הנשיא האינדונזי פראבואו סוביאנטו ( (Prabowo Sobiantoמוביל מיומו הראשון בתפקיד מדיניות חוץ שאפתנית בזירה הגלובלית, לרבות עניין גובר במעורבת במזרח התיכון. כך התייצבה ארצו כתומכת מובהקת בתוכנית האמריקאית לסיום המלחמה בעזה; גם כמי שהצטרפה למועצת השלום (Board of Peace) והצהירה כבר בשלב מוקדם על נכונותה להשתתפות משמעותית במיוחד בכוח הייצוב הבין־לאומי (ISF), האמור להתפרס ברצועת עזה על פי תוכנית זו.
כל זאת במידה רבה בתקווה מוצהרת כי התוכנית עשויה בסופו של דבר לסלול נתיב להסדר שלום לסכסוך הישראלי-פלסטיני, שבמרכזו הקמת מדינה פלסטינית על בסיס פתרון שתי המדינות; הסדר שבד בבד מבטיח, לתפיסת הנשיא האינדונזי, את ביטחונה של ישראל ועשוי להסיר את המכשולים לכינון קשרים דיפלומטיים בין ארצו לישראל. המדובר בתפיסה שהוצגה על ידו באופן מרשים מעל בימת העצרת הכללית בספטמבר האחרון.
אין ספק, הלחימה בין ארצות הברית וישראל לבין איראן ובעקבותיה העימות הנמשך בין וושינגטון לטהראן מאתגרים את ראייתו המזרח־תיכונית של הנשיא האינדונזי, בפרט את התקוות שהוא תולה בתוכנית האמריקאית לעזה, שהן גם פועל יוצא של עניינו בחיזוק הקשרים עם ממשל טראמפ. שכן תמיכתו בתוכנית ניצבת עתה מול ביקורת מתעצמת מבית.
יודגש, ביקורת בנושא זה נשמעה בבירור כבר לפני המלחמה; חלקה כוונה כלפי הנכונות להשתתפות משמעותית בכוח הייצוב הבין־לאומי, אך בעיקר כלפי ההצטרפות למועצת השלום. תמצית הביקורת: הטלת ספק רב באופטימיות שההנהגה, ובראש ובראשונה הנשיא, מביעים באשר להזדמנות שמציעה התוכנית האמריקאית למתן אופק מדיני לפלסטינים. הביקורת גם חולקת על עמדת ההנהגה כי בהצטרפות למועצת השלום יעלה בידי אינדונזיה, בתיאום עם מדינות מוסלמיות נוספות החברות בה והודות לטיפוח קשרים עם הממשל האמריקאי, להיות כוח מאזן להשפעתה של ישראל.
המערכה האמריקאית-ישראלית המשותפת כמו הביאה לגבהים חדשים את שיתוף הפעולה האסטרטגי בין שתי המדינות. הדבר כמובן שיחק לידי המבקרים שכמו טוענים לסימביוזה אמריקאית-ישראלי
כך מודגש בביקורת שדווקא כוחו המובהק של הנשיא האמריקאי במועצת השלום ישים לאל את ציפיות הנשיא האינדונזי לקדם בעזרת המועצה את העניין הפלסטיני וכן יעדים לאומיים, כמו למשל העלאת מעמד ארצו בזירה הגלובלית. שכן הנשיא האמריקאי, כנטען, יעניק עדיפות לקידום אינטרסים ישראליים.
אכן, הדינמיקה המזרח־תיכונית המסחררת העניקה רוח גבית אפקטיבית מאוד למבקרים מבית של המדיניות המזרח־תיכונית של הנשיא, בעיקר בקונטקסט העזתי. זאת בעיקר נוכח העובדה שהמערכה האמריקאית-ישראלית המשותפת כמו הביאה לגבהים חדשים את שיתוף הפעולה האסטרטגי בין שתי המדינות. הדבר כמובן שיחק לידי המבקרים שכמו טוענים לסימביוזה אמריקאית-ישראלית. כך, אם טרם המלחמה ניתן היה להתרשם כי הגרעין הקשה של המבקרים מורכב בעיקרו מפרשנים ומומחים מהאקדמיה, הרי בצל המלחמה התרחבה משמעותית הביקורת אל מעגלים רחבים מאוד בציבור.
מעניין כי ביקורת מגיעה גם מתוך הממסד רב־ההשפעה של הזרם המרכזי בתוך הרוב המוסלמי הדומיננטי שהמשטר קשוב לו מאוד.
כך הבשיל מכלול הביקורת מבית לקריאה ציבורית מובהקת למדי להסתלקות אינדונזיה מחברותה במועצת השלום. זאת, לא רק בטענה שעתה ברור יותר כי אין לצפות כי זו – בדומיננטיות אמריקאית המעניקה קדימות לאינטרסים ישראליים – תקדם הקמת מדינה פלסטינית, אלא גם באמירה משתמעת כי מוטב לאינדונזיה שלא תהיה מזוהה עם אינטרסים של ארצות הברית במזרח התיכון.
ביקורת זו כמצופה אינה פוסחת על נכונות המשטר האינדונזי לשגר כמה אלפי חיילים לעזה כדי לפעול במסגרת כוח הייצוב הבין־לאומי המתוכנן להיפרס שם. ההתנגדות למהלך אינדונזי שכזה כמו מסתייעת עתה גם מהעובדה שמספר חיילים אינדונזים מכוח יוניפי"ל נהרגו בדרום לבנון, וכמה אחרים נפצעו בתקריות שם בעת האחרונה.
