"מעמד ביניים" הוא מושג שקיימת מחלוקת סביב הגדרתו ותיחום גבולותיו וישנה עמימות בשימוש בו ובמשמעויותיו השונות. השימוש הרווח הוא במונחים כלכליים-סטטיסטיים הנמדדים על פי הכנסות, והרבה פחות כהוויה חברתית בעלת נוכחות תרבותית ופוליטית אוטונומית. במונחים אלה אין מחלוקת לגבי התהוותו של מעמד ביניים בחברה הערבית בישראל, שגודלו כ-23%–28% ממשקי הבית, תלוי בשיטת החישוב.
התהליכים שהביאו לצמיחת מעמד הביניים הערבי החדש בישראל עדיין לא נחקרו דיים, ובמיוחד לא ההקשר ההיסטורי שבתוכו צמח מעמד זה בחברה כפרית מסורתית, וההשלכות החברתיות, התרבותיות והפוליטיות של התפתחות זו. מדובר בתהליך דיאלקטי ממושך של הבניית חברה חדשה.
לפני 1948 היה היישוב הערבי בארץ בעל מבנה היררכי: ערים מרכזיות שימשו מרכזים מינהליים וכלכליים לעורף של יישובים כפריים חקלאיים, ובהן התרכזו המעמד הבינוני והמנהיגות החברתית, התרבותית והכלכלית של חברה זו. הערבים שנותרו בישראל אחרי קריסתה של החברה הפלסטינית ב-1948 היו חברה מקוטעת ומפולגת, כמעט ללא כל קבוצות אליטה. אוכלוסייה זו הייתה ברובה כפרית, מסורתית-שיוכית, המורכבת מחמולות ומשבטים. רוב בני חברה זו (כ-80%) עסקו בחקלאות, ורמת ההשכלה בקרבם הייתה נמוכה מאוד.
עד מלחמת 1967, שלושה גורמים עיצבו מחדש את חיי האוכלוסייה הערבית והביאו לידי שינוי במבנה הריבודי שלה: מדיניות הקואופטציה של השלטון וחלוקת טובות הנאה; התרחבות החינוך; והשתלבות כוח העבודה הערבי בכלכלה הישראלית.
אחרי 1967 התפתח מעמד הביניים הערבי החדש בשלושה מסלולים: השתלבות בשוק העבודה הישראלי; הקמת עסקים קטנים ובינוניים; ורכישת השכלה גבוהה. המסלול הראשון היה המסלול הדומיננטי והוא שאִפשר את הצמיחה ואת ההתרחבות במסלולים האחרים. תהליכים אלה הושפעו מהתפתחויות פוליטיות וכלכליות ברמה הגלובלית, האזורית והמקומית. תגובת האוכלוסייה הערבית לתהליכים אלה היוותה בסיס להבניה מחדש של החברה, שאחד ממאפייניה הבולטים הוא צמיחת מעמד הביניים החדש.
מראשית שנות השבעים של המאה העשרים הפכו חלק גדול מהפועלים הערבים לעובדים מקצועיים מיומנים ולעובדי שירותים. הם נעו אל סוגי תעסוקה שדרשו מיומנות גבוהה, נכנסו לתחומי פעילות חדשים, ונהנו משיתוף הפעולה הכלכלי עם אוכלוסיית השטחים. בהשפעת הגאות הכלכלית בישראל רבים מהם נעשו עצמאיים; חלקם שילבו בין עבודה שכירה לבין עבודה עצמאית והיו לבעלי בתי מלאכה קטנים, וחלק קטן מהם אף נעשו בעלי תעשיות בינוניות.
מאמצע שנות השמונים, ובמיוחד בשנות התשעים, בעקבות שינויים מבניים בכלכלת ישראל וההתפתחויות הפוליטיות, התרחב המעמד הבינוני הערבי: ההפרטה, הגלובליזציה, פתיחת שווקים חדשים והליברליזציה ביבוא יצרו הזדמנויות חדשות ליזמים ערבים, וחלקם אף השיגו חוזי השקעה במדינות זרות. תהליך הקמת העסקים הושפע מאוד מגידול האוכלוסייה הערבית ומהעלייה ברמת החיים והתפתחות דפוסי הצריכה.
לצד ההשתלבות בשוק העבודה והקמת עסקים עצמאיים התפתחה ההשכלה בקצב מהיר והיוותה גורם חשוב בהתרחבותו של המעמד הבינוני החדש; בתחילת שנות השבעים הייתה קפיצה גדולה בהרחבת החינוך העל-יסודי וברמתו ובעקבות זאת חל גידול במספר הסטודנטים באוניברסיטאות ובמכללות. בתי הספר של העדה הנוצרית בנצרת ובחיפה, אשר גיבשו מגמה אליטיסטית, מילאו תפקיד חשוב בתהליך הזה, וגם הקמת המכללות החדשות באזורי הפריפריה והקמתן של מכללות ערביות גדולות תרמו תרומה לא מבוטלת להגדלת מספר הלומדים. פתיחת שערי האוניברסיטאות בירדן בשנות האלפיים בפני תלמידים אזרחי ישראל הקפיצה את מספר בעלי התואר האקדמי, במיוחד בתחומי הרפואה והרוקחות. כמו כן התפתחה במהירות מגמת הגירה לשם רכישת השכלה במדינות מזרח אירופה, באיטליה, בגרמניה ובארצות הברית.
למערכת החינוך וההשכלה הגבוהה הייתה אפוא תרומה מכרעת לגידול במספר בעלי התארים האקדמיים ולשינוי הסיווג המקצועי של כוח העבודה הערבי – תהליך שהאיץ את המוביליות לכיוון המעמד הבינוני ותרם לצמיחתו ולהתפתחותו. תרומת ההשכלה הייתה מלווה גם בהתפתחות השירותים השונים בתוך היישובים הערבים.
