משברים נוטים להעלות לגדולה כוחות חדשים. עוד לפני השבעה באוקטובר הייתה קטר מוקד לסקרנות מהולה בחשש בישראל. אחרי השבעה באוקטובר היא הפכה לארכי-נבל מיתולוגי, מדינה חלשה וחזקה בו־זמנית, שעומדת בליבו של שיח סטראוטיפי וקונספירטיבי.
מקורו של שיח הקונספירציה הישראלי סביב קטר מובן מאליו: המדינה הזעירה נתנה מחסה להנהגה הפוליטית של חמאס ואף תומכת בה מורלית בקול גדול אחרי השבעה באוקטובר באמצעות זרועותיה בתקשורת ובראשן רשת הטלוויזיה אל־ג'זירה. הטענה שקטר היא סוכנת כאוס נולדה כדי לענות על דיסוננס קוגניטיבי חריף, שנגרם מכך שהמדיניות הקטרית הייתה פרי שיתוף פעולה פומבי עם ממשלות ישראל.
כדי לסבך את התמונה עוד יותר, בחודשים האחרונים הולך ומתברר ששיתוף הפעולה בין קטר לבין לשכת ראש הממשלה נתניהו למעשה לא הפסיק בשבעה באוקטובר אלא נמשך בכל מיני ערוצים חשאיים ומשתלמים. כך מלמד למשל מעצרו האחרון של יועץ ראש הממשלה יונתן אוריך בחשד שקיבל שכר של מאות אלפי דולרים כדי לשמור על שמה הטוב של קטר בתקשורת הישראלית.
בהנחה שהמידע מדויק, מדובר בהתנהלות קיצונית וחריגה כל כך שקשה להאשים את מי שרואה בקטר תמנון שבכוח הונו הרב וערמומיותו המופלגת הוא יכול להוביל גם פקידי מדינה מנוסים ליטול סיכונים עצומים שעולים למדרגת בגידה. פיתוח תיאוריות קונספירציה, שעיקרן הוא בלבול בין סיבה למסובב, בין חזק לחלש וכן הלאה, הוא תגובה הגיונית למציאות כזו.
אך זו תגובה מוטעית. מרכזיותה של קטר על במת העולם ובישראל היא סימפטום לבעיות מבניות בסדר האזורי והעולמי, לא הגורם שלהן.
אחת הדרכים לפוגג חשיבה קונספירטיבית עוברת בניתוח היסטורי. בעשור האחרון הרבינו לכתוב ולפרסם על קטר מזוויות שונות, מבפנים ומבחוץ. הניוזלטר החודשי שלנו מוקדש הפעם כדי להעמיד את הידע הזה לרשות הציבור בצורה מאורגנת ולהניח אותו בהקשרו ההיסטורי. כפי שנסביר בסוף, לכידתו של יועץ ממולח כמו יונתן אוריך ברשת הקטרית היא תולדה של תהליכים מודרניים, אבל גם של מלאכות קטריות עתיקות. למשל שליית פנינים.
דלקי המאובנים מעשירים שכבה קטנה של אליטה מקומית המבוצרת באיים ריבוניים זעירים תוך שהם עוקפים את מאות מיליוני הפיות הרעבים בתימן ובסוריה
חסות אימפריאלית ודלקי מאובנים
למרות ההבדלים ביניהן, למדינות המפרץ הפרסי מאפיינים כלכליים ופוליטיים משותפים, שנובעים מהמיקום הגאוגרפי שלהן ומההיסטוריה של האימפריאליזם הבריטי והאמריקאי במזרח התיכון. עומאן, איחוד האמירויות (ובכלל זה אבו דאבי ודובאי), בחריין, כווית ואפילו ערב הסעודית הגדולה והדתית יותר מכולן, נולדו מהתלכדות של שני תהליכים: הראשון הוא חסות אימפריאלית-בריטית מוקדמת במאה ה־19, והשני הוא גילוי של אוצרות טבע – דלקי המאובנים – במאה ה־20.
