כרטיסי אשראי. אילוסטרציה.
Below are share buttons

כלכלת הלאום: מצוקתם של העסקים הקטנים בחברה הערבית בישראל – חסם גיוס האשראי / לנא ורור

גיליון 08,

מרבית העסקים במגזר הערבי הם עסקים קטנים, והם מהווים 95.8% מסך כל העסקים בבעלות ערבים ומעסיקים 66.7% מסך כל המועסקים בעסקים עצמאיים.[1] עידוד התפתחותם של עסקים קטנים בחברה הערבית עשוי להניב תוצאות חיוביות הן בדמות עלייה ברמת החיים ומציאת מקומות עבודה למובטלים בחברה זו והן למשק הישראלי כולו, בדמות הגברת היעילות, צמצום הפערים ושילובה של האוכלוסייה הערבית בכלכלה הישראלית.[2]

העסקים הקטנים בישראל מתמודדים עם מכשולים רבים. מכשולים אלה מורגשים ביתר שאת אצל עסקים בחברה הערבית, מן הסיבות אשר אעמוד עליהן להלן.

בעייתם העיקרית של העסקים הקטנים היא המימון והאשראי. בעיה זו נובעת בעיקר מדרישה גבוהה במיוחד לערבויות אשר בעל העסק נדרש להעמיד כדי לקבל אשראי. כשמדובר בעסק קטן, ההנחה היא שאין בידיו ערבויות בעלות ערך גבוה אשר יכולות לשמש כביטחון למוסד שמעניק את האשראי. באוכלוסייה הערבית, במרבית המקרים גם ביטחונות דוגמת שעבוד נכסים לא ניידים אינם מתקבלים, לאור קשיים הצפויים במימוש הנכסים הללו בשל היעדר רישום מסודר. בעיית האשראי נובעת גם מ"חשד" שדבק בבעלי העסקים הקטנים, והתפיסה – המוטעית כמובן – שהם לקוחות "לא טובים" שאינם מחזירים הלוואות. חשד זה מתגבר כשמדובר באוכלוסייה הערבית, אשר נתפסת בעיני המוסדות הבנקאיים כ"מסוכנת" ו"לא בטוחה" מבחינה פיננסית. נוסף על כל אלה, לא בכל היישובים הערביים במדינה ישנה נוכחות מספקת של בנקים ומוסדות פיננסיים, ועובדה זו מקשה עוד יותר על זמינות האשראי ומצמצמת את ההיצע העומד לרשות בעלי העסקים.

מחסום נוסף אשר עומד בפני עסקים קטנים בכלל ועסקים קטנים בחברה הערבית בפרט, הוא מחסום הידע והניסיון. לבעלי עסקים קטנים יש מעט ידע על השוק הכלכלי ומעט מאוד ניסיון. בחברה הערבית, בעלי העסקים הקטנים נתפסים כמי שאינם יודעים את השפה העברית, אינם יודעים להתנהל מול מוסדות המדינה, אינם מכירים את זכויותיהם וחובותיהם ופועלים בשוק מצומצם מאוד אשר אינו מאפשר להם נגישות והכרה של השוק הכללי. מחסום הידע גורם גם לכך שפחות עסקים קטנים פונים לקבלת ייעוץ עסקי וסיוע מגורמים מקצועיים – דבר המקשה עוד יותר על ניהול העסק ועל הגדלת הרווחיות שלו.

בעיות תשתית הן מכשול נוסף העומד בפני עסקים קטנים במגזר הערבי, בהן מחסור ותחזוקה לקויה של תשתיות באחריות המדינה (כמו כבישים) ותשתיות באחריות הרשויות המקומיות (כמו מבני ציבור ושטחי תרבות ועסקים).

בקרב תת-קבוצות בעלות מאפיינים ייחודיים, כמו נשים ערביות, קיימים חסמים רבים נוספים כגון מציאת מסגרות מתאימות לילדים, מחסור בתחבורה ציבורית לצורך הגעה למקום העבודה, מחסום שפה, ותפיסה סטריאוטיפית של חוסר יכולת ומיומנות לניהול כלכלי ועסקי.

