ירושלים העתיקה (צילום: TimeTravelRome, מתוך ויקימדיה)
ירושלים העתיקה (צילום: TimeTravelRome, מתוך ויקימדיה)
Below are share buttons

ירושלים: שתי בירות וקונפדרציה עירונית

גיליון 10,

א.

המאה העשרים ואחת מורדת במורשת של המאה העשרים הקצרה, זו שהחלה לאחר מלחמת העולם השנייה. האופוריה הליברלית שיצרו נפילת חומת ברלין ובחירתו של שחור עור לנשיא ארצות הברית התחלפה בדכדוך שהגיע עם בחירתם של מנהיגים סמכותיים במדינות מערביות. פריצת הגבולות שבישר האיחוד האירופי הומרה בהקשחתם בעקבות 9.11 והמוני מהגרים מאסיה ומאפריקה שצובאים על שערי אירופה. הטכנולוגיה קושרת אנשים בהיקף אוניברסלי, אבל מחוץ לעולם הווירטואלי הוקשחו חומות הזהות. התקווה הריאלית או המדומיינת שיצרו הסכמי אוסלו הוחלפה בייאוש, בהפניית עורף לאפשרות ליישב את העימות הישראלי–פלסטיני ובהחרפת השליטה הישראלית על הפלסטינים.
פרט למקרה אחד, גבולות לא נעלמו במאה העשרים הליברלית. להפך, התפרקותה של ברית המועצות הגדילה את מספרן של המדינות העצמאיות בעולם והאריכה את הגבולות המדיניים. המקרה החריג הוא איחודה של גרמניה. כאשר קרס הפיצול הפוליטי בין מזרח גרמניה למערבה שבו ועלו המכנים המשותפים ובראשם השפה, ההיסטוריה, הדת והתרבות. מרכיבים יסודיים אלו של הזהות הגרמנית גברו על הדמיון הפוליטי והאוטופיה האידיאולוגית שפיצלו אותה. המקרה הישראלי–פלסטיני שונה כיוון שמדובר בשני עמים ללא מכנה משותף לשוני, היסטורי או דתי, שנאבקים על השליטה באותה ארץ. לכל אחד מן העמים הללו, כמו לכל עם אחר, הגבולות חשובים. ודאי שהם חשובים לפלסטינים שמעולם לא נהנו ולו מיום אחד של עצמאות מדינית בארצם. גבולות מייצרים שייכות למקום ולעם ומקנים תחושת ביטחון; הם מעניקים משמעות ליחידים ולציבור ומתקיימים באמצעות סמלים ומיתוסים. אי-אפשר להימנע מיצירת גבול בין ישראל לפלסטין, גבול בין שתי זהויות ובין שני עמים. הוא יתבסס על קווי 1967, ופלסטין תפוצֶה טריטוריאלית על כל סנטימטר רבוע של שטח מההתנחלויות הישראליות בירושלים שפלסטין תכיר בסיפוחן לישראל. הרובע היהודי והכותל המערבי יהיו בריבונות ישראל, כל שאר העיר העתיקה תהיה בריבונות פלסטין.

ב.