האימפריה הבריטית שלטה במפרץ הפרסי במאה ה־19 לא כאזור חשוב בפני עצמו אלא כמאחז אסטרטגי בדרך להודו. לאורך עידן החסות הראשון, דאגו הבריטים בעיקר שספינותיהן יוכלו להפליג בבטחה, ולשם כך חתמו על הסכמי חסות עם השליטים המקומיים במפרץ והעניקו לגיטימציה בין־לאומית ראשונית לריבונות שלהם.
גילוי הנפט המשמעותי שהחל בשנות השלושים של המאה ה־20 הפך את הממלכות הזעירות הללו (למעשה כפרי דייגים עם מעט חקלאות מדברית) לאוצר בלום עבור האימפריה הבריטית. לבריטניה ואחר כך לארצות הברית היה קל הרבה יותר לשלוט במאגרי הנפט באמצעות מרחב מפוצל למדינות מסוכסכות בינן לבין עצמן ותלויות בחסותה של מעצמה זרה.
ללא מעורבות בריטית ואמריקאית גורלן של מדינות המפרץ היה דומה לזה של שלל הנסיכויות של אירופה במאה ה־19: הן היו נבלעות על ידי מדינת לאום קפיטליסטית גדולה וחזקה יותר. כך קרה ברוב העולם המתועש, וכך היה קורה מן הסתם בחצי האי ערב: כוח לאומי ערבי חזק כלשהו (ממלכת סוריה המאוחדת שפעלה לזמן קצר אחרי מלחמת העולם הראשונה, מצרים הנאצריסטית, תימן הסוציאליסטית או עיראק הבעת'יסטית) היה בולע את הנסיכויות הערביות לתוכו (בדרכי שלום או בכוח), והמפרץ הפרסי על כל אוצרותיו היה נשלט "מרחוק" מבירה חזקה כמו קהיר, דמשק, צנעא או בגדד.
החשש מפני סיפוח וכיבוש נוכח תמיד בתודעה הלאומית של עמי המפרץ: הקטרים חוששים דרך קבע מהשתלטות סעודית, מתיחות שהגיעה לשיאה בין 2017-2020 במשבר דיפלומטי חריף שכונה "המצור על קטר"
מה שאפשר למדינות המפרץ הערביות לשמור על ריבונותן מפני השתלטות ערבית "רפובליקאית" היה מעצמות זרות שביקשו שהנפט והגז של המזרח התיכון יזרמו לעולם באופן חופשי. גם כיום, מנקודת מבט כלל־ערבית, דלקי המאובנים מעשירים שכבה קטנה של אליטה מקומית המבוצרת באיים ריבוניים זעירים תוך שהם עוקפים את מאות מיליוני הפיות הרעבים בתימן ובסוריה.
התהליך האנטי־קפיטליסטי של פיצול וחלוקה במקום סיפוח ואיחוד, הפך את מדינות המפרץ לדומות לאדם חלש במיוחד שהופקד על תיבת אוצר עצומה. מצב כזה נידון להוביל לתרבות פוליטית פרנואידית או לפחות חרדתית.
החשש מפני סיפוח וכיבוש נוכח תמיד בתודעה הלאומית של עמי המפרץ: הקטרים חוששים דרך קבע מהשתלטות סעודית ונמצאים איתם במתיחות קבועה, שהגיעה לשיאה בין 2017 ל־2020 במשבר דיפלומטי חריף שכונה גם "המצור על קטר" (הרחבנו עליו כאן וכאן בזמן אמת); הסעודים חוששים מתימן (כפי שתיארה ענבל נסים לובטון באתרנו) וגם חששו בעבר ממצרים הנאצריסטית; הכוויתים פחדו מכיבוש עיראקי, שאכן התרחש לזמן קצר; כולן חוששות מאיראן, מאל־קאעדה ומדאעש.