ההזנחה המתמשכת שממנה סובלת האוכלוסייה הערבית מתבטאת בהיעדר יחס מצד רשויות החוק, שוק ההון והמוסדות הציבוריים הלא-ממשלתיים, במיעוט סיוע מהמגזר השלישי ובקשיים בהתנהלות מול נציגי הציבור המקומיים.[3]

מחקר אמפירי על עסקים קטנים במגזר הערבי מצא כי אמנם העסקים הקטנים בשתי החברות, היהודית והערבית, סובלים מחסמים שונים וממכשולים בחיי העסק, אולם קיומם בולט יותר במגזר הערבי. דוגמה מובהקת לכך היא הפער הגדול בתחום גיוס ההון, אחד הכלים הבסיסיים להצלחתו של כל עסק קטן – 72.5% מהעסקים הקטנים במגזר הערבי מתקשים בגיוס הון לעומת 35% במגזר היהודי.[4]

מהנתונים שהוצגו במחקר זה ניתן ללמוד על נתק של ממש בין בעלי העסקים לבין גופים שמעניקים אשראי כמו הבנקים. עוד עלה במסגרת המחקר כי 50% מהעסקים הקטנים התבססו על הון עצמי בלבד בעת הקמת העסק ורק 30% נעזרו בהלוואות בנקאיות.[5]

מחקר אחר שנעשה מעלה תמונה עגומה אפילו יותר, שמראה כי חלקם של הבנקים וגורמים פיננסיים פרטיים במימון המשך הפיתוח של עסקים קטנים הוא קטן ביותר: הבנקים השתתפו בהשקעות של כ-6% בלבד מהעסקים, וברובם המכריע (81%) היה חלקם של הבנקים במימון נמוך מ-50% מסך כל ההשקעות.[6]

שתי הסיבות העיקריות אפוא למצוקת האשראי בקרב בעלי העסקים מהאוכלוסייה הערבית הן סירובם של הבנקים להעניק אשראי בשל בעיית ביטחונות שמעמידה את האשראי בסיכון גבוה, ורתיעה של בעלי העסקים הקטנים מלבקש מימון בשל מחסומי ידע, נגישות ושפה.

היעדר הרישום הפורמלי בטאבו של נכסי נדל"ן בבעלותם של ערבים מקשה כאמור על המערכת הבנקאית לראות בנכסים אלה ביטחונות מתאימים, ובעיה זו גורמת להנחה כללית של הבנקים כי מתן אשראי לעסקים מהמגזר הערבי כרוך בסיכון רב.

יזמים רבים בחברה הערבית מסרבים להיעזר בבנקים לפיתוח עסקיהם מחשש מהסיכונים, גם במקרים שבהם יש ביכולתם להמציא ביטחונות לבנקים; כך, בפרויקטים כמו חידוש העסק והרחבתו הם מעדיפים להשקיע חסכונות אישיים ורווחים שהניב העסק.[7]

טענה נוספת שמעלים בעלי עסקים ערבים היא שהבנקים דורשים ביטחונות מופרזים, עם מקדם ביטחון מלא לגבי חברות בבעלות ערבית, לעומת דרישות גמישות יותר ביחס לחברות בבעלות יהודית.[8] כמו כן הם טוענים שכלקוחות ערבים הם מופלים לרעה ביחס שהם מקבלים מהבנקים, ולדבריהם, הבנקים אף נמנעים מלהאציל סמכויות למנהלי סניפי הבנקים ביישובים הערביים, בניגוד לנעשה בסניפים שאוכלוסיית לקוחותיהם יהודית.

התמונה שעולה מנתונים אלה מעידה על קיומה של מצוקת מימון מהותית, המהווה אבן נגף קריטית בפני יזמים המבקשים להקים עסקים או להרחיב פעילות עסקית קיימת. כאמור, הבעיה קיימת בקרב שתי האוכלוסיות אך היא חריפה יותר בקרב העסקים הערביים. המצב המתואר לעיל הינו תוצאה של מדיניות מפלה ומקפחת כלפי האוכלוסייה הערבית בישראל בכלל.