ירושלים ואל-קודס הן שתי ערי גבול. לא מדובר בעיר אחת מאוחדת ולא בעיר רב-תרבותית אלא בשתי ערי סְפר. בעיר ספר חברי קבוצה אחת – בירושלים מדובר בכארבעים אחוזים מתושבי המקום – נאבקים להשתחרר משלטונה של הקבוצה האתנית האחרת ומהמסגרת הפוליטית שישראל כפתה עליהם. בשונה מאזורי ספר שנמצאים בשוליים הפוליטיים, הדמוגרפיים והגיאוגרפיים, ירושלים ואל-קודס הן מרכז גיאוגרפי, סמלי ופוליטי. בכל אחת מהן מתגוררים כעשרה אחוז מכלל הישראלים או הפלסטינים, ושתיהן יחד יוצרות מרחב עירוני בן למעלה ממיליון בני אדם. במרחב זה קיימת תלות הדדית בין שתי הערים, שלמרבה הצער אינה בין שתי ישויות שוויוניות. מהבחינות הללו ירושלים שונה משאר אזורי הגבול שבין השטח הריבוני של ישראל לשטחים שכבשה ב-1967.
שאלת המפתח בעבור ירושלים ואל-קודס היא איזה גבול יקום ביניהן: קשיח וסגור, היברידי – או פתוח לחלוטין. גבול סגור עם מעברים בפיקוח הדוק יביא לשקיעתן של שתי הערים ולניוונן. בכל מקום בעולם אזורי גבול הם אזורי שוליים מוזנחים. במשא ומתן על הסדר קבע ישראלי–פלסטיני דרשה ישראל להקים גבול קשיח בירושלים כמו בשאר הארץ; ואילו הפלסטינים צידדו בחלוקת ריבונות ובעיר פתוחה לגמרי. העמדה הישראלית התבססה על אנשי ביטחון שמרנים ועל רצון להיבדל מהמזרח הערבי. האינטרסים העירוניים, השאלה כיצד תתפקד העיר ותתפתח ואיך ייראו חיי היומיום בה, הוזנחו. בצד הפלסטיני הייתה מודעות לשאלות אלו אך מֵעבר לעיקרון של עיר פתוחה לא הציגה המשלחת הפלסטינית חלופה לתפיסת הגבול הקשיח של ישראל.
בחינה מדוקדקת של הצעת ישראל, שלא זה המקום לפרט אותה, מראה שאי-אפשר להקים בגבול העיר העתיקה מעבר גבול קשיח בדומה לשדה תעופה בלי להרוס את מרקם החיים העירוני. ומחוץ לעיר העתיקה, במקומות רבים בית ישראלי נוגע בבית פלסטיני. הקמת חומה שם תהרוס את מרקם החיים של שני הצדדים. די לבדוק מה החומה שבנתה ישראל במזרח ירושלים עוללה למרקם החיים העירוני של הפלסטינים.

ג.