לצד זאת כולן תמיד חרדות מפני תסיסה חברתית פנימית, שעלולה להיגרם בשל קוקטייל רעיל הכולל משבר במחיר הדלקים העולמי, והמשולב ברעות החולות של חיי הצעירים בחברות שמרניות ועשירות: בדידות, תחושת חוסר תוחלת ושעמום (על כך הרחיב בעבר עמיתנו שאול ינאי)
ישות פוליטית עשירה אך חלשה מפיגה את חרדתה ושורדת באמצעות התמחות באומנות המשא ומתן. ההיסטוריה הזו מסבירה את דליי המזומנים שמדינות המפרץ שופכות על ארצות הברית ועל משפחת טראמפ. מטוס המנהלים, הארמון המעופף שקיבל דונלד טראמפ לאחרונה מקטר, הוא אולי מעשה השוחד הפומבי המרהיב בתולדות העידן המודרני.
זהו רק העיוות האחרון במערכת כלכלית מקולקלת שבריטניה וארצות הברית סייעו ליצור ושמתנהלת עד היום מעל לראשיהם של מאות מיליוני ערבים במזרח התיכון. אזרחי תימן, עיראק וסוריה יכולים להסתכל בעיניים כלות מעבר לגדר על אוצרות הטבע הגדולים המונחים לפתחם, ולכל היותר לבקש לעבוד באחת ממדינות המפרץ, בדרך כלל כאזרחים סוג ב'.
מקובל להניח שכמחצית מתושבי קטר בסוף המאה ה־19 היו עבדים אפריקאים או עבדים לשעבר, ויחד איתם פרסים והודים שהתפרנסו גם הם מענף הפנינים
ממלכת שולי הפנינים
הרושם שקטר היא מתווכת נועזת יותר ותזזיתית יותר מיתר שכנותיה אינו שגוי. חלק ממה שמאפשר זאת קשור למזל. בניגוד לשכנותיה התלויות בנפט המתכלה, קטר שולטת על מאגר אינסופי של גז ("השדה הצפוני"), שנחשב גם למקור אנרגיה "ירוק" יותר בהשוואה לנפט, ולכן נמצא בביקוש גדול במערב.
העושר האדיר בדמות תוצר מקומי גולמי של כתשעים אלף דולר לנפש ב־2023 (רביעי בעולם) מאפשר לקטר גם להשקיע באסטרטגיה לגיוון מקורות ההכנסה שלה. עמיתנו משה טרדימן מציין למשל שלמרות אקלימה הבלתי־אפשרי, קטר היא אחת המדינות המדורגות גבוה בעולם בביטחון התזונתי שלהן.
אל המזל מצטרפת ההיסטוריה המקומית: ההיסטוריונית רוזמרי סעיד-זחלאן הסבירה את הדומיננטיות הקטרית דווקא בתנאים הגאוגרפיים הקשים שלה, שהביאו להיווצרותו של מבנה כלכלי וחברתי מעט שונה מסביבתו.
חצי האי הקטרי, שמתבלט כמו לשון שנשלחת מערב הסעודית אל תוך הים, תמיד היה בעל אקלים קשוח מעט יותר בהשוואה ליתר חצי האי ערב. פנים הארץ הקטרי נטול מקורות מים לחלוטין, והמגורים המרוכזים באזור החוף הביאו את החברה המקומית להתמחות בענף שליית הפנינים באופן אינטנסיבי (חמישים אחוזים מהאוכלוסייה הקטרית עסקה בשלייה, האחוז הגבוה במפרץ).
השלייה הייתה עיסוק קשה ומסוכן במיוחד: סירה שנבנתה בידי נגרים בחריינים או פרסים הייתה יוצאת לתקופה של כארבעה חודשים בים בשמש הקיץ הקופחת בין מאי לספטמבר. קברניט הסירה היה מומחה בזיהוי אזורים פוטנציאליים לשלייה, שאליהם היו נשלחים צוללנים, עבדים אפריקאים בדרך כלל. הצוללנים היו יורדים מתחת למים למשך כדקה כשהם קשורים בחבל וחשופים לכרישים, למדוזות ולטביעה. כאשר סיימו את האיסוף הם היו מסמנים בעזרת החבל, ואז "מושכים" מקצועיים על סיפון הסירה היו צריכים למשות אותם מהמים במהירות.
