צילום: רויטרס
א־זוואהירי ובן לאדן בצילום מסך מתוך מהדורת חדשות אמריקאית, בשנות המרדף הגדול אחריהם (צילום: רויטרס)

האם הג'יהאד העולמי מתפוגג?

המצב הן של ארגון אל־קאעדה והן של ארגון המדינה האסלאמית (לשעבר דעא"ש) אינו נראה טוב. שניהם סובלים ממשברים פנימיים ומבניים וכתוצאה מהם התאפשר ללכוד את מנהיגיהם הבולטים ולהרוג את מרבית שדרת הפיקוד. האם זה אומר שהג'יהאד העולמי נמצא במגמה של נסיגה והיעלמות?

מצבו של ארגון אל־קאעדה אינו נראה טוב ממצבו של ארגון המדינה האסלאמית. שניהם סובלים, זה שנים, ממשברים פנימיים ומבניים גדולים. כתוצאה מהמשברים האלה התאפשר לארגוני הביטחון ללכוד את המנהיגים הבולטים ולהרוג את מרבית שדרת הפיקוד. כך קרה עם איימן א־זוואהירי, שהותיר את מערכת המודיעין האמריקנית חסרת אונים במהלך מרדף שארך שני עשורים. המודיעין האמריקני שילם על כך מחיר בדמות שמונה מפקדים בכירים (מעבר לפעולות הריגול שעלותן מיליוני דולרים). א־זוואהירי שיטה בהם וטמן להם מלכודת היסטורית ב־2011 באמצעות הרופא הירדני הומאם אל‏־בלוי (המכונה אבו דוג'אנה אל־ח'וראסאני).

האם יש להניח או להסיק שהג'יהאד העולמי (בין שמדובר בארגון המדינה האסלאמית ובין שמדובר באל־קאעדה), נמצא במגמה של נסיגה והיעלמות – לאור סימני ההתפרקות, המאבק וחיסול המנהיגים? התשובה יכולה להיות עקיפה; אפשר לבחון אישים דוגמת אוסאמה בן לאדן, א־זוואהירי, אבו מסעב א־זרקאווי ואבו בכר אל־בגדאדי, ולשוב ולעיין במסלול שעברו עד שהפכו לסכנה לשלום העולם ואף השפיעו על הסדר הגלובלי ועל יחסי הגומלין בו. הטענה הזאת תקפה מאז ה"גלובליזציה של הג'יהאד" (אגב, א־זוואהירי נחשב להוגה שעמד בראש מגמת המעבר ממאבקים מקומיים לעולמיים) או מאז הופעת ה"זן" של המדינה האסלאמית והבהלה שזרע בכל העולם בזכות הטקטיקה חסרת התקדים, האלימה והמדממת והגיוס המהיר לשורותיו.

אילו הייתה במדינות ערב תשתית של דמוקרטיה פלורליסטית המאפשרת לדור הצעיר להשתתף ולנהל מאבקים מדיניים בדרכי שלום; אילו היה שיתוף בתהליך קבלת ההחלטות, והשליטים והממשלות היו נותנים דין וחשבון על כישלונות; אילו העמים היו מגיעים להבנה כיצד יש ליישם מדיניות מציאותית והיו בוחרים את מי שייצג אותם; אילו ארה"ב לא הייתה מתבוססת במדיניות שמטרתה לתמוך במשטרים ערביים דיקטטוריים ובישות הישראלית על חשבון זכויות העמים; אילו הייתה תקשורת חופשית ושלטון שיכול לפקח, לתת דין וחשבון ולבטא את הציבור; אילו מנגנוני הביטחון לא היו מעורבים בפוליטיקה ולא היו רודפים את בני העם בשל דעותיהם ובשל עמדותיהם המדיניות, ולא היו מענים ומדכאים – אילו כל הנסיבות האלה בעולם הערבי היו שונות, ייתכן ואף סביר להניח שאותם מנהיגים קיצוניים היו פונים לאפיקים אחרים. יתכן שא־זוואהירי היה משמש רופא שכונתי או ציר בפרלמנט המצרי. ייתכן שבן לאדן היה הופך לאיש עסקים מפורסם כשאר בני משפחתו. אולי אל־בגדאדי היה נואם במסגד בעיראק, וא־זרקאווי במקרה הטוב היה מתמנה לראש עיריית זרקאא שבירדן, או עובד כפקיד פשוט בממשלה.

