ההכרזה על הקמת הרשות הפלסטינית בשנת 1994 סימנה נקודת מפנה היסטורית בסכסוך הישראלי-פלסטיני. באותה עת, יאסר ערפאת החזיק במושכות וקיבל את ההחלטות הפוליטיות כמנהיג תנועת פתח. בשנת 2005 נבחר אבו מאזן (מחמוד עבאס) לראש הרשות הפלסטינית, תפקיד שבו הוא מחזיק עד היום, לצד החזקתו גם בראשות אש"ף.
אך בעשור השני לשלטונו של אבו מאזן, התמודד שלטונו עם מספר טלטלות קשות. אף שהוא עדיין שולט בגדה המערבית, אחת הטלטלות המרכזיות הייתה מרידתו של מוחמד דחלאן, בכיר בתנועת פתח, שיצא לגלות והקים מפלגה חדשה. לאחר מכן באה המרידה של ד"ר נאסר אל־קידווה, אחיינו של יאסר ערפאת ונציג פלסטין באו"ם בעבר. גם תופיק א־טיראווי, ראש המודיעין הפלסטיני לשעבר, ובכירים נוספים בפתח פרשו משורותיו של אבו מאזן.
הטלטלה השנייה והחמורה אף יותר, שהובילה להיחלשות ואף אולי להתמוטטות של מוסדות הרשות הפלסטינית הייתה ההשתלטות של בצלאל סמוטריץ' על כספי המכס הפלסטיניים (כ־2 מיליארד דולר) לצד מדיניותו לחיזוק ההתנחלויות והשתוללות המתנחלים בכפרים הפלסטיניים. מדיניות צה"ל במחנות הפליטים בג'נין ובנור א־שמס בטול כרם הובילה, לפי התקשורת הישראלית, לעקירתם של כ־40 אלף פלסטינים.
בעוד הרג הילדים בעזה נמשך, פלישות של קבוצות ימין קיצוני למסגד אל־אקצא מתבצעות, ותשתיות ובתים נהרסים בג'נין ובטול כרם — מינה הנשיא אבו מאזן את חוסיין א־שיח' לתפקיד סגן יושב ראש אש"ף. כאן עולה השאלה המרכזית:
מהי חשיבות המינוי של חוסיין א־שיח'?
האם מדובר בסיום של עידן אבו מאזן ובתחילת עידן א־שיח', או שמא מדובר במהלך שנועד לחזק את שלטון אבו מאזן עד מותו? ומהן השלכות המינוי על העתיד של תנועת פתח ושל המדינה הפלסטינית?
בתוך תנועת פתח עצמה יש שאיפה מצד מנהיגים רבים לרשת את השלטון ביום שאחרי אבו מאזן… ייתכן שהמינוי נועד לדחות עימותים פנימיים או להכין את הקרקע לעלייתו של א־שיח' בעתיד
מינויו של א־שיח' בא בעקבות לחצים אמריקאיים ומערביים על אבו מאזן לבצע רפורמות פוליטיות ולשפר את תדמיתה של הרשות הפלסטינית מול המערב לאחר המלחמה.
אולם, היוזמה הפוליטית עדיין בידיו של אבו מאזן. שלוש רשויות השלטון מרוכזות בידיו, וכל מנגנוני השלטון בגדה כפופים לו. לכן מינוי א־שיח' אינו צפוי לשנות באופן מהותי את מצבה של הרשות הפלסטינית, במיוחד לאור מדיניותה של ממשלת נתניהו, שמערערת את סמכות הרשות ומאפשרת חופש פעולה כמעט מלא לצה"ל ולמתנחלים בגדה.
למרות השפעתו הפוליטית של א־שיח' וקשריו הטובים עם גורמים ישראליים, המינוי לא עורר שינוי משמעותי בעמדות של ארה"ב ושל ישראל כלפי הרשות. גם ברחוב הפלסטיני לא נרשמה התעניינות מיוחדת, והמינוי נתפס כמהלך בירוקרטי נוסף של אבו מאזן.
בתוך תנועת פתח עצמה, שם יש שאיפה מצד מנהיגים רבים לרשת את השלטון ביום שאחרי אבו מאזן – בהם מרואן ברגותי, מוחמד דחלאן, נאסר אל־קידווה, ג'יבריל רג'וב ואחרים – יש פיצול לשלושה זרמים עיקריים ואף יותר. ייתכן שהמינוי נועד לדחות עימותים פנימיים או להכין את הקרקע לעלייתו של א־שיח' בעתיד, במיוחד במקרה של ואקום שלטוני.
עם זאת, מעמדו של א־שיח' מורכב, שכן הצלחתו תלויה בתמיכה ציבורית אמיתית – דבר שדורש בחירות או משאל עם שישקף את רצון העם הפלסטיני, במיוחד לאור ההידרדרות באפשרות של פתרון שתי מדינות.
בהקשר הפלסטיני הרחב, צעדו של אבו מאזן נתפס כניסיון לדחות את הסכסוך בתוך הנהגת פתח. בנוגע לחמאס, המהלך אינו משפיע רבות, שכן מדובר בסוגיה פנים־פתחית. ייתכן שמדובר בהתחלה של שינויים פוליטיים משמעותיים יותר, אך עדיין נדרש לכך בסיס ציבורי וצעדים ממשיים לחיזוק מוסדות הרשות.
לסיכום, מינויו של חוסיין א־שיח' לתפקיד סגן הנשיא הוא מהלך מצד אבו מאזן להבטיח את המשך שלטונו עד מותו ולמנוע מכל מנהיג אחר בפתח לרשת אותו. אך מאז השבעה באוקטובר, ובהתחשב בהתנהלות המתנחלים ובמדיניות צה"ל בגדה, עתידה של הרשות הפלסטינית נותר מעורפל ותלוי בשינויים הפוליטיים במזרח התיכון ובעתידה של המלחמה בעזה.