התפשטות ההתנחלויות הישראליות אל תוך אל-קודס לא מונעת את חלוקת העיר בין שתי מדינות ריבוניות אלא הצבה של גבול קשיח ביניהן. הפרדה לשתי מדינות ולשתי בירות מחייבת להתייחס לירושלים אחרת מלשאר הארץ בשל המאפיינים המיוחדים של ירושלים ואל-קודס. על נקודת המוצא להיות טובת המרקם של החיים העירוניים. האינטרסים המדינתיים צריכים להתאים את עצמם למציאות העירונית ולא להפך.
מרקם החיים העירוני בירושלים הוא רגיש ורב-ממדים. אלימות אינה המאפיין היחיד שלו למרות בולטותה. בשום מקום אחר בין הירדן לים התיכון אין היקף כה גדול ומגוון של מפגשים ושל יחסי גומלין בין יהודים לערבים כפי שיש בירושלים. הזיקות היומיומיות הללו יוצרות את המרחב העירוני; הן גמישות ועוברות במהירות ממגע הדדי במצבי רגיעה להסתגרות במצבי עימות. ההדדיוּת היא השִגרה ואילו העימות הוא הפרעה וחריגה. הסכם מדיני וגבול "רך" שקל לעבור אותו יחזק את הזיקות ההדדיות הללו. להלן כמה עקרונות ראשוניים שיש לפתח מתוך התייחסות ממשית למציאות הגיאוגרפית והחברתית בעיר.
מרקם החיים המיוחד לירושלים ואל-קודס מחייב ששני הממשלים המרכזיים יעבירו את רוב הסמכויות לשתי העיריות כדי שניהול המרחב יופקד בעיקר בידי בני המקום. בפרט הדבר נוגע לתכנון ובנייה, לתשתיות, לשיטור ולניהול הגבול. בין שתי הערים יהיה צורך לכונן הסדרים ומוסדות משותפים כדי לטפל בנושאים החוצים גבולות מדיניים: תחבורה, לימודים גבוהים במוסד ישראלי, טיפול רפואי במוסד ישראלי, הגנת הסביבה, תעסוקה, פיתוח וניהול תיירות, ושימור מקומות קדושים ואתרים היסטוריים של אחד הצדדים שיהיה בריבונות הצד האחר – למשל בית הקברות היהודי בהר הזיתים, בתי כנסת וישיבות ברובע המוסלמי, מסגדים ובתי קברות מוסלמיים ונוצריים בשטחה של ירושלים הישראלית. הסדרים אלו ייצרו סוג של קונפדרציה עירונית בנושאים מוגדרים.
אפשר שההסדרים הכלכליים במרחב ירושלים יהיו חלק מההסדר הכלכלי בין שתי המדינות ואפשר שהם יהיו מיוחדים לעיר. למשל: בידי הצדדים יהיה להכריז על אזור סחר חופשי ולהעניק מעמד חוקי לשני המטבעות הלאומיים; לחלופין הם יוכלו ליצור משטר כלכלי ייחודי כדי לעודד השקעות בינלאומיות ופיתוח. בעת ההפרדה לשתי בירות אין צורך לנתק את תשתיות המים והחשמל של מזרח ירושלים שעתה הן מחוברות למערכות הישראליות; ההפרדה תהיה בניהול התשתיות ובגבייה בגין הצריכה. כאשר יהיה צורך לחדש תשתיות באל-קודס הן תהיינה פלסטיניות.
הגבול בין הערים והמדינות יסומן ויהיו נקודות מעבר רבות ומגוונות בין שתי הערים. קביעת מיקומן והסדרי המעבר בכל אחת מהן מחייבת בחינה פרטנית של השטח לאורך הגבול והתאמת ההסדרים לתוואי השטח ולתפקוד שלו במרקם העירוני. ככלל, תפיסת הביטחון במרחב הפתוח תהיה שונה מזו הקיימת. כיום הדפוס המאפיין את סדרי הביטחון של ישראל הוא בדיקה ישראלית בלעדית של כל אדם וכל מטען, ואלה נעשים במקום אחד ובזמן אחד. גישה זו מצריכה מסופי גבול גדולים, יוצרת צוואר בקבוק ועומס, ומונעת זרימה חופשית של בני אדם וסחורות. אף שמדובר בגבול בינלאומי, יהיה צורך לשנות את דפוסי הבדיקה בו ואת שלביה ולהמיר את השליטה הבלעדית של ישראל בתהליך בשליטה משותפת. הטכנולוגיה המודרנית מאפשרת לחשוב על הפעלה של מעברי גבול רכים ועל הבחנה בין קהלים שונים של חוצי גבול. כך למשל ייתכנו הסדרים שונים לירושלמים לעומת מבקרים ותיירים. טכנולוגיות מודרניות, כגון זיהוי ביומטרי, מצלמות ושימוש בטכנולוגיה של "ערים חכמות", יאפשרו מעבר מהיר ונוח. גם על דפוסי השיטור להשתנות משיטור ישראלי אלים לשיטור משותף וידידותי, ולצורך זה יוקם פיקוד משטרה משותף לתיאום פעולות חוצות גבולות. כל אלו יעוגנו בשינויי חקיקה מתוך תשומת לב לאי-פגיעה בפרטיות בעת הפעלת הטכנולוגיות המודרניות.

ד.