השלייה דרשה שיתוף פעולה בין הסירות, ניהול שרשרת אספקה ארוכה, משא ומתן, התמחות בהלוואות ובמיסוי ובסחר בין־לאומי
ענף השלייה היה מבוסס על כלכלת חוב אכזרית, שלפי כלליה נותרו צוותי הספינות לעיתים ללא כל שכר בסוף העונה, לאחר שראשי השבטים שעל החוף מימנו עבורם את היציאה לים באמצעות הלוואות ששימשו לבניית הספינה ולרכישת הציוד והעבדים.
מקובל להניח שכמחצית מתושבי קטר בסוף המאה ה־19 היו עבדים אפריקאים או עבדים לשעבר, ויחד איתם פרסים והודים שהתפרנסו גם הם מענף הפנינים. ההסתמכות על כוח עבודה זר ותלותי היא חלק מהמורשת הארוכה של קטר: אוכלוסיית המדינה מונה כיום כשלושה מיליון נפש, אבל רק כעשרה אחוזים מהם אזרחים מקומיים, ואילו היתר זרים מארצות כמו הודו ופקיסטן.
למרות רפורמות שערכה קטר בשנים האחרונות בחוקי העבודה שלה, הם עדיין נמצאים במצב שמזכיר את שולי הפנינים: משלמים עמלה גבוהה כדי להגיע למדינה, עובדים בענפים מסוכנים, סובלים מהתעמרות וכבולים למעסיק שלהם.
כפי שקורה לעיתים, לצד אכזריותה, לשליית הפנינים היו היבטים עדינים ומתוחכמים: השלייה דרשה שיתוף פעולה בין הסירות, ניהול שרשרת אספקה ארוכה, משא ומתן, התמחות בהלוואות ובמיסוי ובסחר בין־לאומי.
מיומנויות אלה הכשירו את שליטיו של חצי האי לשמירה על עצמאות גם בתנאים קשים. הצלחתה הגדולה הראשונה של שושלת א־ת'אני ששולטת בחצי האי מאז המחצית השנייה של המאה ה־19 הייתה ביסוסם של הסכמי חסות מקבילים עם הנציגים הבריטיים ועם השלטונות העות'מאניים גם יחד. הסכמים אלה סייעו לשמור על עצמאותם של הכפרים הקטריים הקטנים, במיוחד נגד איומי השתלטות סעודיים.
הגורם החשוב ביותר בחסות האמריקאית על קטר כיום הוא בסיס אל־עודייד, הבסיס הצבאי האמריקאי הגדול במזרח התיכון, שנבנה ומומן על ידי קטר עצמה. מאז 2003 מטוסי חיל האוויר האמריקאי יוצאים ממנו לתקיפות ברחבי האזור וסביר להניח למשל שההפצצות האחרונות של האמריקאים נגד החות'ים יצאו מאותו בסיס.
ברוב העולם המתועש, הביא הקפיטליזם להרס של דפוסי החיים הקודמים ולצמיחה של זהות חדשה, אורבנית ומקצועית. בקטר לעומת זאת גילוי מאגרי הגז והנפט חיזק את הזהות השבטית או השושלתית
למרות היחסים הטובים עם ארצות הברית, ואולי בגללם, קטר נמצאת בקשרים טובים גם עם איראן (בניגוד למפרציות האחרות) ועם שלל גורמים במקומות שבהם היא משמשת כמתווכת: עזה, לוב, צ'אד, אפגניסטן, עיראק, לבנון, סודאן, מרוקו ועוד.
הטענה שנשמעת לעיתים שקטר היא "סוכנת כאוס" משום שהיא מעורבת בכל המשברים הללו, מסייעת בטשטוש של ניתוח מעמיק יותר של הבעיות שקטר מעורבת בפתרונן. המקומות שבהן קטר מתווכת הם אלה שבהם הסדר הבין־לאומי כושל באכיפת ריבונותו (הנסיגה האמריקאית מאפגניסטן בעזרת תיווך קטרי היא רק דוגמה אחת).
