישראלים שהתנועה ציפתה שייחטפו או ייפלו בשבי. אולם היקף המתקפה והישגיה בשלבים הראשונים ומספר הישראלים שנפלו בשבי ונחטפו הפתיעו את חמאס ושכנעו אותה שיש בידיה קלפי מיקוח שיאפשרו לה להשיג את שני היעדים: הסרת המצור ועסקת חילופי שבויים מקיפה על פי הנוסחה "כולם תמורת כולם".
נראה שחמאס לא נערכה לכך שמתקפה כזו תספק עילה למלחמה כוללת, ושישראל תגיב באופן בלתי־מרוסן נגד עזה ותושביה ללא כל הבחנה, וכי המלחמה תתרחב ללבנון, ועלולה להתפשט לזירות נוספות של ציר ההתנגדות.
התרגילים המקדימים התעלמו מההיבטים הפסיכולוגיים של הלוחמים, בעיקר ברגע חציית גדר ההפרדה לראשונה מאז 1948, לאחר עשרות שנים של מצור, ובמפגש הראשון עם משפחות ישראליות
הכרה חלקית ב"שגיאות מבצעיות"
על אף שהתנגשות רבתי בין ישראל וחמאס הייתה עניין של זמן, איש לא העלה בדעתו שהיקפה יהיה כה נרחב ושהיא תהיה ארוכה, מדממת ואכזרית עד כדי כך. חמאס תכננה את מתקפתה כך שבאמצעים פשוטים היא תוכל לפרוץ את הגדר הטכנולוגית המשוכללת שהקימה ישראל. וכך היה: חמאס הצליחה בכיבוש אוגדת עזה ויישובי העוטף בקלות יחסית.
אולם גם אם למתקפה היו מטרות צבאיות ספציפיות, היא יצאה במהרה משליטה והתרחשו במהלכה זוועות ופגיעה קשה באזרחים. ואילו האופוריה שאחזה בחמאס, בארגוני ההתנגדות האחרים ובחלקים נרחבים של הציבור הפלסטיני בעקבות ההישגים הבלתי־צפויים של מתקפת ה־7 באוקטובר מול הצבא הישראלי החזק, גרמו לעיוורון אשר מנע ממנהיגות חמאס לראות או להעריך את מידת חומרתם של מעשיהם.
חמאס הכירה באופן חלקי בלבד בזוועות שנעשו באותו יום, אך התנערה מאחריות בכך שייחסה אותן ל"התמוטטות המוחלטת והמהירה של המערכת הביטחונית והצבאית הישראלית". היא המשיכה לטעון שלוחמיה מחויבים להימנע מפגישה באזרחים, וזאת על אף המראות הקשים שהתפרסמו ביום המתקפה.
העובדה שהלוחמים חרגו ממשימותיהם חושפת ליקויים בתיאום בין מבנה ההנהגה המרכזי לבין רמת השטח, בעיקר מצד מפקדי השדה ומפקדי היחידות האחראים לשליטה על לוחמיהם בשטח ולהבטחת מחויבותם למשימות המפורטות בתוכניות.
היחידות שביצעו את התקיפה לא קיבלו הודעה מראש על משימותיהן עד שעות ספורות לפני ביצוען, והסתמכו על האימונים הקודמים שלהן, ובמיוחד על תמרוני "הפינה הקיצונית" שנערכו ארבע פעמים (הראשונה בדצמבר 2020, והאחרונה בספטמבר 2023), וכללו סימולציות של צירי ההתקפות של אוקטובר ובדיקת היעילות של חדרי המבצעים של חמאס ושל שאר ארגוני ההתנגדות, תוך שימוש בדגמים מדומים של היישובים ושל בסיסי הצבא בעוטף.
תרגילים אלו נועדו להגדיל את יעילות הלחימה במהלך ביצוע התקיפה, בעיקר נגד אתרים צבאיים ישראליים, אך התעלמו מהיבטים חשובים לא פחות מההיערכות הפיזית והקרבית, שהם ההיבטים הפסיכולוגיים של הלוחמים, בעיקר ברגע חציית גדר ההפרדה לראשונה מאז 1948, לאחר עשרות שנים של מצור, ובמפגש הראשון עם משפחות ישראליות.
הגעת לוחמי התנועה לעומק של 20 ק"מ הייתה מהלך שגוי שהביא לחיכוך עם הרבה יותר אזרחים מאשר בתוכנית המקורית
הסודיות המוחלטת שהוטלה על המתקפה הגבילה את יכולתה של חמאס להעביר מספר רב יותר של לוחמים לשמירה ולאבטחת הגדר באופן שימנע יצירת פערי אבטחה שיפגעו ביעילות של יישום התוכנית. למרות החשיבות של גורם הסודיות, היעדר נוכחות של לוחמים בשטחים המקיפים את הגדר אפשר לאזרחי עזה לעבור ולנוע בחופשיות במרחב המבצעים.
יחידות הנוח'בה שעליהן הוטל לבצע את המשימה, חרגו מהגבולות שנקבעו להן. הן קיבלו החלטה עצמאית להרחיב את היקף היערכותן לאחר חציית גדר ההפרדה.