אחד הלקחים מהסכמי אוסלו הוא שאין לדחות את הדיון בירושלים לסוף המשא ומתן. אדרבה, יש לפתוח את הדיון בירושלים כיוון שבה מיוצגים כל הנושאים הזקוקים להסכמה: ריבונות, התנחלויות, ביטחון, מקומות קדושים, פליטים, גבולות, תשתיות וכלכלה. חובה לציין כי הפער בין הצד הישראלי לצד הפלסטיני בירושלים הוא עצום. מעולם לא הייתה עירייה פלסטינית עצמאית בירושלים, ומאז שלהי שנות התשעים ריסקה ישראל את הנהגת החברה האזרחית במזרח העיר. כדי לגשר על פער זה וכדי למנוע ניצול כלכלי של הצד החלש בידי הצד החזק, יש לצמצם את הפער מייד עם תחילת התהליך המדיני, בשעה שעדיין אין סיכומים. השארת מזרח ירושלים חלשה, תלותית ומנוצלת אינה ראויה ערכית ובסופו של דבר תפגע באיכות החיים של המערב-ירושלמים.

ה.

ירושלים היא מרקם עירוני חי ורגיש ולכן כל הסדר בירושלים יצריך תקופת מעבר. בשונה מהסכם אוסלו זו תהיה תקופת מעבר שהיעד בה כבר הוסכם והוגדר, והצדדים מיישמים אותו בהדרגה. הכרה בינלאומית בשתי הבירות תוענק כבר בראשיתה של תקופת המעבר. בתקופה זו יקבל הצד הפלסטיני מישראל את ניהול התשתיות של אל-קודס; תוקם "תוכנית מרשל" בינלאומית לפיתוח אל-קודס כדי לקדם אותה לעבר שוויון עם ירושלים הישראלית; ונציגי אל-קודס יהיו שותפים, לצד הגופים התורמים, בניהול ההשקעות, בתכנון היעדים וביישומם. כל אלו ייעשו בנפרד מהעירייה הישראלית וכחלק מהקמתה של עיריית אל-קודס. הגדר שחותכת בין שכונות פלסטיניות ומפרידה בין הגדה המערבית לאל-קודס תיהרס. בקרת הנכנסים לישראל ולגדה המערבית תיעשה באופן ידידותי ומתחשב על ידי פלסטינים וישראלים. בתקופת המעבר לא יורחבו ההתנחלויות הישראליות במזרח ירושלים מעבר לקו הבניינים הקיים, ותיפסק הריסת בתים ומבנים פלסטינים במזרח העיר. ישראל תחדל מהפקעת קרקעות ובתים במזרח העיר ולא תפתח תיקים חדשים על עבירות בנייה באזור זה.
עוד לפני המשא ומתן ובמהלכו תאפשר ישראל לפלסטינים הירושלמים לבחור נציגות כלל-עירונית שאותה אני מכנה "המועצה". ישראל תתיר את הפעלתו מחדש של האוריינט האוס ותשיב למקום את הספרייה, התעודות, הצילומים והארכיון שהחרימה. כל שכונה תבחר שלושה עד חמישה נציגים למועצה והיא תתכנס בקביעות באוריינט האוס. המועצה תפעל מוסדית מחוץ לעירייה הישראלית, אבל תעמוד איתה בקשר שוטף כדי לפתור בעיות של התושבים שהיא מייצגת. המועצה תורשה לגייס מומחים מקצועיים כדי לסייע לה, וישראל לא תמנע מהמועצה להתייעץ עם נציגי הרשות הפלסטינית ואש"ף. המועצה תפתח חשבון בנק בישראל, ואם תרצה גם בבנק פלסטיני, ובו תפקיד את כספי התרומות וההשקעות הבינלאומיות שהיא תגייס לפיתוח מזרח ירושלים ולחיזוק החברה האזרחית שם. המועצה בתיאום עם העירייה הישראלית תנהל את המיזמים לפיתוח מזרח ירושלים.

ירושלים היא נקודת מפתח בהשגת הסדר ישראלי–פלסטיני לא רק מחמת המקומות הקדושים; זהו מרחב עירוני ששני הצדדים מעצבים אותו ומרגישים שייכות אליו, וששגשוגו אינו תלוי אך באחד מהם אלא בעשייה משותפת של שניהם1להרחבה ראו כאן וכאן..

