כ־40% מתושבי ירושלים הם פלסטינים תושבי מזרח ירושלים, עובדה שמסיבות היסטוריות וחברתיות אינה משתקפת באופי העיר ואינה מתורגמת בה לכוח פוליטי. מאז שנת 1967 נתונים הפלסטינים במזרח ירושלים – רובם תושבי העיר אך אינם אזרחי ישראל – לניסיונות גירוש ועקירה לצד היעדר השקעה בתשתיות ובשירותים.
בתודעה הציבורית הישראלית תושבי מזרח ירושלים הם מוסלמים, אך בפועל מתגוררת במזרח ירושלים גם אוכלוסייה נוצרית, כאשר כ־4% מהערבים בירושלים הם נוצרים (כ־13,000 איש). אומנם לא מדובר באחוז גבוה במיוחד, אך לאוכלוסייה זו נודעת חשיבות תרבותית ודתית בעיר לאור החשיבות של העיר לדת הנוצרית, הוותק של הנוכחות הנוצרית בעיר והעובדה ששטחים נרחבים בה הם בבעלות של כנסיות.
במאמר שפורסם באל־ג'זירה תחת הכותרת "המלחמה על הקיום הנוצרי בירושלים", הכותב עלי אבראהים סוקר את האופן שבו השליטה באדמות הפכה את הנוצרים ואת שטחי הכנסייה למטרה מרכזית של ישראל בניסיונותיה להפוך את ירושלים לעיר יהודית. מאמרו סוקר את מצבם של הנוצרים בעיר מאז הפכה לעיר ישראלית ואת הפגיעות שהם חווים בשנים האחרונות, ובהן ניסיונות של ישראל להפקיע רכוש של הכנסיות או להטיל עליו מיסים גבוהים.
מאז כיבוש ירושלים על ידי ישראל, הרשויות הישראליות מצירות את צעדי הנוצרים ואת פעילות הכנסיות בעיר: הן מקשות עליהם בקיום חגיגות דתיות, תוקפות כנסיות ומתערבות בניהולן, ופוגעות כלכלית בקהילה הנוצרית תוך אפליה מתמשכת. מדיניות זו דחפה נוצרים רבים להגר מחוץ לפלסטין, מה שהוביל לירידה חדה במספרם.
נוכחותם של נוצרים בעיר מדגישה את הווייתה של ירושלים כעיר רב־תרבותית ורב־דתית, דימוי הניצב בניגוד להגמוניה היהודית שישראל שואפת להשליט בה
כרוניקה של הצטמצמות: לאן נעלמה הנוכחות הנוצרית?
לפי דוברה של מועצת ראשי הכנסיות הקתוליות בירושלים, הנוצרים היו כ־25% מאוכלוסיית העיר בשנת 1922, 20% בשנת 1946, ורק 2% בשנת 2024. צניחה זו במספר הנוצרים תושבי ירושלים משרתת מספר מטרות של מדינת ישראל, שאומנם מאז 1967 לא החליטה באופן רשמי מה יעלה בגורל מזרח ירושלים, אך בפועל היא מנהלת מדיניות של ייהוד העיר באמצעים שונים.
הכותב מפרט על מטרות אלה ועל האופן שבו צמצום הנוכחות הנוצרית בירושלים משרת אותן: ראשית, נוכחותם של נוצרים בעיר מדגישה את הווייתה של ירושלים כעיר רב־תרבותית ורב־דתית, דימוי הניצב בניגוד להגמוניה היהודית שישראל שואפת להשליט בה. לדבריו, סילוקם של הנוצרים מאפשר לישראל "להתעלם" מחלק חשוב בהיסטוריה של ירושלים ולטעון באופן שקרי שירושלים היא עיר יהודית (בלבד) מבחינה היסטורית.
שנית, סילוקם של נוצרים משטחי הכנסיות מאפשר ליהודים להתנחל בהם, מה ש"משפר" מבחינת ישראל את המאזן הדמוגרפי בשטחים. שלישית, ישראל שואפת להציג את הסכסוך בין הישראלים לפלסטינים כסכסוך בין יהודים למוסלמים בלבד תוך השמטת חלקם ההיסטורי והתרבותי של הנוצרים והדרתם.