כחלק מתהליך התפתחותו של מעמד הביניים בחברה הערבית הלכו והתגבשו אליטות חדשות בחברה. האליטות התפתחו במסלולים שונים המבטאים דיפרנציאציה חברתית-כלכלית, ולכן קיימים הבדלים בתפיסת העולם הלאומית, האתנית והדתית שלהן. המחלוקות הרעיוניות מקבלות ביטוי ארגוני ותנועתי: התוצאה הבולטת ביותר במישור העמדות וההתארגנות הפוליטית הייתה מתן לגיטימציה לכל עמדה פוליטית ויצירת פלורליזם פוליטי כמעט ללא גבולות.
האליטות שצמחו בחברה זו מילאו תפקיד חשוב בהצבת המטרות, בקביעת סדר היום הציבורי ובעיקר בסימון גבולות הפעילות הפוליטית של האוכלוסייה כולה. הן גם השפיעו על התרבות הערבית הייחודית שהתגבשה בישראל, השונה מן התרבות הפלסטינית, אך בה בעת היא גם חלק ממנה, ואף הצליחה להיכלל בתוך תרבותו הכללית של העולם הערבי, שהיא הטרוגנית מטבעה.
התמורה הבולטת ביותר שחוללה צמיחת האליטות כחלק ממעמד הביניים הערבי הייתה מעבר מאסטרטגיה של הישרדות לאסטרטגיה של הסתגלות למציאות הישראלית והשתלבות במערכת הישראלית, תוך תביעת ייחוד קולקטיבי בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים. תמורה זו במחשבה הפוליטית ובגיבוש הזהות הפלסטינית היא אחת התופעות החשובות ביותר בתהליך התפתחותה של האוכלוסייה הערבית בישראל. במישור הפעילות הפוליטית, משמעות אימוצה של אסטרטגיית ההסתגלות הייתה מעבר מפסיביות לאקטיביות פוליטית, במטרה להשפיע על ההתרחשויות ובמיוחד כדי לבסס את אזרחותם של הערבים ולהסתגל למציאות. המעבר לפעילות פוליטית קולקטיבית אקטיבית התעצם כאשר האינטרסים המעמדיים שלהם הפכו לנושא של מדיניות ממשלתית. כל אלה התאפשרו בזכות התרחבותו והתעצמותו של מעמד הביניים, שיכול כעת להפנות משאבים אנושיים וכספיים לפעילות פוליטית, אזרחית וחברתית ולהגביר את המאבק על הרעיונות הדומיננטיים בחברה.
האליטות התרבותיות והפוליטיות אשר מייצגות את מעמד הביניים הערבי אימצו כאמור שיח שעיקרו הסדרת מעמד הערבים כקולקטיב לאומי בעל אינטרסים לאומיים בתוך המערך הפוליטי והתרבותי הישראלי ולא מחוצה לו. שיח זה הביא למהפך אסטרטגי: משאיפה לשקם את מעמדם ולשרוד במבנה הקיים, שנתפס כקבוע אחרי 1967, לתביעה לשינוי המבנה ולהשתתפות בעיצובו ובחלוקת המשאבים בו.
התפתחות נוספת במחשבה הפוליטית של הפלסטינים אזרחי ישראל הייתה הדגשת האינטרסים המקומיים ללא מאמץ לאזן בינם לבין האינטרסים הלאומיים ה"חיצוניים". אחת התוצאות הבולטות ביותר של הסכמות בנושאים האזרחיים הייתה הקמת הרשימה המשותפת על ידי איחוד כוחות של ארבע הרשימות הערביות בכנסת (חד"ש, רע"ם, בל"ד ותע"ל) והתמודדות משותפת בבחירות לכנסת העשרים ב-2015.
יש לסייג ולומר כי השינויים שתוארו לעיל מוגבלים; החברה הערבית בישראל עודנה כפרית בעיקרה, ורוב המנהיגות המקומית שלה מסורתית, או לכל הפחות נשענת על מקורות סמכות מסורתיים. לפיכך אך טבעי הדבר שעיקר השינויים שחלו בה הם שינויים כלכליים ומיעוטם חברתיים ותרבותיים.
ניתן לסכם ולומר כי מעמד הביניים הערבי החדש בישראל, המורכב מבעלי מקצועות אקדמיים, בעלי מקצועות חופשיים, פועלים מקצועיים עצמאיים, יזמים ופוליטיקאים ברמה הארצית והמקומית הוא היום הגורם בעל ההשפעה הרבה ביותר בחברה הערבית בישראל, והוא אחראי לחלק גדול מהתמורות העמוקות שעברו על חברה זו בעשורים האחרונים. כיוון שהוא צמח בתוך חברה כפרית מסורתית מאפייניו החברתיים והתרבותיים שונים מאלה של מעמד בינוני עירוני, ואף שונים ממאפייניו של המעמד הבינוני היהודי בישראל. לכך יש השפעה רבה על מאפייני החשיבה ועל ההתארגנות החברתית והפוליטית בקרב בני קבוצה זו.
מעמד הביניים הערבי החדש הוא מעמד אינטגרטיבי וגם קונפליקטואלי: מעמד שהאינטרס שלו הוא שילוב במערכת הישראלית, אך הוא פועל במרץ כדי לשנות את כללי המשחק ואת היחסים במרחב האזרחי והפוליטי. פרופ' עזיז חידר הוא מרצה באוניברסיטת אלקודס, עמית מחקר בכיר במכון ון ליר בירושלים ובמכון טרומן באוניברסיטה העברית. ספרו על צמיחת מעמד הביניים הערבי בישראל עומד לראות אור בשנת 2019.