מנחם קליין

מִנְבַּר

א.

המאה העשרים ואחת מורדת במורשת של המאה העשרים הקצרה, זו שהחלה לאחר מלחמת העולם השנייה. האופוריה הליברלית שיצרו נפילת חומת ברלין ובחירתו של שחור עור לנשיא ארצות הברית התחלפה בדכדוך שהגיע עם בחירתם של מנהיגים סמכותיים במדינות מערביות. פריצת הגבולות שבישר האיחוד האירופי הומרה בהקשחתם בעקבות 9.11 והמוני מהגרים מאסיה ומאפריקה שצובאים על שערי אירופה. הטכנולוגיה קושרת אנשים בהיקף אוניברסלי, אבל מחוץ לעולם הווירטואלי הוקשחו חומות הזהות. התקווה הריאלית או המדומיינת שיצרו הסכמי אוסלו הוחלפה בייאוש, בהפניית עורף לאפשרות ליישב את העימות הישראלי–פלסטיני ובהחרפת השליטה הישראלית על הפלסטינים.
פרט למקרה אחד, גבולות לא נעלמו במאה העשרים הליברלית. להפך, התפרקותה של ברית המועצות הגדילה את מספרן של המדינות העצמאיות בעולם והאריכה את הגבולות המדיניים. המקרה החריג הוא איחודה של גרמניה. כאשר קרס הפיצול הפוליטי בין מזרח גרמניה למערבה שבו ועלו המכנים המשותפים ובראשם השפה, ההיסטוריה, הדת והתרבות. מרכיבים יסודיים אלו של הזהות הגרמנית גברו על הדמיון הפוליטי והאוטופיה האידיאולוגית שפיצלו אותה. המקרה הישראלי–פלסטיני שונה כיוון שמדובר בשני עמים ללא מכנה משותף לשוני, היסטורי או דתי, שנאבקים על השליטה באותה ארץ. לכל אחד מן העמים הללו, כמו לכל עם אחר, הגבולות חשובים. ודאי שהם חשובים לפלסטינים שמעולם לא נהנו ולו מיום אחד של עצמאות מדינית בארצם. גבולות מייצרים שייכות למקום ולעם ומקנים תחושת ביטחון; הם מעניקים משמעות ליחידים ולציבור ומתקיימים באמצעות סמלים ומיתוסים. אי-אפשר להימנע מיצירת גבול בין ישראל לפלסטין, גבול בין שתי זהויות ובין שני עמים. הוא יתבסס על קווי 1967, ופלסטין תפוצֶה טריטוריאלית על כל סנטימטר רבוע של שטח מההתנחלויות הישראליות בירושלים שפלסטין תכיר בסיפוחן לישראל. הרובע היהודי והכותל המערבי יהיו בריבונות ישראל, כל שאר העיר העתיקה תהיה בריבונות פלסטין.

ב.