לאור כל האמור לעיל מומלץ לראות בכלכלת האוכלוסייה הערבית חלק מכלכלת המדינה. שגשוג העסקים הקטנים יביא לצמצום שיעורי האבטלה, לשילוב האוכלוסייה במשק ולעידוד הצריכה, ובסופו של דבר יתרום תרומה משמעותית למשק בכללותו. יתרה מזו, עסקים קטנים מחזירים את ההשקעה למדינה בדרכים שונות – מתשלומי מיסים שונים ועד לגידול דור אחראי ועצמאי כלכלית המביא להפחתת התלות בקצבאות.

על מנת לפתור את הבעיות הללו או לפחות את חלקן יש לערוך תחילה מיפוי מפורט לגבי התפלגות האשראי המוצע לעסקים הקטנים במגזר הערבי. על סמך הנתונים שייאספו ניתן יהיה לבנות תוכנית מפורטת לתיקון הליקויים ולקביעת מדיניות נבונה לטווח הארוך. על התוכנית להתייחס לכל הנקודות החיוניות לפתרון הבעיה:

1) עידוד בעלי עסקים לקבלת ייעוץ עסקי לפיתוח תוכניות עסקיות ולפנייה למוסדות מימון.

2) הפחתה והגמשה של הרגולציה בתחום הבנקאות והאשראי ועידוד הבנקים למתן אשראי.

3) גיבוש תוכנית התערבות להסרת החסמים, לרבות חסמי נגישות, מידע ושפה. תוכנית זו תכלול השקעת משאבים להנגשת המידע לציבור הערבי בישראל, לרבות זכויותיהם וחובותיהם של האזרחים הערבים והאפיקים ליצירת קשר עם המוסדות הציבוריים לצורך פעילותם. כמו כן התוכנית תכלול הגברת ההסברה על תוכניות המימון השונות והכדאיות של עסקאות, למשל על ידי הקמת מרכזי ייעוץ בשפה הערבית ביישובים הערביים השונים.

4) עידוד וסיוע לקרנות חוץ-בנקאיות המציעות מימון וליווי לעסקים קטנים ופועלות בייחוד בקרב האוכלוסייה הערבית (דוגמת קרן קורת).

על המדינה להבין שהצלחתם של עסקים קטנים במגזר הערבי תביא לשגשוג המשק כולו ותקדם את כלכלת המדינה ואת רווחת תושביה כולם.

[1] יעקב שיינין, חן הרצוג ורימון רפיח, "שילוב המגזר הערבי בכלכלת ישראל: מאפיינים וחסמים", הרצליה: המכון הישראלי לתכנון כלכלי, 2010.

[2] מחמוד ח'טיב ושימי סולומון, "עסקים קטנים במגזר הערבי: בחינה אמפירית השוואתית", ירושלים: מכון מילקן, 2006.

[3] עזיז חידר, "מכשולים בפני פיתוח כלכלי במגזר הערבי: יוזמות כלכליות בשני ישובים ערבים – טייבה ואום אל-פאחם", תל אביב: המרכז היהודי-ערבי לפיתוח כלכלי, 1993 ,עמ' 16–18.

[4] ח'טיב וסולומון (לעיל הערה 2), עמ' 23.

[5] שם, עמ' 8.

[6] מיכאל סופר, יצחק שנל, ישראל דרורי ועאס אטרש, יזמות ותיעוש בחברה הערבית בישראל, בית ברל: המרכז לחקר החברה הערבית בישראל, 1995, עמ' 54.

[7] שם, עמ' 42.

[8] ליאור גרינבאום, "אנשי עסקים מהמגזר הערבי: הבנקים נמנעים מלהעניק לנו אשראי בהיקף גדול", גלובס, 19.10.2003. לנא ורור היא עורכת דין הפעילה בתחום הכלכלה הקהילתית ועסקים קטנים, לשעבר מנחה בקליניקה לכלכלה קהילתית באוניברסיטה העברית בירושלים.