ניתן להניח שהדבר מחזק לא רק את ההתנגדות לשיגור חיילים אינדונזים לעזה על בסיס טיעונים פוליטיים-רעיוניים, אלא גם טענות שעלו כבר מצד מומחים באינדונזיה כי חייליה יהיו חשופים לסיכונים פיזיים גבוהים. שכן מדובר כנטען במנדט לא־ברור לפעולת כוח הייצוב הבין־לאומי, וכל זאת בסביבה מורכבת ונפיצה הרוויה בכוחות חמושים.
ביקורת זו מתכתבת עם ביקורת פנימית רחבה יותר זה חודשים שלפיה הנשיא מקדיש מאמצים מוגזמים לזירה הגלובלית לרבות נסיעות מרובות אל מעבר לים, וכל זאת ללא הישגים בולטים מאוד
וקיים מרכיב נוסף שאפשר שמסייע למבקרים. כבר מהיום ראשון למלחמה הציעה אינדונזיה, שלה רקורד עשיר למדי במעורבות ביישוב סכסוכים, כי הנשיא פראבואו יתווך בין ארצות הברית לאיראן במגמה להשיב את השתיים לנתיב דיפלומטי למען יישוב הסוגיות השנויות במחלוקת. ניתן היה להתרשם במהלך המלחמה כי הצמרת האינדונזית כמו מבקשת לרפד את דרכה לעמדת מתווכת על ידי הקפדה על לשון דיפלומטית זהירה, מאופקת ומאוזנת. נראה כי גישה זהירה ומאופקת זו כלפי ארצות הברית נתקלה בביקורת באינדונזיה, שם ציפו לגינוי ברור של ארצות הברית כמי שנטשה כנטען את דרך המשא ומתן ופתחה במלחמה.
ולמרות הכול, אומרים המבקרים, וגם חרף מאמצי הנשיא להדק קשרים עם ממשל טראמפ כמו גם להעמיק את המעורבות במזרח התיכון, פנו ארה"ב ואיראן לפקיסטן בבקשה לשמש כמתווכת. דומה כי ביקורת זו מתכתבת עם ביקורת פנימית רחבה יותר זה חודשים שלפיה הנשיא מקדיש מאמצים מוגזמים לזירה הגלובלית לרבות נסיעות מרובות אל מעבר לים, וכל זאת ללא הישגים בולטים מאוד. מה גם שהדבר נעשה, כנטען, על חשבון טיפול באתגרים הרבים בתחום הפנימי, לרבות מצוקות כלכליות של רבים באוכלוסייה.
מדיניות החוץ האינדונזית הושפעה תמיד משיקולי פנים. הדבר בולט במיוחד בסוגיות הנוגעות להקשר הפלסטיני, לרבות לשאלת כינון יחסים דיפלומטיים עם ישראל. שכן בקרב הרוב המוסלמי המובהק במדינה זו קיימת תחושת סולידריות עמוקה על בסיס דתי עם מה שמוגדר כמאבק הפלסטיני.
יתר על כן, נראה כי כובד משקלו של השיקול הפנימי גובר לאור העובדה שהנשיא הנוכחי חווה כבר כמעט מימיו הראשונים בנשיאות גלים של מחאות שנראה כי שורשיהן העמוקים מוליכים לתחושת מצוקה כלכלית בקרב שכבות רחבות ועימה תחושה בדבר ניכור מצד אליטות פוליטיות פריווילגיות. מחאות אלה אולי מחדדות בהנהגה את ההבנה כי גם צעדים שעשויים להיתפס בקרב קהלים רחבים כהתנערות ממחויבות עמוקה וארוכת שנים לעניין הפלסטיני, עשויים להוציא המונים לרחובות.
כובד משקלו של השיקול הפנימי גובר לאור העובדה שהנשיא הנוכחי חווה כבר כמעט מימיו הראשונים בנשיאות גלים של מחאות שנראה כי שורשיהן העמוקים מוליכים לתחושת מצוקה כלכלית בקרב שכבות רחבות
ואכן ניתן להתרשם כי ההנהגה באינדונזיה קשובה לביקורת הפנימית הגוברת נוכח תמיכתה המשמעותית בתוכנית האמריקאית לעזה, וכנראה כבר במהלך המלחמה בין ארה"ב וישראל לבין איראן היא נדרשה לבחינת עמדתה בנושא. כך נאמר כי נבחן המשך ההשתתפות במועצת השלום בזיקה להערכת הייתכנות כי זו תקדם אינטרסים פלסטיניים. בחינה זו, נאמר אז, תיעשה בתיאום עם המדינות הנוספות בעלות רוב מוסלמי החברות גם הן במועצה. מתקבל הרושם כי בחינת הנושא מקרינה גם על השתתפות כוח אינדונזי בכוח הייצוב הבין־לאומי.
האם חל שינו בתפיסה של הנשיא האינדונזי שלפיה התייצבות לצד ארה"ב באשר לתוכניתה לסיום המלחמה בעזה משרתת אינטרסים לאומיים של ארצו, לרבות מחויבותה המוצהרת זה שנים לקידום כינון מדינה פלסטינית עצמאית על בסיס פתרון שתי המדינות?
התשובה לשאלה זו אינה ברורה. לעומת זאת, ניתן לומר בוודאות כי הנשיא האינדונזי ניצב עתה מול דילמה מורכבת בין רצון למצות הישגי שותפות עם ממשל טראמפ, גם בקונטקסט העזתי ואולי הפלסטיני בכלל, לבין ביקורת פנימית גוברת ומשמעותית כלפי מדיניותו בנושא. נראה שמבחינתו בחירת הנתיב תהיה תלויה במידה רבה בשילוב של קריאת האתגרים מבית עם קריאת הכיוון של ההתפתחויות במזרח התיכון הגועש.