ירושלים ואל-קודס הן שתי ערי גבול. לא מדובר בעיר אחת מאוחדת ולא בעיר רב-תרבותית אלא בשתי ערי סְפר. בעיר ספר חברי קבוצה אחת – בירושלים מדובר בכארבעים אחוזים מתושבי המקום – נאבקים להשתחרר משלטונה של הקבוצה האתנית האחרת ומהמסגרת הפוליטית שישראל כפתה עליהם. בשונה מאזורי ספר שנמצאים בשוליים הפוליטיים, הדמוגרפיים והגיאוגרפיים, ירושלים ואל-קודס הן מרכז גיאוגרפי, סמלי ופוליטי. בכל אחת מהן מתגוררים כעשרה אחוז מכלל הישראלים או הפלסטינים, ושתיהן יחד יוצרות מרחב עירוני בן למעלה ממיליון בני אדם. במרחב זה קיימת תלות הדדית בין שתי הערים, שלמרבה הצער אינה בין שתי ישויות שוויוניות. מהבחינות הללו ירושלים שונה משאר אזורי הגבול שבין השטח הריבוני של ישראל לשטחים שכבשה ב-1967.
שאלת המפתח בעבור ירושלים ואל-קודס היא איזה גבול יקום ביניהן: קשיח וסגור, היברידי – או פתוח לחלוטין. גבול סגור עם מעברים בפיקוח הדוק יביא לשקיעתן של שתי הערים ולניוונן. בכל מקום בעולם אזורי גבול הם אזורי שוליים מוזנחים. במשא ומתן על הסדר קבע ישראלי–פלסטיני דרשה ישראל להקים גבול קשיח בירושלים כמו בשאר הארץ; ואילו הפלסטינים צידדו בחלוקת ריבונות ובעיר פתוחה לגמרי. העמדה הישראלית התבססה על אנשי ביטחון שמרנים ועל רצון להיבדל מהמזרח הערבי. האינטרסים העירוניים, השאלה כיצד תתפקד העיר ותתפתח ואיך ייראו חיי היומיום בה, הוזנחו. בצד הפלסטיני הייתה מודעות לשאלות אלו אך מֵעבר לעיקרון של עיר פתוחה לא הציגה המשלחת הפלסטינית חלופה לתפיסת הגבול הקשיח של ישראל.
בחינה מדוקדקת של הצעת ישראל, שלא זה המקום לפרט אותה, מראה שאי-אפשר להקים בגבול העיר העתיקה מעבר גבול קשיח בדומה לשדה תעופה בלי להרוס את מרקם החיים העירוני. ומחוץ לעיר העתיקה, במקומות רבים בית ישראלי נוגע בבית פלסטיני. הקמת חומה שם תהרוס את מרקם החיים של שני הצדדים. די לבדוק מה החומה שבנתה ישראל במזרח ירושלים עוללה למרקם החיים העירוני של הפלסטינים.

ג.