מסמך חמאס שיצא בינואר 2024 הכיר בשגיאות אלו. הוא הסביר כי תוכניות התקיפה היו מוגבלות לבסיסים ולמוצבים הצבאיים שהיו מסביב ליישובים בעוטף עזה, ובאופן ספציפי לאוגדת עזה, המוצבת במרחק של 7 ק"מ מהגדר. הגעת לוחמי התנועה לעומק של 20 ק"מ הייתה מהלך שגוי שהביא לחיכוך עם הרבה יותר אזרחים מאשר בתוכנית המקורית.
אילו חמאס הייתה משיקה מתקפה צבאית נגד יעדים צבאיים גרידא, היה ביכולתה להכריז על ניצחון ועל נכונותה להגיע לעסקת חבילה כוללת מול ישראל, הכוללת גם אלמנטים מדיניים, כגון הסכם על הפוגה ארוכת טווח ופירוז הרצועה. כמו כן, נקיטת מהלך כזה מצד חמאס היה בו כדי להשיג מספר יעדים ובראשם להתקבל כשחקן לגיטימי בזירה הפלסטינית, לסלול את הדרך לפיוס פלסטיני פנימי ולשים קץ לסבל של האוכלוסייה האזרחית.
הדרך שלא נבחרה לריסון הנקמה
השאלה החשובה שהייתה צריכה להישאל על ידי הנהגת חמאס היא מה היה עליה לעשות בעקבות ההצלחה הצבאית יוצאת הדופן של מתקפת ה־7 באוקטובר 2023 בהתחשב בזוועות שנתגלו במהלך ביצועה, בין אם הן בוצעו בידי אנשי הנוח'בה של חמאס או בידי אספסוף שפרץ את גדר ההפרדה ועשה שפטים באנשים חפים מפשע, או גם וגם.
מתברר כי הנהגת חמאס, לדאבון הלב, לא העריכה ברגע הנכון את חומרת המצב ואת השפעת התמונות והסרטונים שהגיעו מהעוטף על החברה הישראלית. בכך היא הטילה משא כבד על תושבי עזה, שהפכו לכתובת נקם של מכונת המלחמה הישראלית.
אילו הייתה הנהגת חמאס פועלת בתבונה ובמהירות הנדרשות היה עליה לנקוט מייד צעדים הכרחיים אלה:
1) להורות על שחרור מיידי של כל האזרחים הישראלים שנחטפו ונלקחו לעזה, ובפרט נשים וגברים מבוגרים וילדים, ללא תמורה וללא משא ומתן.
2) להודות שאכן בוצעו מעשי זוועה, הן בידי אנשי הנוח'בה או בידי אספסוף; לגנות אותם ולהתחייב להעמיד לדין ולהעניש את כל מי שהיה מעורב בביצועם.
3) להביע נכונות לערוך עסקת חילופין הכוללת את כל האסירים הפלסטינים ואת כל הישראלים המוחזקים בידי חמאס.
ספק אם ישראל המדממת והמושפלת הייתה מסכימה להצעות אלה לפני שתנקום את דם בניה ותנסה לשקם את הרתעתה שלה שנפגעה אנושות. מנהיגים ואנשי ציבור ישראלים השתמשו למן ההתחלה במעשי הזוועות כדי לחזק את יצר הנקמה של הציבור הישראלי ולעשות דה־הומניזציה לכלל תושבי הרצועה. לכן ניתן לומר שלא היה ביכולתה של חמאס, גם לו הייתה פעולת כך, למנוע את התגובה הישראלית, אבל אולי הייתה יכולה לרסן אותה במידת מה.
נתניהו לא יצליח לשחרר את החטופים והשבויים באמצעים צבאיים ולהביא את חמאס להרים דגל לבן. זוהי טקטיקה שהוא נוקט במטרה להאריך את המלחמה ותו לאו
מסלול מחודש לבחירה בחיים ובשלום
כעת, לאחר תקופה כה ארוכה של לחימה, נשאלת השאלה כיצד אפשר יהיה להביא את המלחמה לידי סיום.
נראה שעניין החטופים והשבויים שעדיין מוחזקים בידי חמאס בעזה אינו עומד בראש מעייניהם של נתניהו ושל ממשלתו הימנית. יתר על כן, ישנה אפשרות שהמלחמה בעזה תימשך עד סוף שנת 2026, קרי מועד הבחירות לכנסת ה־26, הצפויות להתקיים ב־27 באוקטובר 2026. בחירות אלה יהיו גורליות משום שהן יאפשרו את הפלת שלטון הימין והקמת קואליציה חדשה הנשענת על המרכז-שמאל, שתפעל לעצירת המלחמה בעזה ולשבירת הקיפאון הפוליטי.