קטר עלתה לגדולה משום שהיא מוכנה לשמש כגשר בעולם מתפרק, ואם היא חוטאת במשהו זו אינה נוקשות אידאולוגית, אלא דווקא תזזיתיות ושאפתנות יתר בתפקיד המתווכת. אבל זו אינה בעיה ייחודית לקטר. כל חברה אנושית שהתרגלה לאורח חיים מסוים נמצאת בסכנה לבלבל בין מטרות לאמצעים. יש מדינות שמתמכרות למלחמות; קטר מכורה לתיווך בין יריבים מרים.
מדינה לא פוסט־מודרנית
אף על פי שקטר אינה ישות אידאולוגית מדי, היא עדיין חברה עם זהות דתית (מוסלמית-סונית) ותרבות (ערבית) שמכתיבה לה את גבולות המעורבות הגלובלית שלה. אחת ההבחנות המעניינות על החברה הקטרית היא של ההיסטוריון האמריקאי אלן פרומהרז (Fromherz), שטוען שקטר מיוחדת בכך שהיא חברה שעברה מודרניזציה עצומה במהירות ללא שבירה של הדפוסים החברתיים המסורתיים.
ברוב העולם המתועש, הביא הקפיטליזם להרס של דפוסי החיים הקודמים ולצמיחה של זהות חדשה, אורבנית ומקצועית, כזו שבה אדם מוגדר לא לפי משפחתו אלא לפי הקריירה שלו או לפי הזדהות אידאולוגית כלשהי. בקטר לעומת זאת גילוי מאגרי הגז והנפט חיזק את הזהות השבטית או השושלתית. אזרחי קטר גרים במתחמים מחולקים לפי בתי אב, מתפללים במסגדים השבטיים, ומנהלים עסקים משפחתיים מבלי ללכלך ידיים במאבקי הקידום או ההישרדות של הפועל או המנהל בארצות הברית או בסין.
קטר עשויה אומנם להיראות למתבונן מבחוץ כמו נווה מדבר פוסט־מודרני (למשל הפרויקט העירוני "משירב" שעליו הרחיב דותן הלוי באתרנו). אך הטענה כי קטר היא מדינה רוויית קדמה היא אשליה בפני עצמה, פרומהרז טוען. זו למעשה חברה מסורתית שהמשאבים העצומים שנפלו בחלקה רק העצימו את המסורתיות שלה.
הצמיחה המהירה אך לכאורה נטולת המשברים החברתיים מסבירה את היותה של המדינה הקטרית מעין סל של סתירות. קטר למשל היא מדינה פמיניסטית יחסית. כפי שהסבירה אלה אפק באתרנו, השיח'ה מוזה, אשתו של אמיר קטר הקודם חמד ואימו של האמיר הנוכחי תמים, זוכה למעמד מיתולוגי בעולם הערבי כמי שעומדת למעשה מאחורי גל הרפורמות במדינה מאז שנות התשעים.
האידאולוגיה של קטר, אם יש כזו, היא למעשה שילוב של כל הזרמים האינטלקטואליים הערביים הדומיננטיים במזרח התיכון. האסלאם שקטר מקדמת הוא אסלאם שפתוח לשינויים קטנים ומדודים
רונית מרזן פרסמה באתרנו לפני עשור סקירה על המגוון האידאולוגי שקטר מטפחת מתוך מטרה להביא לרפורמות הדרגתיות בעולם הערבי כולו. קטר נתנה מקלט מדיני למייסד של מפלגת בל"ד הישראלית, האינטלקטואל הפלסטיני הגולה עזמי בשארה, שמייצג את הליברליזם הפן־ערבי החילוני, אך לצידו יושבים בקטר הנהגת חמאס, כמייצגת הזרם הדתי-שמרני הפלסטיני, והמטיף המצרי המנוח שזוהה עם האחים המוסלמים יוסף אל־קרדאווי.
האידאולוגיה של קטר, אם יש כזו, היא למעשה שילוב של כל הזרמים האינטלקטואליים הערביים הדומיננטיים במזרח התיכון. האסלאם שקטר מקדמת הוא אסלאם שפתוח לשינויים קטנים ומדודים, בשעה שהלאומיות הערבית שלה היא "ממלכתית" ואינקלוסיבית: לא דמוקרטית או רפובליקאית (כלומר שוויונית וחוקתית ממש) אך גם לא פופוליסטית ולא פשיסטית.