לבסוף, מאחר שלכנסיות יש נכסים רבים בירושלים (ובכלל זה אדמות ומבנים), נכסים אלה הם מטרה עיקרית להתנחלויות – הן בשל מיקומם המרכזי והן בשל היותם הקדשים כנסייתיים. כפי שיפורט בהמשך, גורמים בישראל מנסים להשתלט על נכסים אלה כדי להרחיב את ההתנחלויות בעיר ובסביבתה.
נכסי הכנסייה לקניה ולמכירה
עובדה זו אומנם פחות מוכרת לציבור הרחב, אך הכנסיות הנוצריות מחזיקות בכ־28% מקרקעות הווקף (הקדש דתי שאינו ניתן להעברה או למכירה) במזרח ירושלים. לשם השוואה, המוסלמים מחזיקים בכ־29% מקרקעות ההקדש. מתוך כלל ההקדשים הנוצריים, הכנסייה היוונית-אורתודוקסית לבדה מחזיקה בכ־35%. עקב היקף הנכסים המשמעותי, קרקעות אלה הן מטרה אטרקטיבית למי בישראל שמטרתו להשתלט על המרחב ו"לייהד אותו", לעיתים בסיוע ראשי כנסייה יוונים-אורתודוקסים.
הדבר מוביל לקיומן של עסקאות חכירה ארוכת טווח של עד 99 שנים, חלקן מול גורמים הקשורים לממסד הישראלי. דוגמה בולטת להשתלטות שכזו היא פרשייה שעוררה הד תקשורתי בשנים 2018-2017, ונגעה לנכסים הממוקמים בכיכר עומר אבן אל־ח'טאב בסמוך לשער יפו, שנמכרו בהסכמת הפטריארך היווני-אורתודוקסי אירנוס הראשון.
הפלסטינים הנוצרים תושבי המקום, בניגוד לפטריארכים הזרים ומשום שהם מגובים על ידי המאבק הלאומי הפלסטיני בכללותו, ייטו פחות להיכנע לדרישות מצד ישראל לעסקאות
במסגרת עסקה זו, נמכרו מספר נכסים מרכזיים – ביניהם מלון "פטרה" ומלון "ניו אימפריאל" לידי עמותת "עטרת כהנים", שמטרתה ייהוד והתנחלות במזרח ירושלים. משנודע הדבר התעוררו מחאות נרחבות כנגד הפטריארך, והוא אולץ להתפטר. הכנסייה ניסתה לבטל את הרכישה בדיעבד, אך ללא הצלחה.
מקרה זה ודומים לו מעוררים בכל פעם דיון מחודש בנוגע למי צריך להיות אחראי – מבין הנוצרים עצמם – לנכסים אלה ולביצוע עסקאות בנוגע אליהם, כאשר הטענה של הפלסטינים בני המקום היא שהם אלה שצריכים להיות בעלי האחריות לשמירה על הקיום הנוצרי בעירם אל מול ניסיונות הכיבוש הישראלי למחוק אותם. זאת שכן הפלסטינים הנוצרים תושבי המקום, בניגוד לפטריארכים הזרים ומשום שהם מגובים על ידי המאבק הלאומי הפלסטיני בכללותו, ייטו פחות להיכנע לדרישות מצד ישראל לעסקאות כאלה או ליפול בפחים של חברות קש שמתווכות בהן.
פגיעה בפולחן הנוצרי – ברמה המוסדית וברחוב
מלבד עסקאות נדל"ן מפוקפקות, באופן יומיומי הרבה יותר, דחיקת הקיום הנוצרי בירושלים מתממשת בתקיפות אלימות ובהגבלת חופש התנועה. התקיפות כוללות פגיעה פיזית ישירה, כתיבת סיסמאות גזעניות, חילול בתי קברות נוצריים וכן הטלת הגבלות בימי חג נוצריים, במיוחד בחג הפסחא, שבו לכנסיית הקבר יש מקום מרכזי.
הכותב מציין מספר דוגמאות לכך: ב־21 במרס 2022 קבעו השלטונות הישראליים שמספר המשתתפים באירועי "שבת האור" בכנסיית הקבר יוגבל ל־4,000 איש בלבד — מתוכם 1,800 בלבד בתוך הכנסייה, והיתר בחצר החיצונית. החלטה זו, יצוין, נתקבלה בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון. בחגיגות "יום שישי הטוב" ב־29 במרס 2024 הוטלו מגבלות חמורות בסמטאות העיר העתיקה וברחובות המובילים אליה, שבמסגרתן נמנע מנוצרים מהגדה להגיע לירושלים, ורק חלק קטן מהם קיבל אישורי כניסה.