התפשטות ההתנחלויות הישראליות אל תוך אל-קודס לא מונעת את חלוקת העיר בין שתי מדינות ריבוניות אלא הצבה של גבול קשיח ביניהן. הפרדה לשתי מדינות ולשתי בירות מחייבת להתייחס לירושלים אחרת מלשאר הארץ בשל המאפיינים המיוחדים של ירושלים ואל-קודס. על נקודת המוצא להיות טובת המרקם של החיים העירוניים. האינטרסים המדינתיים צריכים להתאים את עצמם למציאות העירונית ולא להפך.
מרקם החיים העירוני בירושלים הוא רגיש ורב-ממדים. אלימות אינה המאפיין היחיד שלו למרות בולטותה. בשום מקום אחר בין הירדן לים התיכון אין היקף כה גדול ומגוון של מפגשים ושל יחסי גומלין בין יהודים לערבים כפי שיש בירושלים. הזיקות היומיומיות הללו יוצרות את המרחב העירוני; הן גמישות ועוברות במהירות ממגע הדדי במצבי רגיעה להסתגרות במצבי עימות. ההדדיוּת היא השִגרה ואילו העימות הוא הפרעה וחריגה. הסכם מדיני וגבול "רך" שקל לעבור אותו יחזק את הזיקות ההדדיות הללו. להלן כמה עקרונות ראשוניים שיש לפתח מתוך התייחסות ממשית למציאות הגיאוגרפית והחברתית בעיר.
מרקם החיים המיוחד לירושלים ואל-קודס מחייב ששני הממשלים המרכזיים יעבירו את רוב הסמכויות לשתי העיריות כדי שניהול המרחב יופקד בעיקר בידי בני המקום. בפרט הדבר נוגע לתכנון ובנייה, לתשתיות, לשיטור ולניהול הגבול. בין שתי הערים יהיה צורך לכונן הסדרים ומוסדות משותפים כדי לטפל בנושאים החוצים גבולות מדיניים: תחבורה, לימודים גבוהים במוסד ישראלי, טיפול רפואי במוסד ישראלי, הגנת הסביבה, תעסוקה, פיתוח וניהול תיירות, ושימור מקומות קדושים ואתרים היסטוריים של אחד הצדדים שיהיה בריבונות הצד האחר – למשל בית הקברות היהודי בהר הזיתים, בתי כנסת וישיבות ברובע המוסלמי, מסגדים ובתי קברות מוסלמיים ונוצריים בשטחה של ירושלים הישראלית. הסדרים אלו ייצרו סוג של קונפדרציה עירונית בנושאים מוגדרים.
אפשר שההסדרים הכלכליים במרחב ירושלים יהיו חלק מההסדר הכלכלי בין שתי המדינות ואפשר שהם יהיו מיוחדים לעיר. למשל: בידי הצדדים יהיה להכריז על אזור סחר חופשי ולהעניק מעמד חוקי לשני המטבעות הלאומיים; לחלופין הם יוכלו ליצור משטר כלכלי ייחודי כדי לעודד השקעות בינלאומיות ופיתוח. בעת ההפרדה לשתי בירות אין צורך לנתק את תשתיות המים והחשמל של מזרח ירושלים שעתה הן מחוברות למערכות הישראליות; ההפרדה תהיה בניהול התשתיות ובגבייה בגין הצריכה. כאשר יהיה צורך לחדש תשתיות באל-קודס הן תהיינה פלסטיניות.
הגבול בין הערים והמדינות יסומן ויהיו נקודות מעבר רבות ומגוונות בין שתי הערים. קביעת מיקומן והסדרי המעבר בכל אחת מהן מחייבת בחינה פרטנית של השטח לאורך הגבול והתאמת ההסדרים לתוואי השטח ולתפקוד שלו במרקם העירוני. ככלל, תפיסת הביטחון במרחב הפתוח תהיה שונה מזו הקיימת. כיום הדפוס המאפיין את סדרי הביטחון של ישראל הוא בדיקה ישראלית בלעדית של כל אדם וכל מטען, ואלה נעשים במקום אחד ובזמן אחד. גישה זו מצריכה מסופי גבול גדולים, יוצרת צוואר בקבוק ועומס, ומונעת זרימה חופשית של בני אדם וסחורות. אף שמדובר בגבול בינלאומי, יהיה צורך לשנות את דפוסי הבדיקה בו ואת שלביה ולהמיר את השליטה הבלעדית של ישראל בתהליך בשליטה משותפת. הטכנולוגיה המודרנית מאפשרת לחשוב על הפעלה של מעברי גבול רכים ועל הבחנה בין קהלים שונים של חוצי גבול. כך למשל ייתכנו הסדרים שונים לירושלמים לעומת מבקרים ותיירים. טכנולוגיות מודרניות, כגון זיהוי ביומטרי, מצלמות ושימוש בטכנולוגיה של "ערים חכמות", יאפשרו מעבר מהיר ונוח. גם על דפוסי השיטור להשתנות משיטור ישראלי אלים לשיטור משותף וידידותי, ולצורך זה יוקם פיקוד משטרה משותף לתיאום פעולות חוצות גבולות. כל אלו יעוגנו בשינויי חקיקה מתוך תשומת לב לאי-פגיעה בפרטיות בעת הפעלת הטכנולוגיות המודרניות.

ד.