הסיקור האוהד של רשת הטלוויזיה הקטרית אל־ג'זירה למהפכה נגד משטר אסד מלמד על האידאולוגיה הקטרית. מצד אחד, אל־ג'זירה משמשת כערוץ תעמולה של המשטר החדש בראשות אחמד א־שרע: התחנה מציגה כל פעולה של המשטר באור חיובי, ממעיטה בכוחה של ההתנגדות אליו, ובאופן כללי מתייחסת למהפכה כפרויקט של כינון אומה סורית, ערבית, מוסלמית, סובלנית ומאוחדת.
מצד שני, הסיקור הזה גם מציב גבולות למשטר החדש: קטר, דרך אל־ג'זירה, מצפה מא־שרע לנהוג בסובלנות כלפי העדות הדתיות השונות, לכבד את הסדר הבין־לאומי, ובאופן כללי לאמץ גרסה ליברלית של אסלאם. הטענה שקטר מטפחת "טרוריסט וג'יהאדיסט", כפי ששר הביטחון של ישראל ישראל כ"ץ מכנה את א־שרע, מתעלמת מכך שמשטר אסלאמיסטי פונדמנטליסטי יסכן בראש ובראשונה מדינה "כופרת" כמו קטר.
קטר והשבעה באוקטובר
התהיות על אופייה השמרני של קטר מתחדדות כמובן כאשר בוחנים את גישתה למתקפת השבעה באוקטובר. פרשנות חשדנית מקובלת היא שקטר אירחה את הלשכה המדינית של חמאס, הזרימה כסף לזרוע הצבאית, וכך "הרדימה" את ישראל ואפשרה את המתקפה. הפרשנות הזו מקבלת משנה תוקף גם דרך ערוץ אל־ג'זירה, שמקפיד לתמוך בזרוע הצבאית של חמאס באופן עקבי עד היום.
למרות זאת, הטענה שקטר "הרדימה" את ישראל מבחינה מדינית בזמן שחמאס "הרדימה" את ישראל מבחינה צבאית מטשטשת את הכישלונות המדיניים והצבאיים של מדינת ישראל עצמה ושל ממשלות נתניהו בפרט. אם קטר "הרדימה" את ישראל (למשל כדי לחבל בנורמליזציה עם ערב הסעודית), הרי שהדבר התאפשר רק משום שישראל ביקשה לרכוש סטוקים של גלולות שינה מסוכנות.
כפי שהסברנו ב"היום שעכשיו", מסמך המדיניות שפרסמנו בתחילת השנה, ממשלות ישראל נזקקו לאמצעים דרסטיים כדי לנהל את הכיבוש במובלעת עזה הנצורה, שהלכה והפכה לבלתי־ניתנת למחיה (בין היתר בשל משבר האקלים שנגרם מההתמכרות המערבית לדלקי מאובנים שזורמים ממדינה כמו קטר). הקטרים היו המתווכים היחידים שהיו נועזים מספיק גם לתת מקלט להנהגת חמאס, המוגדרת בעולם כארגון טרור, וגם להעביר מזוודות דולרים בפומבי לבקשתה המפורשת של ממשלת ימין בישראל.
הקצנתן של ממשלות ישראל עד השבעה באוקטובר מלמדת שמנקודת מבטה של קטר דווקא היא זו שהוטעתה על ידי סוחר ממולח כמו בנימין נתניהו. במקום להניח שקטר "הרדימה" את ישראל, סביר יותר להניח שממשלת קטר האמינה עד השבעה באוקטובר שהצעד חסר התקדים של מימון חמאס בפומבי (לפי בקשה מפורשת של נתניהו) יאפשר הקלה מסוימת של המצור על עזה.