מרבית העסקים במגזר הערבי הם עסקים קטנים, והם מהווים 95.8% מסך כל העסקים בבעלות ערבים ומעסיקים 66.7% מסך כל המועסקים בעסקים עצמאיים.[1] עידוד התפתחותם של עסקים קטנים בחברה הערבית עשוי להניב תוצאות חיוביות הן בדמות עלייה ברמת החיים ומציאת מקומות עבודה למובטלים בחברה זו והן למשק הישראלי כולו, בדמות הגברת היעילות, צמצום הפערים ושילובה של האוכלוסייה הערבית בכלכלה הישראלית.[2]

העסקים הקטנים בישראל מתמודדים עם מכשולים רבים. מכשולים אלה מורגשים ביתר שאת אצל עסקים בחברה הערבית, מן הסיבות אשר אעמוד עליהן להלן.

בעייתם העיקרית של העסקים הקטנים היא המימון והאשראי. בעיה זו נובעת בעיקר מדרישה גבוהה במיוחד לערבויות אשר בעל העסק נדרש להעמיד כדי לקבל אשראי. כשמדובר בעסק קטן, ההנחה היא שאין בידיו ערבויות בעלות ערך גבוה אשר יכולות לשמש כביטחון למוסד שמעניק את האשראי. באוכלוסייה הערבית, במרבית המקרים גם ביטחונות דוגמת שעבוד נכסים לא ניידים אינם מתקבלים, לאור קשיים הצפויים במימוש הנכסים הללו בשל היעדר רישום מסודר. בעיית האשראי נובעת גם מ"חשד" שדבק בבעלי העסקים הקטנים, והתפיסה – המוטעית כמובן – שהם לקוחות "לא טובים" שאינם מחזירים הלוואות. חשד זה מתגבר כשמדובר באוכלוסייה הערבית, אשר נתפסת בעיני המוסדות הבנקאיים כ"מסוכנת" ו"לא בטוחה" מבחינה פיננסית. נוסף על כל אלה, לא בכל היישובים הערביים במדינה ישנה נוכחות מספקת של בנקים ומוסדות פיננסיים, ועובדה זו מקשה עוד יותר על זמינות האשראי ומצמצמת את ההיצע העומד לרשות בעלי העסקים.

מחסום נוסף אשר עומד בפני עסקים קטנים בכלל ועסקים קטנים בחברה הערבית בפרט, הוא מחסום הידע והניסיון. לבעלי עסקים קטנים יש מעט ידע על השוק הכלכלי ומעט מאוד ניסיון. בחברה הערבית, בעלי העסקים הקטנים נתפסים כמי שאינם יודעים את השפה העברית, אינם יודעים להתנהל מול מוסדות המדינה, אינם מכירים את זכויותיהם וחובותיהם ופועלים בשוק מצומצם מאוד אשר אינו מאפשר להם נגישות והכרה של השוק הכללי. מחסום הידע גורם גם לכך שפחות עסקים קטנים פונים לקבלת ייעוץ עסקי וסיוע מגורמים מקצועיים – דבר המקשה עוד יותר על ניהול העסק ועל הגדלת הרווחיות שלו.

בעיות תשתית הן מכשול נוסף העומד בפני עסקים קטנים במגזר הערבי, בהן מחסור ותחזוקה לקויה של תשתיות באחריות המדינה (כמו כבישים) ותשתיות באחריות הרשויות המקומיות (כמו מבני ציבור ושטחי תרבות ועסקים).

בקרב תת-קבוצות בעלות מאפיינים ייחודיים, כמו נשים ערביות, קיימים חסמים רבים נוספים כגון מציאת מסגרות מתאימות לילדים, מחסור בתחבורה ציבורית לצורך הגעה למקום העבודה, מחסום שפה, ותפיסה סטריאוטיפית של חוסר יכולת ומיומנות לניהול כלכלי ועסקי.