אחד הלקחים מהסכמי אוסלו הוא שאין לדחות את הדיון בירושלים לסוף המשא ומתן. אדרבה, יש לפתוח את הדיון בירושלים כיוון שבה מיוצגים כל הנושאים הזקוקים להסכמה: ריבונות, התנחלויות, ביטחון, מקומות קדושים, פליטים, גבולות, תשתיות וכלכלה. חובה לציין כי הפער בין הצד הישראלי לצד הפלסטיני בירושלים הוא עצום. מעולם לא הייתה עירייה פלסטינית עצמאית בירושלים, ומאז שלהי שנות התשעים ריסקה ישראל את הנהגת החברה האזרחית במזרח העיר. כדי לגשר על פער זה וכדי למנוע ניצול כלכלי של הצד החלש בידי הצד החזק, יש לצמצם את הפער מייד עם תחילת התהליך המדיני, בשעה שעדיין אין סיכומים. השארת מזרח ירושלים חלשה, תלותית ומנוצלת אינה ראויה ערכית ובסופו של דבר תפגע באיכות החיים של המערב-ירושלמים.

ה.

ירושלים היא מרקם עירוני חי ורגיש ולכן כל הסדר בירושלים יצריך תקופת מעבר. בשונה מהסכם אוסלו זו תהיה תקופת מעבר שהיעד בה כבר הוסכם והוגדר, והצדדים מיישמים אותו בהדרגה. הכרה בינלאומית בשתי הבירות תוענק כבר בראשיתה של תקופת המעבר. בתקופה זו יקבל הצד הפלסטיני מישראל את ניהול התשתיות של אל-קודס; תוקם "תוכנית מרשל" בינלאומית לפיתוח אל-קודס כדי לקדם אותה לעבר שוויון עם ירושלים הישראלית; ונציגי אל-קודס יהיו שותפים, לצד הגופים התורמים, בניהול ההשקעות, בתכנון היעדים וביישומם. כל אלו ייעשו בנפרד מהעירייה הישראלית וכחלק מהקמתה של עיריית אל-קודס. הגדר שחותכת בין שכונות פלסטיניות ומפרידה בין הגדה המערבית לאל-קודס תיהרס. בקרת הנכנסים לישראל ולגדה המערבית תיעשה באופן ידידותי ומתחשב על ידי פלסטינים וישראלים. בתקופת המעבר לא יורחבו ההתנחלויות הישראליות במזרח ירושלים מעבר לקו הבניינים הקיים, ותיפסק הריסת בתים ומבנים פלסטינים במזרח העיר. ישראל תחדל מהפקעת קרקעות ובתים במזרח העיר ולא תפתח תיקים חדשים על עבירות בנייה באזור זה.
עוד לפני המשא ומתן ובמהלכו תאפשר ישראל לפלסטינים הירושלמים לבחור נציגות כלל-עירונית שאותה אני מכנה "המועצה". ישראל תתיר את הפעלתו מחדש של האוריינט האוס ותשיב למקום את הספרייה, התעודות, הצילומים והארכיון שהחרימה. כל שכונה תבחר שלושה עד חמישה נציגים למועצה והיא תתכנס בקביעות באוריינט האוס. המועצה תפעל מוסדית מחוץ לעירייה הישראלית, אבל תעמוד איתה בקשר שוטף כדי לפתור בעיות של התושבים שהיא מייצגת. המועצה תורשה לגייס מומחים מקצועיים כדי לסייע לה, וישראל לא תמנע מהמועצה להתייעץ עם נציגי הרשות הפלסטינית ואש"ף. המועצה תפתח חשבון בנק בישראל, ואם תרצה גם בבנק פלסטיני, ובו תפקיד את כספי התרומות וההשקעות הבינלאומיות שהיא תגייס לפיתוח מזרח ירושלים ולחיזוק החברה האזרחית שם. המועצה בתיאום עם העירייה הישראלית תנהל את המיזמים לפיתוח מזרח ירושלים.

ירושלים היא נקודת מפתח בהשגת הסדר ישראלי–פלסטיני לא רק מחמת המקומות הקדושים; זהו מרחב עירוני ששני הצדדים מעצבים אותו ומרגישים שייכות אליו, וששגשוגו אינו תלוי אך באחד מהם אלא בעשייה משותפת של שניהם1להרחבה ראו כאן וכאן..

Below are share buttons