כל הסיסמאות על ניצחון מוחלט על חמאס, שלילת היכולות הצבאיות שלה, הגליית לוחמיה ואף העלמתה מהזירה הפוליטית, הן בבחינת עורבא פרח. גם התוכניות המדוברות באשר לעתידה של רצועת עזה: מי ימשול בה, ואיך ינוהלו העניינים – אינן יותר ממשאלת לב. על הציבור הישראלי להבין שזהו מצג שווא ושהבעיה הפלסטינית לא תיפתר ללא פתרון מדיני. נדרשת כאן תוכנית פוליטית בת־ביצוע עם מחשבה ארוכת טווח.
יש לבחון את הדברים מנקודת המבט של חמאס: האם ניתן לדמיין שחמאס תיעתר לדרישותיה של ישראל, בעיקר לגבי התפרקותה מנשק והגליית מנהיגיה מעזה?
אומנם נשללו מחמאס הרבה מיכולותיה הצבאיות, אולם כתנועה עממית מושרשת קשה לדמיין שהיא תסכים לתנאים הבלתי־אפשריים שממשלת ישראל מציבה. חמאס מסוגלת לנהל מלחמת התשה שלישראל יהיה קשה לעמוד בה ולשאת בעלויותיה במשך שנים רבות. נתניהו לא יצליח לשחרר את החטופים והשבויים באמצעים צבאיים ולהביא את חמאס להרים דגל לבן. זוהי טקטיקה שהוא נוקט במטרה להאריך את המלחמה ותו לאו.
למעשה, שני הצדדים תקועים כעת במבוי סתום. חמאס הייתה צריכה להצהיר על נכונותה לדון בעניין הפירוק מנשק, פירוז הרצועה וויתור על השלטון ובלבד שהדבר יהיה מלווה בהפסקת המלחמה, בנסיגת כוחות הכיבוש הישראלי מעזה, בהסרת המצור המוטל על הרצועה ובעריכת עסקת חילופין. מהלך כזה היה צריך להתבצע בצורה מכובדת ולא כפי שישראל מבקשת להציגו ככניעה והשפלה של חמאס.
מנהיגי חמאס חייבים לראות מה מסתתר מאחורי קריאות ההמון: "אנו רוצים לחיות ורוצים שלום" למרות היקפן המוגבל. אלה אינם קולות של תבוסתנים, אלא צעקות הנובעות מכאב אנושי אמיתי ומובן
לו הייתה מסכימה לפירוז רצועת עזה ולהעברת השלטון לרשות הפלסטינית או לכל גוף פלסטיני חלופי אחר, הייתה חמאס יכולה לטרוף את הקלפים. אל למנהיגי חמאס לשכוח שהיעד העיקרי של מתקפת ה־7 באוקטובר היה להביא לשחרור האסירים הפלסטינים מבתי הכלא הישראליים ולהסיר את המצור מעל עזה.
כעת אסור למנהיגי חמאס להתעלם מהסבל של האוכלוסייה האזרחית בעזה, הנתונה במצור בלתי־אנושי מעל שנה וחצי. מנהיגי חמאס חייבים לראות מה מסתתר מאחורי קריאות ההמון: "אנו רוצים לחיות ורוצים שלום" למרות היקפן המוגבל. אלה אינם קולות של תבוסתנים, אלא צעקות הנובעות מכאב אנושי אמיתי ומובן.
הגיעה העת שבה חמאס צריכה להתפכח מהאשליה כי ביום שאחרי היא תוכל להחזיק בארסנל הנשק שהיה לה ערב המתקפה. כל הגורמים המעורבים בסכסוך, הן במישרין והן בעקיפין, ובראשם ישראל, יתנגדו לכך בחריפות. יהיה זה תנאי בל יעבור מבחינת ישראל והקהילה הבין־לאומית, ובכלל זה מדינות ערביות משפיעות.
ראוי לציין כאן שהטילים ארוכי הטווח של חמאס ושל הג'יהאד האסלאמי לא היו הגורם שהכריע את המערך הצבאי שנפרס מסביב לגבולות עזה. ארסנל הנשק שהחזיקו חמאס והג'יהאד האסלאמי עד ה־7 באוקטובר 2023 כלל בעיקר נשק קל וכמה אלפי טילים בעלי טווחים שונים, ולמרות האיומים של חמאס שטילים אלה יחוללו שינוי ניכר במאזן הכוחות, התברר שפוטנציאל הנזק של טילים אלה לעורף הישראלי הוא מוגבל.
הקלף החשוב ביותר שנשאר בידי חמאס, והיא אינה יכולה לוותר עליו, הוא קלף החטופים והשבויים. חמאס צפויה לגלות גמישות בעניין הנשק והשלטון בעזה, אולם לא נראה סביר שהיא תמסור את הקלף של החטופים והשבויים ללא תמורה.
נדמה שעדיין הדרך פתוחה להגיע לפשרות, במיוחד אם ארה"ב וממשל טראמפ ירצו בכך. על חמאס מצידה לנהוג במשנה זהירות כדי שלא תיפול בפח ותצא קרחת מכאן ומכאן. אולי חישוב מסלול מחדש הוא צו השעה כעת, אחרת איש אינו יכול להתנבא מה צופן העתיד לשני העמים!