ההזנחה המתמשכת שממנה סובלת האוכלוסייה הערבית מתבטאת בהיעדר יחס מצד רשויות החוק, שוק ההון והמוסדות הציבוריים הלא-ממשלתיים, במיעוט סיוע מהמגזר השלישי ובקשיים בהתנהלות מול נציגי הציבור המקומיים.[3]

מחקר אמפירי על עסקים קטנים במגזר הערבי מצא כי אמנם העסקים הקטנים בשתי החברות, היהודית והערבית, סובלים מחסמים שונים וממכשולים בחיי העסק, אולם קיומם בולט יותר במגזר הערבי. דוגמה מובהקת לכך היא הפער הגדול בתחום גיוס ההון, אחד הכלים הבסיסיים להצלחתו של כל עסק קטן – 72.5% מהעסקים הקטנים במגזר הערבי מתקשים בגיוס הון לעומת 35% במגזר היהודי.[4]

מהנתונים שהוצגו במחקר זה ניתן ללמוד על נתק של ממש בין בעלי העסקים לבין גופים שמעניקים אשראי כמו הבנקים. עוד עלה במסגרת המחקר כי 50% מהעסקים הקטנים התבססו על הון עצמי בלבד בעת הקמת העסק ורק 30% נעזרו בהלוואות בנקאיות.[5]

מחקר אחר שנעשה מעלה תמונה עגומה אפילו יותר, שמראה כי חלקם של הבנקים וגורמים פיננסיים פרטיים במימון המשך הפיתוח של עסקים קטנים הוא קטן ביותר: הבנקים השתתפו בהשקעות של כ-6% בלבד מהעסקים, וברובם המכריע (81%) היה חלקם של הבנקים במימון נמוך מ-50% מסך כל ההשקעות.[6]

שתי הסיבות העיקריות אפוא למצוקת האשראי בקרב בעלי העסקים מהאוכלוסייה הערבית הן סירובם של הבנקים להעניק אשראי בשל בעיית ביטחונות שמעמידה את האשראי בסיכון גבוה, ורתיעה של בעלי העסקים הקטנים מלבקש מימון בשל מחסומי ידע, נגישות ושפה.

היעדר הרישום הפורמלי בטאבו של נכסי נדל"ן בבעלותם של ערבים מקשה כאמור על המערכת הבנקאית לראות בנכסים אלה ביטחונות מתאימים, ובעיה זו גורמת להנחה כללית של הבנקים כי מתן אשראי לעסקים מהמגזר הערבי כרוך בסיכון רב.

יזמים רבים בחברה הערבית מסרבים להיעזר בבנקים לפיתוח עסקיהם מחשש מהסיכונים, גם במקרים שבהם יש ביכולתם להמציא ביטחונות לבנקים; כך, בפרויקטים כמו חידוש העסק והרחבתו הם מעדיפים להשקיע חסכונות אישיים ורווחים שהניב העסק.[7]

טענה נוספת שמעלים בעלי עסקים ערבים היא שהבנקים דורשים ביטחונות מופרזים, עם מקדם ביטחון מלא לגבי חברות בבעלות ערבית, לעומת דרישות גמישות יותר ביחס לחברות בבעלות יהודית.[8] כמו כן הם טוענים שכלקוחות ערבים הם מופלים לרעה ביחס שהם מקבלים מהבנקים, ולדבריהם, הבנקים אף נמנעים מלהאציל סמכויות למנהלי סניפי הבנקים ביישובים הערביים, בניגוד לנעשה בסניפים שאוכלוסיית לקוחותיהם יהודית.

התמונה שעולה מנתונים אלה מעידה על קיומה של מצוקת מימון מהותית, המהווה אבן נגף קריטית בפני יזמים המבקשים להקים עסקים או להרחיב פעילות עסקית קיימת. כאמור, הבעיה קיימת בקרב שתי האוכלוסיות אך היא חריפה יותר בקרב העסקים הערביים. המצב המתואר לעיל הינו תוצאה של מדיניות מפלה ומקפחת כלפי האוכלוסייה הערבית בישראל בכלל.