קטר תראה בהקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל הישג, אך תטען מן הסתם שהדרך לשם מותנית בהכרה בחמאס
בתור מתווכת, קטר הייתה מעדיפה שחמאס לא יפתח במתקפת השבעה באוקטובר, אבל מהרגע שחמאס יצא למתקפה היא עמדה לצידו באופן נחרץ. כמדינה ערבית ומוסלמית, ומתוך ראייה ארוכת טווח, היא אינה יכולה להרשות לעצמה לזנוח את חמאס כאשר המטוסים הישראליים מפגיזים את עזה ללא הפסקה.
אבל מי שעוקב אחרי אל־ג'זירה מהיום הראשון למלחמה יכול להבין שלחמאס היו השגות על תפקודה של הרשת בימים הראשונים, שערוצי התקשורת הקטריים נתנו מקום גם לביקורת על השבעה באוקטובר ועל התנהלותה של חמאס במהלך המלחמה, ושבחודשים האחרונים פרשני אל־ג'זירה רומזים שפירוק מנשק של חמאס והפסקת אש ארוכה תמורת נסיגה ישראלית הן הישג ראוי למלחמה.
הבעיה שקטר מציבה בפני הפלסטינים היא שהאינטרסים הפלסטיניים הרחבים יותר (כמו אחדות פלסטינית או הקמת מדינה) משניים לתמיכתה בבעל ברית כמו חמאס. במילים אחרות, קטר תראה בהקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל הישג, אך תטען מן הסתם שהדרך לשם מותנית בהכרה בחמאס.
יש בכך היגיון מנקודת מבט של מתווכת שתרה אחר איזון: הטענה הקטרית היא שלא ייתכן פתרון פוליטי בר־קיימה בעניין הפלסטיני בלי להביא בחשבון את הזרם הדתי והשמרני בחברה הפלסטינית. הסכמתה לבקשתו של נתניהו לממן את חמאס נבעה מאמונתה כי חמאס הוא שחקן פופולרי וחשוב מעצם סירובו להיות הקבלן הפלסטיני לענייני "ניהול הסכסוך".
מאותה סיבה לא התנערה קטר מחמאס לאחר שיצא למתקפה, אך בה בעת היא משמשת כגשר העיקרי בין ישראל לבין חמאס לעסקת חטופים. הסתירות הללו מתיישבות יחד כאשר מבינים את קטר כמתווכת ולא ככוח מניע.
קטר כמדינה יהודית
על השאלה עד כמה לנקוט גישה ביקורתית כלפי המדיניות של קטר, אפשר לענות דרך השוואה למקרה היהודי. היסטוריונים של יהודי אירופה אוהבים להדגיש שהאנטישמיות המודרנית התבססה על העובדה שיהודים בעת החדשה אכן התמקמו בכל צמתי ההשפעה: יהודים היו הפיננסיירים העשירים של המלחמות (למשל משפחת רוטשילד) וגם הקומוניסטים האדוקים ביותר (למשל טרוצקי); יהודים "המציאו" את הפסיכואנליזה (פרויד) ואת תורת היחסות (איינשטיין) וכן הלאה.
אולם האנטישמיות, כך מקובל להסביר, היא תיאוריית קונספירציה משום שיהודים לא הגיעו לעמדות אלה מתוך רצונם להשתלט על העולם, אלא בגלל מבנה חברתי וכלכלי או תנאים היסטוריים שהביאו אותם לבלוט באופן חסר פרופורציה בעולם המודרני. לאורך ימי הביניים חברת הרוב הנוצרית לא הרשתה ליהודים להחזיק אדמות, דחקה אותם לתפקידי תיווך ומסחר, וכך לבסוף תרמה להפיכתם למוכנים יותר מכל קבוצה אחרת להשתלב בקפיטליזם התעשייתי כאשר זה הפך לשיטה הכלכלית הרווחת.
טענה דומה נכונה לגבי נסיכויות המזרח התיכון הקטנות והעשירות כמו קטר. עושרן חסר הפרופורציות לגודלן ניתן להן לפני שנים ארוכות על ידי המערב הקפיטליסטי, שגם שתה בתאווה את הדלק הזול שהפיקו וגם ביקש להשאירן חלשות ומבודדות מסביבתן.