מגבלות אלה הוחלו גם על תהלוכת "דרך הצלב" לאורך "דרך הייסורים" (ויה דולורוזה), ולפי מקורות פלסטיניים, מספר המשתתפים בתהלוכה היה נמוך בהרבה בהשוואה לשנים קודמות.
גם לקראת חגיגות "שבת האור" ב־4 במאי 2024, הקדימה משטרת ישראל להטיל מגבלות בכך שפרסה כוחות רבים בשטח, הציבה מחסומים מברזל סביב כנסיית הקבר, והגבילה את מספר הנכנסים לכנסייה. כתוצאה מההגבלות, נמנע ממאות נוצרים להשתתף בחגיגות. הם התאספו מול המחסומים, ואף שעמדו בשקט, חלקם הותקפו באלימות בידי שוטרים.
במהלך שביצע ניר ברקת בשנת 2018 בעת שכיהן כראש העיר ירושלים ניסה להטיל ארנונה על הכנסיות, שהיו פטורות ממנה עד אז. ראשי הכנסיות התאגדו והחליטו על סגירת כנסיית הקבר לשלושה ימים
תקיפות של נוצרים בירושלים אינן מתרחשות רק במועדי חגים, אלא הפכו לתופעה של ממש. הנוצרים — בעיקר נזירים, כמרים ואנשי דת שהולכים בלבוש דתי — נאלצים בשנים האחרונות לספוג יריקות וקללות מצד יהודים באופן כמעט יומיומי. דוגמה אחת לכך היא אירוע תקיפה שהתקיים ביולי 2022, שבמהלכו תקפה קבוצה של צעירים חרדים בקללות, גידופים ויריקות מספר כמרים ונזירים שנכנסו לעיר העתיקה בירושלים וצעדו בדרך הייסורים כשהם נושאים צלב. התקיפה נעשתה לעיני כמה שוטרים במשטרת ישראל, שלא מנעו אותה.
ואם יריקות ברחוב אינן מספיקות, הנוצרים בירושלים זוכים ליריקה בפרצוף גם מהעירייה בדמות הערמת קשים בנושא תשלום של מיסי הארנונה. ביוני 2024 הודיעו ראשי הכנסיות הנוצריות בירושלים, ביפו, נצרת ורמלה כי העיריות של אותן ערים הודיעו שבכוונתן לנקוט צעדים משפטיים נגד הכנסיות בשל אי־תשלום מיסי הארנונה, ואף לגבות מהם את המיסים שצברו לאורך השנים. ההחלטה עוררה התנגדות רחבה בקרב פלסטינים וכן ברמה הבין־לאומית.
שורש הסוגיה נעוץ במהלך שביצע ניר ברקת בשנת 2018 בעת שכיהן כראש העיר ירושלים, אז ניסה להטיל ארנונה על הכנסיות, שהיו פטורות ממנה עד אז. ראשי הכנסיות התאגדו והחליטו על סגירת כנסיית הקבר לשלושה ימים, מה שאילץ את העירייה להקפיא את הצו. כעת משה ליאון מחדש את דרישת התשלום, וראשי ערים נוספות מצטרפים אליו. החובות שצברו הכנסיות, לפי טענת עיריית ירושלים, מגיעים ליותר מ־190 מיליון דולר.
כל אלה נערמים יחד לשורה של צעדים ממסדיים וספונטניים המקשים על הנוצרים בירושלים לקיים את חייהם בה. במשך מאות שנים ידעה ירושלים תהפוכות דתיות, והקיום הנוצרי בעיר בהחלט ידע זמנים מפוארים יותר. כיום, כאשר תחת מדינת ישראל ירושלים מתרחקת יותר ויותר מכל אפשרות להיות עיר בין־לאומית, קוסמופוליטית ורב־תרבותית, מיעוט הנוצרים שנותר בעיר נאלץ להיאבק בגזירות ממשלתיות, בעמותות מפוקפקות שמנסות לקנות את נכסיו וב"סתם" יריקות של בחורי ישיבה בדרך לכנסייה.