לאור כל האמור לעיל מומלץ לראות בכלכלת האוכלוסייה הערבית חלק מכלכלת המדינה. שגשוג העסקים הקטנים יביא לצמצום שיעורי האבטלה, לשילוב האוכלוסייה במשק ולעידוד הצריכה, ובסופו של דבר יתרום תרומה משמעותית למשק בכללותו. יתרה מזו, עסקים קטנים מחזירים את ההשקעה למדינה בדרכים שונות – מתשלומי מיסים שונים ועד לגידול דור אחראי ועצמאי כלכלית המביא להפחתת התלות בקצבאות.

על מנת לפתור את הבעיות הללו או לפחות את חלקן יש לערוך תחילה מיפוי מפורט לגבי התפלגות האשראי המוצע לעסקים הקטנים במגזר הערבי. על סמך הנתונים שייאספו ניתן יהיה לבנות תוכנית מפורטת לתיקון הליקויים ולקביעת מדיניות נבונה לטווח הארוך. על התוכנית להתייחס לכל הנקודות החיוניות לפתרון הבעיה:

1) עידוד בעלי עסקים לקבלת ייעוץ עסקי לפיתוח תוכניות עסקיות ולפנייה למוסדות מימון.

2) הפחתה והגמשה של הרגולציה בתחום הבנקאות והאשראי ועידוד הבנקים למתן אשראי.

3) גיבוש תוכנית התערבות להסרת החסמים, לרבות חסמי נגישות, מידע ושפה. תוכנית זו תכלול השקעת משאבים להנגשת המידע לציבור הערבי בישראל, לרבות זכויותיהם וחובותיהם של האזרחים הערבים והאפיקים ליצירת קשר עם המוסדות הציבוריים לצורך פעילותם. כמו כן התוכנית תכלול הגברת ההסברה על תוכניות המימון השונות והכדאיות של עסקאות, למשל על ידי הקמת מרכזי ייעוץ בשפה הערבית ביישובים הערביים השונים.

4) עידוד וסיוע לקרנות חוץ-בנקאיות המציעות מימון וליווי לעסקים קטנים ופועלות בייחוד בקרב האוכלוסייה הערבית (דוגמת קרן קורת).

על המדינה להבין שהצלחתם של עסקים קטנים במגזר הערבי תביא לשגשוג המשק כולו ותקדם את כלכלת המדינה ואת רווחת תושביה כולם.

[1] יעקב שיינין, חן הרצוג ורימון רפיח, "שילוב המגזר הערבי בכלכלת ישראל: מאפיינים וחסמים", הרצליה: המכון הישראלי לתכנון כלכלי, 2010.

[2] מחמוד ח'טיב ושימי סולומון, "עסקים קטנים במגזר הערבי: בחינה אמפירית השוואתית", ירושלים: מכון מילקן, 2006.

[3] עזיז חידר, "מכשולים בפני פיתוח כלכלי במגזר הערבי: יוזמות כלכליות בשני ישובים ערבים – טייבה ואום אל-פאחם", תל אביב: המרכז היהודי-ערבי לפיתוח כלכלי, 1993 ,עמ' 16–18.

[4] ח'טיב וסולומון (לעיל הערה 2), עמ' 23.

[5] שם, עמ' 8.

[6] מיכאל סופר, יצחק שנל, ישראל דרורי ועאס אטרש, יזמות ותיעוש בחברה הערבית בישראל, בית ברל: המרכז לחקר החברה הערבית בישראל, 1995, עמ' 54.

[7] שם, עמ' 42.

[8] ליאור גרינבאום, "אנשי עסקים מהמגזר הערבי: הבנקים נמנעים מלהעניק לנו אשראי בהיקף גדול", גלובס, 19.10.2003. לנא ורור היא עורכת דין הפעילה בתחום הכלכלה הקהילתית ועסקים קטנים, לשעבר מנחה בקליניקה לכלכלה קהילתית באוניברסיטה העברית בירושלים.

Below are share buttons