מצבם של אזרחי קטר כמובן אינו מזכיר את מצבם של יהודים שסבלו מרדיפות באירופה, אבל השיח על קטר כ"סוכנת כאוס", כתמנון רב־זרועות או כמדינה ארסית דומה לשיח האנטישמי האירופי הישן בכך שהוא עוזר להסיט את המבט מהמחלה לסימפטום.
במקום היהדות עומדת במרכז השיח הזה דת האסלאם. האסלאמופוביה טובה לממשלות המערב, משום שהיא מסייעת לטשטש את ההיסטוריה המערבית הנצלנית שהביאה את קטר למעמדה הנוכחי. אבל כשם שיהודים לא גרמו לפרוץ מלחמת העולם הראשונה, כך גם מדינה של פחות או יותר ארבע מאות אלף אזרחים אינה מתזמרת "התנגשות עולמית": יריבים מרים מגיעים דווקא אליה כדי לעשות עסקה.
השיח על קטר כ"סוכנת כאוס", כתמנון רב־זרועות או כמדינה ארסית דומה לשיח האנטישמי האירופי הישן בכך שהוא עוזר להסיט את המבט מהמחלה לסימפטום
קטר ראויה כמובן לביקורת נוקבת על מעשיה ועל מחדליה במזרח התיכון ומעבר לו, וסביר להניח שמעמדה באזור ובעולם ייפגע כתוצאה מהמלחמה, אלא אם כן תצליח במשימה הבלתי־אפשרית של השכנת שלום בין ישראל לפלסטינים. אלא שהתלות בכוחה הכלכלי והמדיני של קטר הופכת את הביקורת עליה לעניין מסובך במערב ואף עבור ממשלת ישראל, שהעומד בראשה טוען גם כיום שהיא "מדינה מורכבת, אבל לא אויב".
איגודי עובדים שנאבקו בהצלחה מסוימת לשפר את תנאיהם המזוויעים של הפועלים במדינה לקראת המונדיאל של 2022 מזכירים שהדרך קדימה לשיפור תנאיהם אינה מחייבת האשמות אסלאמופוביות. במקום זאת הם מציעים על סמך ניסיונם לתבוע מפיפ"א או ממדינות חזקות כמו צרפת וגרמניה לא להעלים עין.
העלמת עין היא מושג שמסביר היטב את השתלבותה של קטר בסדר הבין־לאומי החדש. כאשר ארצות הברית, רוסיה, סין ומדינות אירופה מנסות לנהל עולם שכולן יחד תרמו להפיכתו לכאוטי הן זקוקות למגשרות כמו קטר. הפוליטיקה של העלמת העין מאפשרת ליועץ של ראש הממשלה להסתכן ולחשוב שתשלום ממתווכת של מאות אלפי דולרים (על פי החשד) באמצע מלחמה הוא סיכון סביר.
אם יגיע אוריך לבית המשפט, הוא יוכל לטעון בפני השופטים שמגיעה לו הגנה מן הצדק, מאחר שעשה בסך הכול את מה שעושים כולם: נשיא ארצות הברית קיבל מטוס; ראש הממשלה נתניהו קיבל יציבות פוליטית של שנים ארוכות; ראש המוסד לשעבר נותר מאמין גדול בקטר ואפילו ראש השב"כ רונן בר לא הצליח להתאפק ובמהלך נסיעת עבודה לדוחא בזמן המונדיאל צפה בחצי הגמר מתא הכבוד. עד כאן הטיעונים לעונש.
קטר תטען מנגד שכל מפעל המתנות הזה יכול לשמש הוכחה לכך שאויבים מושבעים יכולים לשתף פעולה ואפילו ליהנות יחד ממשחק כדורגל. כך עושים הקטרים מאז המאה ה־19. ייתכן אם כן שיונתן אוריך הוא עוד אחד בשורה ארוכה של שולי פנינים שירדו במצוות אדוניהם לחפש אוצרות במעמקי הים. הפעם הצלילה לא עלתה יפה.