האם המתגייסים לארגונים הללו הם מובטלים וחסרי השכלה? ההפך הגמור. כפי שמראה המחקר שלנו, רובם סטודנטים או סטודנטים לשעבר, וחלקם נמנים עם מעמד הביניים, לרוב מעמד הביניים הדתי

כל זה לגבי שכבת ההנהגה. מה בנוגע לצעירים המתגייסים לארגונים הקיצוניים הללו? מי שמעיין בתיקיהם האישיים ועוקב אחר מסלול חייהם מוצא שלרבים מהם סיפור רגיל ולא יוצא דופן. אין כל דרך או אמת מידה אמיתית שיאפשרו לקבוע מדוע פלוני היה ללוחם ג'יהאד ואילו אלמוני לא עשה זאת.

האם זה קשור לחברותא שבמסגדים? לעיתים קרובות זה נכון, אבל דומה שזה רק חלק מהעניין. האם זה בשל תוכניות הלימודים השרעיות באוניברסיטאות? רובם של הפונים לג'יהאד הם סטודנטים במקצועות מדעיים, במיוחד אלה הלומדים הנדסה, למשל (כפי שהראו מחקרים רבים, האחרון שבהם תועד בספר בהוצאת המכון ללימודים אסטרטגיים באוניברסיטה הירדנית, מאת כותב שורות אלה וזייד עיאדאת, על אודות לוחמי הג'יהאד הירדנים לאחר נפילת המדינה האסלאמית). האם מדובר במובטלים ובחסרי השכלה? ההפך הגמור מזה. כפי שמראה המחקר שלנו, רובם סטודנטים או סטודנטים לשעבר, רובם עובדים, וחלקם נמנים עם מעמד הביניים, לרוב מעמד הביניים הדתי. 

אז מהו ההסבר המניח את הדעת? התשובה טמונה בנסיבות, בהקשרים ובתנאים הפוליטיים בעולם הערבי. הכוונה לסמכותנות, לעריצות, לעינויים ולתחושת היעדר הצדק וזכויות האזרח האמיתיות. הכוונה גם למדיניות המערבית המשתפת פעולה עם הכיבוש הישראלי, למדיניות העדתית ולהיעדר הדמוקרטיה.

כל עוד אין שינוי בתנאים אלה, קל לשער שבניגוד למה שנאמר לעיל, החשיבה הרדיקלית תישאר חזקה ואפקטיבית. בית הגידול של אותם מנהיגים עשוי, באופן הגיוני, להביא לעלייתם של מנהיגים חדשים.


מוחמד אבו רומאן הוא שר ירדני לשעבר וחוקר הגות ואקטיביזם דתי-אסלאמי. המאמר פורסם ביומון הפאן־ערבי אל־ערבי אל־ג'דיד ב־7 באוגוסט 2022. גרסה עברית זו מתפרסמת בחסות פרויקט "אופק", המשותף למכון ון ליר בירושלים, לפורום לחשיבה אזורית ולמרכז אעלאם. מערבית: עמיר טאובר.

קוראים יקרים
פורום החשיבה האזורית הוא ארגון ללא מטרות רווח
אנו יודעים כי גם אלה אינם ימים קלים עבורכם, וכי לא קל למצוא את הפניות התומכות בעבודתנו.

בין אם תוכלו לתמוך בנו כלכלית ובין אם פשוט להקדיש לנו את הזמן ותשומת הלב בקריאה – אנו אסירי תודה.

לקריאה ותמיכה